דיוקן בר זאב (ארליך)

 


כתבות דיוקן

העולם (של סבא) שייך לצעירים
הם לא נולדו בפולין, לא ברחו מציפורני הנאצים ולא עברו את מחנות ההשמדה, אבל כשניצולי השואה קראו להם - הם באו. בני הדור השני והשלישי, לפעמים אפילו הרביעי, נוטלים לידיהם את ניהול האירגונים של יוצאי קהילות שחרבו, ומבטיחים שהזיכרון לא ייעלם עם הניצולים
צור ארליך

יום אחד הפכה אווה בר-זאב לאדם שיש לו משפחה. זה היה ב-1988, כשמסך הברזל כבר התנדנד. בן דוד מפולין הגיע ארצה לביקור, והיא סידרה לו מקום לינה והסיעה אותו ממקום למקום. הוא היה תושב העיירה זמושץ', ושם גדלה גם אמה של בר-זאב. וכיוון שיוצאי זמושץ' בארץ זכרו את בן הדוד כאיש רעים להתרועע, והרבו עתה לבקש את קרבתו, מצאה עצמה גם המלווה בחברתם לראשונה בחייה.

"עד אז במקום משפחה היה לי רִיק גמור. ואלה פתאום, איך שהם רואים אותי, מספרים לי: אה, את הבת של זו וזו? הסבתא שלך היתה בלונדית גבוהה ושחתה בנהר בחורף, וקרוב שלך היה רופא, וקרובות אחרות היו היפהפיות של זמושץ'. והריק התמלא לי ברַחש של דמויות. החוויה היתה כל כך חזקה, שבהמשך האנשים הללו ביקשו ממני שאצטרף לוועד. ממני, ומאחד מארבעת היחידים ששרדו מכל הילדים היהודים ששהו בזמושץ' בשואה. התגוננתי עם הידיים והרגליים, אבל לא יכולתי לומר לא לאנשים היקרים האלה. הם ליוו אותנו - אחת מחברות הוועד היתה בת תשעים ומשהו - ואחרי שנתיים פשוט זרקו אותנו למים".

מאז יש לבר-זאב, שנולדה כעשור לאחר תום המלחמה, משפחה גדולה מאוד. כיו"ר ארגון יוצאי זמושץ' והסביבה היא מלקטת תושבים לשעבר, ואת צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם, ואוספת מהם פרטי פרטים של זיכרונות, תמונות וקשרי משפחה. כשקיבלה את הארגון לידיה היו לה 150 שמות של יוצאי העיר. כיום היא גאה להציג 3,000 חברים ישראלים, שהם, או אחד מהוריהם, או אחד מסביהם, התגוררו בעיר ובעיירות הסמוכות לה. העונג לספר לאנשים שרק אומרים לה שמוצאם בזמושץ' במה עבדה סבתא שלהם, לטוות חוטים ולהפגיש בין קרובים אבודים - העונג הזה עבר אליה. "כל שבוע אני עושה ריוניון של משפחות".

בר-זאב עוסקת גם בארגון תערוכות וסרטים על אודות הקהילה יוצאת הדופן של זמושץ': קהילה אשכנזית-ספרדית, שאת יהודיה הראשונים קיבץ מייסד העיר הפולנית הרנסאנסית הזו, האציל זמויסקי, מארצות דרום אירופה. בשנת ש"ס, היא 1600, הוקם שם בית הכנסת הספרדי המפואר בידי משפחות כמו משפחת פרץ, שממנה נולד לאחר מאות שנים בזמושץ' הסופר י"ל פרץ, או משפחת רבּ-אל-פּוארטו, "שר הנמל", שהפכה ברבות השנים לרפפורט. הארגון מנסה כיום להציל ממכירה חלקים מבית הכנסת הזה, ששימש בתקופה הקומוניסטית אורווה ונגרייה, ולכן קירותיו השתמרו. מדי שנה מקבץ הארגון כאלף איש, רובם צעירים, לשם אזכרה לקהילה. השנה אמורה אזכרה זו להפוך לכנס נגד הכחשת השואה. ויש גם אתר אינטרנט בדרך ועלון תקופתי ומה לא. מי היה מאמין שלגוף התוסס הזה יש שם שנשמע כמו מצבה עזובה או התכנסויות סביב דג מלוח.


