הגירוש האחרון של יהודי פולין

  ואני הייתי בטוחה שאני פולנייה / מאת עדי שורץ / הארץ 10.8.07

 

ורה לכטמן היתה בת 29 ב-1967, כאשר החליטה ממשלת פולין לפתוח במסע אנטישמי, בעקבות מלחמת ששת הימים. קרוביה ועוד אלפי יהודים סולקו מהמפלגה, מהאוניברסיטאות וממקומות עבודה אחרים. לכטמן התגלגלה לבסוף לישראל והצליחה לשקם את חייה. כעת חוזרת פולין לימים האפלים ההם בניסיון להעמיד לדין את האחראים.

 

מלחמת ששת הימים תפסה את ורה לכטמן די רחוק מישראל. היא היתה אז רופאת ילדים בת 29 במראגובו (Mragowo), עיר ספר קטנה בצפון-מזרח פולין, לא רחוק מהגבול עם בלארוס וליטא (אז בברית המועצות). בטלוויזיה הקטנה, היחידה בבית החולים, היא עקבה בדאגה אחרי הדיווחים על הקרבות. כשנודעו תוצאות המלחמה, נגולה אבן מעל לבה: היו לה אז שני בני דודים בצה"ל. סבה וסבתה ועוד כמה דודים עלו לישראל שנים רבות קודם לכן.


את יום הולדתה ה-29 חגגה בסוף יוני 1967. כמנהגה מדי שנה הזמינה כמה חברים מהעבודה לקפה ועוגה. היא היתה אמנם יהודייה יחידה בבית החולים, אבל בימים הקשים שעברו עליה בזמן המלחמה, הפגין כלפיה צוות הרופאים יחס חם וסימפטי והיא הרגישה בנוח. ליום ההולדת ההוא, היא נזכרת, קיבלה כמות יוצאת דופן של מתנות. אבל למישהו הסיפור הזה לא כל כך נראה. הוא הלשין על לכטמן וחבריה, כאילו חגגו את ניצחונה של ישראל במלחמה.
"זה מאוד הצחיק אותי", אומרת לכטמן, "באמת שלא חשבתי על זה, פשוט היה לי יום הולדת". את מזכיר המפלגה המקומי זה לא הצחיק. הוא אמר לה במפורש שעל דבר כזה יכולים לפטר אותה מהעבודה.

דברים דומים, התברר לה מאוחר יותר, קרו ליהודים פולנים רבים. זו היתה יריית פתיחה במסע תעמולה אנטישמי מתוזמר, שנמשך עד סוף שנות ה-60 והיה גירסה פולנית של הטיהורים ומשפטי הראווה בברית המועצות בשנות ה-30. בעקבות לחצים כלכליים, פיטורים ואווירה של איומים, היגרו מפולין רבבות היהודים שעוד נותרו בה אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי גל ההגירה ב-1956. היה זה, למעשה, אקורד הסיום למאות שנות נוכחות יהודית במדינה.


עכשיו שוקלת פולין לפתוח את הפרשה מחדש. בצעד חסר תקדים, הודיע "המכון לזיכרון לאומי" (
IPN), שמופקד על תיעוד וחקירה של "פשעים נגד האומה הפולנית" בזמן הנאצים והקומוניסטים, על חקירה נגד חברי המפלגה הקומוניסטית, בשל הפצת אנטישמיות. "לאחר איסוף עדויות, אין לנו ספק שב-1967 החלו רשויות המפלגה הקומוניסטית להסית נגד אנשים ממוצא יהודי", נכתב בהודעת המכון מסוף יולי, "בעקבות זאת החל מסע תעמולה שגלש גם לרמה המקומית, לאורכה ולרוחבה של המדינה כולה".


ההודעה מתייחסת לחברי המפלגה הקומוניסטית בלודז', שאחראים לפרסום שני מסמכים מהתקופה -
"הציונות, ראשיתה, אופיה הפוליטי והיבטיה האנטי-פולניים", ו"מדיניות המפלגה ויריביה". מהמכון נמסר השבוע ל"הארץ", שמדובר בשלבים ראשוניים של חקירה, וכי אין עדיין שמות של חשודים ספציפיים. העונש הקבוע בחוק בפולין על הסתה לגזענות הוא עד שנתיים מאסר.


"נגועים בציונות מסוכנת"


שלושה שבועות לפני יום ההולדת של לכטמן, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, התכנסו במוסקווה ראשי המפלגות הקומוניסטיות ממדינות הגוש המזרחי. האווירה היתה קודרת: ככל שנמשכה הוועידה זרמו הידיעות מהמזרח התיכון על תבוסתן הצבאית של מדינות ערב. מטעם פולין השתתף בוועידה הנשיא ולדיסלב גומולקה, שאימץ בחום את החלטת הוועידה לתמוך במדינות ערב ולנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.