קהילה יש מאין

לאחר השואה קמו ופעלו בארץ כ-150 ארגונים של יוצאי קהילות שחרבו, רובן מפולין. בשל גודלה העצום של יהדות פולין לפני השואה, ובשל העובדה שהיו שם לא פחות מ-1,500 קהילות, נטו הניצולים יוצאי פולין להקים ארגון נפרד ליוצאי כל עיר או אזור ולא להתלכד לארגון משותף גדול. לילי הבר (60), היו"ר הפעלתנית של ארגון יוצאי קרקוב, מסבירה שלארגונים היו שני תפקידים עיקריים, ושניהם לדעתה מוצו עם השנים. התפקיד האחד היה לשמש משפחה חלופית לניצולים שבני משפחותיהם נספו. כשהניצולים הקימו משפחות משלהם, וגידלו בנים ונכדים, תפקיד זה הפך חיוני פחות. התפקיד השני היה הנצחה ותיעוד של הקהילה וקדושיה. גם כאן חל רפיון: לאחר שהארגונים עשו מה שיכלו - הקימו אנדרטות, הוציאו ספרי קהילה - נותרו בעיקר טקסים שנתיים, ההולכים ודועכים עם הזדקנות הנוכחים בהם. הארגונים ברובם הגדול גוועו - למעט אלה שטיפחו את בני הדורות הבאים והעבירו להם את השרביט, או צעירים שקמו ועשו מעשה.

לפני כשש שנים נטלה הבר את הובלת הארגון מידי דור הניצולים. זה היה לאחר ששני הוריה, ילידי קרקוב וניצולי שואה, נפטרו. "במין אטרף של אבל", כלשונה, היא החליטה שהיא "מוכרחה להתחבר לשורשים". מכירת חברת מחשבים שהיתה בידי המשפחה רגע לפני התפוצצות בועת ההיי-טק אפשרה לה את השינוי הזה. מאז היא מכורה לעניין כליל. הוא משתלב לה עם עסק שפתחה להשבת רכוש יהודי מפולין.

לארגון יוצאי קרקוב הגיעה הבר כשהיא ואחותה ביקשו לתת במסגרתו מלגה לזכר הוריהן. "שני הורי היו קרקובאים מאוד גאים. הקרקובאים ברובם יש להם גאוות יחידה בלתי מוסברת; הם לא החשיבו עצמם פולנים. הגעתי לטקס הענקת המלגות. כולם היו שם מבוגרים מאוד, עם שיער שיבה וכיסאות גלגלים, והטקס התנהל כמו בימי הסוכנות וההסתדרות, עם שולחן ארוך על הבמה ולידו חברי המזכירות. ממש אי אפשר להתחבר לדברים האלה. וכיוון שבאותה תקופה עברתי תהליך נפשי של חיפוש כיוון חדש, מאוד התאים לי כל העניין, והחלטתי להתנדב. עשו לי כל מיני מבחנים לראות אם אני רצינית. השתעשעתי מזה מאוד. הייתי באה לישיבות הנהלה. יושבים ארבעים אנשים, שותים את התה, לא יוצא מזה כלום. מי שבא מעולם העסקים לא בדיוק רגיל להתנהלות הזו. תוך זמן קצר 'השתלטתי' על הארגון".


פתאום הנהלה בת ארבעים איש נעלמת?

"לא נעלמת. אבל קודם כל הם נורא טובים בלתת עצות. הטכניקה שלי היתה לומר 'אוי, רעיון נהדר, תעשה את זה'. ולעשות את זה באמת הרי אף אחד לא התכוון. כשהם ראו שאני מתכוונת לעשות מה שאני אומרת, והם פחות, הם נתנו לי את זה ברצון. חשוב לי ליצור קהילה שעל סמך העבר המשותף יוצרת איזשהו תחום עניין, בניסיון להעביר את הידע על המורשת ולהגיע לדורות הצעירים, מתוך כוונה שהדבר לא ייעלם".

הבר יוצרת, לדבריה, קהילה "יש מאין". היא כותבת ומפיצה ביותר מאלף עותקים עיתון עברי חודשי ששמו פולני, 'נוביני קרקובסקי' (חדשות קרקוב), ובו שפע מידע על תולדות הקהילה ועל מעשיהם של חברים כיום (כותרת ראשית בגיליון מרץ: "טקס יום השואה תשס"ז". כותרת עמוד הגב: "כל מה שרצית לדעת על בתי הקפה בקרקוב של פעם"); מארגנת אירועים ליוצאי קרקוב וצאצאיהם, וכן טקסים משותפים עם בית הספר המאמץ, תיכון עירוני ה' בתל-אביב; מסייעת לעולים חדשים מפולין, ויש כאלה, למצוא עבודה; לומדת פולנית; מביאה משלחות של סטודנטים מקרקוב לשהות במכללת אריאל, שהרי קרקוב היא עיר אוניברסיטאית, השנייה בעתיקותה באירופה, ומדרבנת אותם לכתוב עבודות מחקר על תולדות יהודי העיר; היא גם מקיימת קשר הדוק עם רשויות העיר, כולל ארגון "ימי ישראל" שם והשתתפות במצעד העירוני לזכר חיסול יהודי העיר.

בשנה שעברה היא הצליחה לקחת לשם את בנות אולפנת קריית גת ("תכתוב, אולי אחרים יבואו גם. זו היתה להן חוויה מדהימה. וגם לפולנים, כי הם רגילים שהנוער הישראלי רק הולך לאושוויץ, לומד שם מהמדריכים שלו שהפולנים אשמים יותר מהגרמנים, ומשתולל ברחובות מוקף מאבטחים"). "היום אני פשוט חיה בעולם אחר", היא אומרת. "מה שמעניין אותי הוא מה שהיה עד 1945. מצידי, אם קצב עשה את זה או לא מעניין את הסבתא שלי".


שותפים או מתחזים

הבר הקרקובאית ובר-זאב הזמושצ'אית, שתיהן ראשי ארגונים פעלתניות במיוחד, מייצגות שני קטבים. שורש המחלוקת הוא היחס לעם הפולני, אבל מכך נגזר גם שוני באופי הפעילות. לילי הבר משתדלת להרבות בשיתוף פעולה עם רשויות העיר קרקוב ועם תושביה הגויים והיהודים, מתקוממת על התנהגותם של המדריכים והתלמידים הישראלים המסיירים בפולין ומשפילים את המקומיים, ומבקשת להדגיש את החיובי, את התרבות העשירה שיצרו יהודי קרקוב, כי "לא יכול להיות שהכל יהיה על השואה. לא בפרופורציה שאלף שנה יסתכמו בבית קברות". לעומתה, אווה בר-זאב שמה לה למטרה להציל מה שאפשר מידיהם של הפולנים, ובכלל זה מידיהם של היהודים הממונים מטעם השלטונות על הבניינים שנותרו מהקהילות. בעיניה הללו, ושאר תושבים בפולין שהחלו באחרונה להחצין את יהדותם, הם מתחזים רודפי בצע. בלי בגידתם של הפולנים בשכניהם היהודים בימי השואה ואחריה, מדגישה בר-זאב, לא היתה השמדת יהודי פולין בידי הגרמנים נוחה כל כך.

במקרים אחרים, השוני בין הארגונים המתחדשים נובע פחות ממחלוקת ערכית ויותר מאופייה של העיר המדוברת. אופיו של ארגון יוצאי לודז', למשל, כרוך בהיותה של לודג' עיר תעשייתית גדולה וחדשה יחסית, בת כמאתיים שנה בלבד. הקהילה היהודית שם, השנייה בגודלה בפולין, התאפיינה לפיכך במעט מורשת עתיקה ודתית, והורכבה בעיקר מפועלי תעשייה. גטו לודז' נוצל בידי הגרמנים כמערכת ענקית לייצור טקסטיל, והם לא החריבו אותו. הנהגתו היהודית, בראשותו השנויה במחלוקת של חיים רמקובסקי, ניהלה אותו באופן מסודר במיוחד, ותיעדה כל פרט אפשרי, מנתונים סטטיסטיים ועד שמועות שהתהלכו בגטו. בהתאם לתנאים ההיסטוריים הללו, ארגון יוצאי לודז' הוא ארגון גדול, היחיד כנראה שמקיים מימי הקמתו ועד היום קבלת קהל על בסיס יומי, בעיקר לצורך קבלת מידע.