בשובו לוורשה שיתף גומולקה את עמיתיו להנהגה במצב רוחו הפסימי, שהחריף לאחר שקרא את דו"חות משרד הפנים הפולני מ-6 ביוני 1967. באלה הופיעו ביטויי תמיכה בישראל בקרב פולנים ממוצא יהודי, ותוארו צעירים יהודים שהביעו את נכונותם לנסוע לישראל ולהשתתף במלחמה נגד הערבים. ההיסטוריון דריוש סטולה מאוניברסיטת ורשה מציין כי בפולין נשמעו אז עמדות שעמדו בסתירה מוחלטת לעמדה הרשמית של השלטונות. בפרק בספר
"החשבון הפולני" (בעריכת מירי פז), מציין סטולה שעיתונאים מהמערב דיווחו על ביטויי אהדה לישראל גם בקרב לא-יהודים. "היהודים שלנו (יהודי פולין) מנצחים את הערבים שלהם (של הסובייטים)", נהגו לומר אז הפולנים. כעסו של גומולקה גבר כשנודע לו שבמוסקבה יודעים על אי הנאמנות בקרב תושבי פולין.


העיתונות הפולנית צייתה לקו הרשמי שהוכתב ממוסקווה והעצימה את המסע האנטי-ישראלי במאמרים ארסיים, שתיארו את הברוטליות של הצבא הישראלי נגד אוכלוסייה ערבית אזרחית. צמד המלים
"תוקפנות ישראלית" הופיע כמעט בכל ידיעה. המנגנון המפלגתי גייס המונים להפגנות ולאסיפות, שבהן כולם הצהירו על עמדות אנטי-ישראליות.


ב-19 ביוני 1967, הופיע גומולקה בקונגרס האיגודים המקצועיים, שגם לכטמן זוכרת היטב. גומולקה אמר בנאומו
ש "התוקפנות הישראלית כלפי ארצות ערב עוררה תשואות בקרב חוגים ציוניים של אזרחים יהודים-פולנים... איננו רוצים גיס חמישי במדינה. איננו יכולים להישאר שווי נפש כלפי אנשים... התומכים בצד התוקפן... מי שחשים כי דברים אלה ממוענים אליהם - שיהגרו". הנאום ציין שלב חדש במתקפת התעמולה, שנהפכה מאנטי-ישראלית לאנטי-ציונית. במקביל הכין משרד הפנים הפולני דו"חות מעקב אחרי "יהודים שנגועים בציונות מסוכנת". לפי הדו"חות, שנחשפו אחרי קריסת הקומוניזם ב-1989, היה מספר היהודים בעמדות מפתח במשרדי הממשלה 700 מתוך 3,500 עובדים. בין 382 היהודים שסומנו כבר אז, היו 76 עיתונאים וסופרים, 51 נושאי משרות בכירות במינהל, 46 אנשי אקדמיה ו-36 עורכי דין.


אבל זה היה רק הפתיח לאירועי מארס 1968, שעיקרם מרד הסטודנטים באוניברסיטאות ודיכויו הברוטלי על ידי השלטונות. בהיפוך מוזר של האירועים, נהפך
"מארס 1968" גם לציד מכשפות שכלל תעמולה אנטי-יהודית, הפגנות מגויסות, וסילוק יהודים מהמפלגה, ממקומות העבודה, ממשרדי ממשלה ומהאוניברסיטאות. כדי להסיר מעל המפלגה את האשם במצב הכלכלי הקשה של פולין ולתת מענה להתמרמרות שהתבטאה במהומות, החליטה הנהגת המפלגה למצוא שעיר לעזאזל, שכבר היה מוכר היטב בתולדות פולין ואירופה כולה - היהודים.

יהודים הם אלה שמובילים את מרד הסטודנטים, האשימה המפלגה. הם גם אלה שאחראים לפשעי הסטאליניזם. במקביל הם מקבלים הוראות מהסי-איי-אי האמריקאי ומשרתים את מטרותיו של ארגון "בני ברית". הם לא נאמנים ומנסים לפגוע באומה הפולנית, שכן נאמנותם נתונה לציונות ולמדינת ישראל. במובן הזה, היו אירועי מארס 1968 בפולין שילוב של מסעות טיהור קומוניסטיים מוכרים ואנטישמיות קלאסית.