ומידע יש, בשפע. עו"ד אורי ויזנברג (50), מרכז דור ההמשך, מספר שהארגון הפיק למשל ספר ובו נתונים על 200 אלף תושבי הגטו. הארגון מסוגל לאתר כמעט כל קבר מתוך 180 אלף המצבות בבית הקברות היהודי. בזכות השתמרותו המלאה של הגטו הצליח הארגון לאחרונה להוסיף את לודז', מעוטת המורשת ובתי הכנסת, למפת סיורי התלמידים הישראלים, ואף לקיים שם את הטקס המרכזי ביום השואה. בפינת ההקרנה שבמשרדי הארגון מתבקשים המבקרים לסייע בזיהוין של עשרת אלפים תמונות שנסרקו מארכיון הגטו. התיעוד חשוב לאנשי הארגון הרבה יותר מיצירת קהילה ישראלית חדשה של יוצאי לודז' ויוצאי חלציהם. ועם זאת, הארגון מקיים, נוסף על האזכרות והכינוסים השנתיים, גם מפגשים חברתיים והרצאות לבני הדור הצעיר.

ויזנברג וחבריו לדור השני משולבים בניהול הארגון, אך עוד לא נטלו אותו לידיהם. בכלל, סיפורו של ארגון יוצאי לודז' הוא סיפור של המשכיות מתמדת, לא של דעיכה והקמה. "נכנסתי לסיפור לפני למעלה מעשר שנים, כשראיתי שהילדים שלי שואלים שאלות שלא תמיד יש לי תשובות להן. הייתי בקשרי עבודה עם יושב ראש הארגון אז, אברהם זליג, והוא שכנע אותי - 'בוא, תנסה להצטרף כדי להעביר את הלפיד לדורות הבאים. את הסיפורים, את זכר השואה'. הוא אמר כבר אז ששאיפתו היא להכניס בהדרגה את דור ההמשך כדי שימשיכו בפעילות. וכך היה".


אתה רואה את הארגון ממשיך גם אחרי שניפרד מדור הניצולים?

"כן. אנחנו, ועכשיו אני רואה שגם ילדינו, חוברים לנושא השורשים בגיל מאוחר יחסית. כשכבר פחות עסוקים בבניית החיים, ומתקרבים לראש הפירמידה המשפחתית. המטרה היא להתמיד, כך שכאשר הדור השלישי יגיע לגיל הזה יהיה לו לאן להצטרף".


ראש העירייה חווה התגלות

בשאלת היחס לפולנים ויזנברג בהחלט חבר במפלגה של לילי הבר, אבל גם כאן זו אולי תוצאה של הנסיבות, כלומר של ההתגלות שאירעה לראש עיריית לודז', ד"ר יז'י קרופיבניצקי. "הוא קתולי אדוק, איש ימין, הטוען שהיתה לו התגלות. לפני שנים אחדות פורסם שאירוע ידוע בתולדות לודז' במלחמה, רצח של קצינים פולנים ביער קאטין הסמוך, היה מעשה ידי הסובייטים ולא הגרמנים. קרופיבניצקי הגיע בעקבות זאת למסקנה, שהוא מכנה אותה התגלות, שאי אפשר לברוח מהעבר. הוא ראה הרבה מגני דוד ליד שמות קצינים שנרצחו, ושאל את עצמו למה אם כך לא זוכרים את יהודי לודז'. לכן הוא החליט שהנושא היהודי צריך להיות חלק מחיי העיר. בארבע השנים האחרונות השקיעה העירייה כשלושה מיליון דולר בנושא ההנצחה. הם נתנו את הכסף ואנו עזרנו בפעילות ובמתן מידע".

בין השאר הוצבו שלטי הסבר על מבנים בגטו, הוכן מסלול סיור, והעירייה אף רכשה מחברת הרכבות את המסוף שבנו הגרמנים לצורך שילוח יהודי הגטו לאושוויץ, והקימה שם בעזרת הארגון אתר הנצחה. מדי שנה, מוסיף ויזנברג, מגיעה משלחת גדולה בראשות ראש העיר לאירוע של הארגון בתל-אביב. הוא מוסיף ומונה שורה של פעולות משותפות עם תלמידים ומורים בלודז'. "חשוב שלא רק נתמקד בנושא השואה, אלא נעבוד על הקשרים וההיכרויות. היכרות הדדית היא הדרך להילחם באנטישמיות".

העברת השרביט לדור השני היא הדרגתית גם בארגון יוצאי יוון שהם ניצולי מחנות ההשמדה. רחל העליון (58), חברת ההנהלה, הצטרפה בעקבות אביה משה, המשמש היום יו"ר הארגון. עד ימיו של משה העליון כראש הארגון היתה המדיניות שם להשאיר את דור הבנים בארגון נפרד. שם החלה בתו רחל את פעילותה. כשהתמנה אביה לתפקיד, לא מכבר, הוא החליט לפתוח את השורות.

"כילדה ידעתי שאבי ניצול שואה, אבל לא הרבה מעבר לזה. מתי אבא שלי התחיל לדבר? ב-84' הקרינו לראשונה את הסדרה 'שואה'. נגמר הפרק הראשון, 11 בלילה, ודפיקה בדלת. אבא שלי. הוא אמר: 'נוּ...' - והתחיל לדבר, בפעם הראשונה. זה הפך למנהג אחרי כל פרק. שלוש שנים אחר כך השתתפנו במסע של ניצולי שואה לאושוויץ, לסלוניקי ולאתונה. הפקק בגרון שהיה לי שם נותר עד היום. אחרי המסע הזה אבי כתב את ספרו 'מצָרֵי שאוֹל', ואני ליוויתי אותו בכתיבה.

"שנתיים הייתי בהנהלה על תקן משקיפה, שזה אומר נוסף על כל ההתנדבויות גם נוכחות בפגישה שבועית, ואז שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף כחברת הנהלה. אמרתי שאם אני ראויה בעיניהם לכבוד אז כן. במקביל לקחתי על עצמי את העבודה כראש המערכת בעיתון. כל ילדי רשומים בארגון ומשתתפים בכל האירועים, כי הם יודעים שאני לא מקבלת את המילה לא".

הפעילות היומיומית מתמקדת בסיוע לניצולים קשישים, ופחות בגיבושו של דור הממשיכים. "היום למשל", מספרת העליון, העובדת כמנהלת גלריה 'הראל' ביפו, "רצתי עם אחד הניצולים לבית אבות בפתח-תקווה שמתגוררים בו ניצולים חברי הארגון, לחלק להם בונבוניירות לחג. הם כל כך התרגשו שלא נתנו לנו ללכת. אבל אנחנו כל הזמן מוסיפים עוד ועוד חברים. הפקת העיתון, 'קול הניצולים', היא חלק חשוב בתפקיד, וכך גם הרצאות שחברים שלנו נותנים בבתי ספר. אנחנו גם בקשר עם הקהילה היהודית בסלוניקי".

גם אזכרות ואירועים יש. יש אירוע זיכרון שנתי משותף לארצות הבלקן; וביום השואה, שבו נערכות אזכרות קהילתיות רבות בבית העלמין בחולון, "קבוצת היוונים היא הדומיננטית. שגריר יוון מכבד אותנו כל שנה בנוכחותו. אין פספוס. וככל שפוחתים הניצולים משנה לשנה, כך הנכדים והנינים מופיעים יותר".


הערכה ולגלוג פולני

וישנם גם הצעירים באמת. בני הדור השלישי, בני שלושים פלוס מינוס, התופסים דומיננטיות בכמה מהארגונים, בפרט ארגונים של ערים קטנות, ומשיבים אותם לחיים. בעוד בני החמישים והשישים מציגים בעיקר מניעים משפחתיים, רגשיים, התנדבותיים ולוקאל-פטריוטיים שהובילו אותם להשתלב בארגונים הללו, הצעירים מדברים בעיקר על עם ישראל ועל ההיסטוריה. הם נכנסו לארגונים הללו, לעולמם של הקשישים ידועי הסבל והעינויים, מתוך מחויבות לעם כולו ותחושה עמוקה של המשכיות.