זה לא שקודם לכן לא היתה אנטישמיות בפולין, אומרת לכטמן. היא מספרת על סטודנטית משכילה, שלקחה אותה הצדה יום אחד ושאלה אותה,
"אולי בכל זאת, אם כולם אומרים שזה נכון, אולי באמת יהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים כדי להכין מצות בפסח?" אחד המרצים שלה לרפואה באוניברסיטת ורשה ציחקק יחד עם כמה סטודנטים אחרים, כשמישהי קראה לה בכיתה "יהודונת". אבל יהדות או ציונות לא היו מרכיב מרכזי בזהות של לכטמן. הוריה עזבו את פולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה, היא נולדה בפאריס ב-1938 ועברה את המלחמה בשווייץ, עם אמה ואחיה הצעיר. אביה נתפס על ידי שלטונות וישי ונשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, שממנו לא חזר.


למרות כל אלה, בתום המלחמה ביקשה אמה לחזור לפולין.
"רוב היהודים שחזרו לפולין אחרי המלחמה היו קומוניסטים", אומרת לכטמן, "אמא שלי חשבה שאפשר לגדל ילדים רק במדינה סוציאליסטית. היא ידעה שכל המשפחה שנשארה בפולין נרצחה, בשלב מסוים הבינה שגם אבא לא יחזור ובכל זאת רצתה לחזור לפולין. בשגרירות הפולנית בברן שאלו אותה איך היא חוזרת אחרי מה שקרה בקלצה (פוגרום ביולי 1946, שבו נרצחו 42 יהודים בעקבות שמועות על שימוש בדם של ילד נוצרי). היא אמרה שהיא חוזרת בשביל לבנות את פולין מחדש".



המחויבות לבניית חברה חדשה לא עזרה לאם כשהלשינו שהיא מרגלת אמריקאית. היא נחקרה וישבה בכלא קומוניסטי בפולין חמש שנים, בין 1949 ל-1954, תקופה שממנה חזרה שבורה פיסית ונפשית. אבל
"גם זה וגם מותו של סטאלין ב-1953 לא שינו את דעתה", אומרת בתה. "היא מעולם לא רצתה לעלות לישראל. לא דיברו אליה דברים כמו ציונות, מדינת היהודים או ישראל. היא האמינה במה שהקומוניסטים אמרו, שיהודים צריכים להשתלב בחברה שבה הם חיים. אותי גידלו כפולנייה, לא כיהודייה. לא ידעתי כלום על יהדות, חוץ מזה שיש לי סבא בארץ ישראל. לא הייתי בארגונים יהודיים ולא הייתי ציונית".

אירועי 1968 טילטלו את לכטמן וגרמו לה להבין שהיא אולי חושבת שהיא פולנייה, אבל פולנים רבים רואים בה יהודייה. סטודנטים יהודים נזרקו מהאוניברסיטאות, וחוקרי המשטרה החשאית אמרו להם במפורש כי להם ולבני משפחותיהם אין מה לחפש עוד בפולין. גברים יהודים צעירים גויסו פתאום למילואים ונשלחו ליחידות שונות ברחבי פולין, כדי להרחיק אותם ממוקדי האירועים.


"היו צרחות של גומולקה ברדיו ובטלוויזיה", מספרת לכטמן. "הכריחו אנשים ללכת ברחובות עם שלטים כמו 'לטהר את המפלגה מציונים', 'נכרות את ראשה של ההידרה האנטי-פולנית'. חברה של אמא שלי, מהנדסת, עברה השפלה נוראית במקום העבודה שלה. הזמינו אותה לישיבה, ובנוכחות אלפיים עובדים התחילו להגיד לה שיהודים אחראים לנפילה הכלכלית של פולין. אמרו לה שהיא רק מתחזה למהנדסת. עוד באותה ישיבה העיפו אותה מהמפלגה ומהעבודה.

"שמותיהם של מנהיגי הסטודנטים המתפרעים הופיעו בעיתונות. היכרתי סטודנטית יהודייה אחת ברשימה, וידעתי שהיא בכלל היתה בפאריס באותו זמן. אבל נאום אחד של גומולקה הפחיד אותי במיוחד. זה היה נאום אנטי-ציוני, שהסביר שכל המהומות מובלות על ידי ציונים. הכי הפחיד אותי שכדי להדגיש את יהדותם של מנהיגי הסטודנטים, הוא הקריא גם את שמות האבות שלהם. החלטתי שאני לא מוכנה שהילדים שלי יילכו לכלא אי פעם בחיים שלהם בגלל השם שלהם".