"אני חי בתחושה שהציונות, עם כל הטוב שבה, החלישה מעט את תחושת הרצף עם העבר", אומר נתנאל יחיאלי, בן 33. "אני מנסה לבנות את הרצף הזה בחזרה. לא רק בארגון, אלא גם בכל מיני אנקדוטות בחיי, להכניס את הציונות לתוך הקשר. לעולם הקודם קוראים במילה אחת גלות, וכך מסכמים אלפיים שנה - ולי היה חשוב מאוד לחוש את רצף הדורות. לדעת מי בדיוק היו אבותי ואבות אבותי. אני עושה את זה ממקום מאוד אישי של התעניינות".

יחיאלי, מורה למחשבת ישראל בפרויקט 'נתיב' לחיילים עולים, הוא חבר הוועד של ארגון יוצאי פיוטרקוב שמדרום ללודז' והעורך בפועל של ביטאון הארגון, 'הדים'. סבו ואבי סבו הם ניצולי שואה, וסבו היה בעבר יושב ראש הוועד ועורך העיתון; אבל בבית אביו, ישעיהו יחיאלי, מנהל ארגון נעל"ה, הוא ספג פחות זכר שואה ויותר ערכי עלייה וציונות מעשית. מי שדחף אותו להתערות בארגון הוא עופר גולדרינג (48), בן הדור השני, יו"ר הוועד בשנתיים האחרונות.

גולדרינג עצמו קיבל עליו את התפקיד בעקבות פניית חברי הוועד הוותיקים. "אדם שלא חי את השורשים והמקורות שלו, אין לו גם תכלית בחיים", הוא מסביר את בחירתו להתמסר לפעילות. "הזיכרון יוצר שייכות ותחושה של רצף. שנית, האנשים הללו, ניצולי השואה, הם גיבורים בעיני. זאת גבורה שצריך ללמוד ממנה".

"בשנים האחרונות שמענו גם מסבי וגם בכלל מהדור הזה שהם ממש רוצים שיהיה לזה המשך", מספר יחיאלי. "בי"א בחשוון, יום חיסולו של גטו פיוטרקוב, מתקיימת אזכרה ליד האנדרטה בבית העלמין בחולון - אנדרטה יפהפייה, בדמות בית הכנסת של העיר. לקראת האזכרה של השנה לקחנו את הארגון על עצמנו. ארגַנו משהו שונה משנים קודמות, וקיבלנו פידבקים חיוביים מאוד. היה תמיד משהו מאוד מסורתי, קנוני, ואנחנו התאמנו אותו גם לבני הדור השני. גם את העיתון בנינו אחרת. עד אז הוא התאים רק לניצולים עצמם, וחלקו היה כתוב יידיש ופולנית. רצינו מאוד שהעיתון יעניין את הצעירים".

יחיאלי מתאר הרמת גבה מסוימת בבית ההורים. "יש יחס דו ערכי לפעילות שלי מצד דור הביניים, הורי ודודי. רואים בזה דבר ראוי, המשך לעולם של סבא, אבל מצד שני יש לגלוג פולני כזה, של מה זה חשוב, מה יש להתעסק בזה".


למה בחרת לפעול דווקא במסגרת של עיר המוצא, ודווקא בזו של סבך מצד האב?

"זה משהו על גבול המיסטי. אני לא יודע להסביר את זה עד הסוף. ישנו גם הצד של אמא שלי; סבתי מצד אמא היתה בגרמניה והוצאה משם ב-1939 ברכבת הילדים לאנגליה. אבל מצד אבי, לא יודע, יש לפעמים תחושה שהייתי שם. ישבתי גם עם סבי זמן רב והקלטתי אותו.

"יש לי גם עניין בחסידות. למשל, פרסמתי ב'מקור ראשון' מאמר על אדמו"ר בן העיר שכּונה האדמו"ר הרופא. דמות חסידית פלאית באמצע המאה ה-19 בפיוטרקוב, שסבי היה מספר עליה. גם מהבחינה הזו, של החסידות, דבר שאפיין את סבא של סבא שלי ונחלש קצת במשפחה שלי במהלך הדורות, אני חוזר למשהו שאני שייך אליו. לסיפור שלא סיפרו לי. כיום אני קשור לברסלב, ולניאו-חסידות בכלל, והעבודות שלי באוניברסיטה תמיד קשורות לדמויות חסידיות שיש לי אליהן קשר רוחני".