הראשון לעזוב את פולין היה דווקא אחיה הצעיר. באוקטובר 1968, לכטמן היתה נשואה כבר לגבר פולני נוצרי ולזוג היו שני ילדים. לאח הצעיר היה קל יותר לעזוב, אבל לאם, שהקדישה את חייה לפולין הקומוניסטית, זה היה ריסוק מוחלט. בתחנת הרכבת בוורשה, דקות אחדות לפני שבנה עלה לרכבת, היא התעלפה ואיבדה את ההכרה. מאותו יום החלו לפקוד אותה סיוטים בלילות. דמותם של בעלה שנספה ובנה שעזב לא נתנו לה מנוח. לכטמן מספרת שאמה צעקה מתוך שינה,
"לאן לקחו את הבן שלי?", "לאן לקחו את הבעל שלי?" היא החליטה שהמחיר שמשלמים היא ומשפחתה על פוליטיקה גבוה מדי. ב-1971 עזבו היא, שני ילדיה ואמה את פולין, ובאו לישראל.


בסך הכל עזבו את פולין ב-1968-1970 כ-15 אלף יהודים, בהם אינטלקטואלים רבים, כמו הסוציולוג זיגמונט באומן (שחי כיום בבריטניה), עו"ד ליאון ספרד (שישב בכלא בפולין כמה חודשים לפני שעזב) ובמאי הקולנוע והמפיק מארק רוזנבאום. כותב ההיסטוריון סטולה:
"זה היה גל ההגירה המשכיל ביותר שידעה פולין מעולם. אלפי אנשים מחוגי האינטליגנציה הפולנית, בהם מדענים מעולים, אמנים וסופרים, עזבו את המדינה. אחד מנזקיו המתמשכים של מסע התעמולה היה דימויה של פולין בעיני העולם כמדינה של אנטישמיות חשוכת מרפא".

מניעים מפוקפקים


הניסיון להיאבק בדימוי הזה הוא אולי אחת הסיבות להודעת המכון לזיכרון לאומי. כשלעצמה זו הודעה חסרת תקדים, לא רק בגוש הקומוניסטי לשעבר, אלא באירופה כולה. אבל היסטוריונים אחרים בפולין מתריעים מפני האפשרות שמדובר בניסיון נוסף לחיסול חשבונות פוליטיים באמצעות ההיסטוריה. ההיסטוריון הפולני יאן גרבובסקי, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת אוטאווה בקנדה, סבור שהמכון לזיכרון לאומי הוא כיום כלי שרת בידי הממשל הימני של האחים לך וירוסלב קצ'ינסקי.


"זה ארגון מאוד פוליטי", אומר גרבובסקי ל"הארץ", "שכל מי שעובד בו מזוהה עם הימין. הם בהחלט לא אוהבים קומוניסטים ומארס 1968 זו הזדמנות טובה מבחינתם לחסל חשבונות. אבל אם מחפשים את האחראים לקמפיין, מדובר בהרבה אלפים, שחלקם עברו מאז מהפך ונהפכו ללאומנים, שמקורבים היום לצמד קצ'ינסקי. צריך לבדוק את מי הם מתכוונים להעמיד לדין ואת מי לא, משום שזה יכול להיות חלק מאג'נדה פוליטית. הרקע האידיאולוגי של הארגון כיום הוא לאומנות פולנית - לא היו פוגרומים נגד היהודים והפולנים תמיד עזרו ליהודים. לפתוח עכשיו את הקמפיין האנטי-יהודי ייחשב למעשה אנטי-פולני, ולכן אני מפקפק בכנות המעשים שלהם".


ההיסטוריון דריוש ליביונקה, שעזב את המכון לפני כחודש מכיוון שלדבריו לא מדובר בארגון אקדמי עצמאי, מפקפק גם הוא במניעי המכון. "זה הגיוני שיטפלו בלודז'", אומר ליביונקה, "כי סניף המפלגה שם היה אחד הפעילים ביותר במסע האנטי-ציוני. אבל נשאר עוד לראות את מי ינסו להעמיד לדין ומי יוביל את החקירה. אף אחד בפולין לא הועמד לדין עד היום על הסתה או על הפצת אנטישמיות. יש אמנם סעיף בחוק הפולני שמאפשר לתבוע על מעשים כאלה, אבל בפועל מדובר באות מתה. המסע האנטישמי של 1967-1968 הוא פרק מביש בהיסטוריה המודרנית הפולנית, אבל נראה לי שהרעיון להעמיד לדין את האחראים לו נועד להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית: סובלנות כלפי אנטישמיות בפולין של היום".