ההיקף של פעילות הוועד תואם את גודלה הצנוע של קהילת פיוטרקוב לפני השואה. עיקרה הוא קיום האירועים השנתיים והוצאת העיתון. בתכנון גם חידוש רשימת כל יוצאי העיר. יש גם קשר עם הארגון המקביל, הפעיל מאוד, בארצות הברית. "היו לנו בוועד דיונים בשאלה אם הפעילות תימשך תמיד או תיפסק לאחר לכתם של הניצולים לעולמם. המסקנה היתה שלפחות חשוב לנו לשדר לדור הראשון שהם יעברו מן העולם בתחושה שיש לזה המשך. ובזה הצלחנו. ייתכן שבעתיד זה ייעלם, כי כבר לא יהיו לזה האנרגיה, החיות. אני לא יודע".


גאווה ב'בן עירנו'

ענבל סטביצקי היא הצעירה מכולם. החודש היתה בת 27, ומעט לפני כן ילדה בן בכור. היא הגזברית והאחראית על האירועים בארגון יוצאי וְייֶלוּן והסביבה. היא נמצאת בארגון כבר מגיל עשר. בעצם, היא דור רביעי: "סבא רבא שלי מצד אמא הוא ממקימי הארגון. הוא עלה לארץ עם סבי עוד לפני המלחמה; נידו אותו בעיירה, כי הוא לא היה דתי, וזה מה שגרם לו לעלות ולהינצל". כילדה הקפידה להגיע לאזכרות "כי לסבא שלי היה חשוב מאוד להמשיך את המורשת של סבא רבא". ועם זאת, "מה שמניע אותי כיום בפעילות הוא בעיקר האמונה שלי בעם היהודי, בשליחות שלו, ביהדות עצמה".

לצד סטביצקי, מורה למדעים ותלמידה לתואר שני ביהדות, נמצאות בהנהלת הארגון עוד שתי בנות גילה וכן שבעה בני הדור השני. תפקיד יושב ראש הארגון שמור עדיין לבת הדור הראשון, מָלה גבע, קרובת משפחה של ענבל סטביצקי. היא זו שפנתה לענבל ולבת דודתה מעיין ליאור שייקחו את העניינים לידיים. לשתיהן, בגילן הצעיר, כבר היה עבר עשיר בארגון. השתיים גייסו לעזרתן צעירה שלישית, שירי נויבאור, שנהגה כמותן להגיע מדי שנה לאירועים ולסיורים של יוצאי ויילון.

"לוותיקים היה כבר קשה להיפגש ולארגן", מסבירה סטביצקי, "אז הם פחות או יותר העבירו אלינו את השרביט, לאט לאט, בלי שנשים לב - ופתאום מצאנו עצמנו מארגנים הכל לבד. אבל הם כל הזמן בעניין. יש לנו מפגש שבועי איתם, בכל יום חמישי, בבית קפה בתל-אביב. הוויילונאים מאוד מיוחדים באופי שלהם, מאוד משפחתיים זה לזה. כל השנים שמרו על קשר".


מלבדכן מגיעים גם צעירים אחרים לאירועים של יוצאי ויילון?

"מדהים לראות איך כל שנה באים צעירים. בכל שנה אחרי הטקס תופסים אותי אנשים צעירים ואומרים: 'אתם כל כך ריגשתם אותי שאגיע מעתה כל שנה באופן קבוע'. גם בסיורים שלנו, שאנו עורכים ביום השואה, בכל שנה יוצא אוטובוס מלא. פעם הוא היה מלא בניצולים, והיום הוא מלא בעיקר בבני דורות ההמשך".

ויילון, השוכנת במערב פולין, היתה העיר הראשונה במדינה שהופצצה בידי הגרמנים, כבר ביום הראשון למלחמה. העיר מקיימת אירוע שנתי ב-1 בספטמבר, והשנה השתתפה בו גם משלחת מהארגון הישראלי.

בכלל, כל ארגון, כל קהילה, לפחות אלה שנסקרו כאן, מנופף בייחוד כלשהו. קרקוב עתיקה ואוניברסיטאית, לודז' הפועלית מתועדת עד לפרט האחרון, זמושץ' היא אשכנזית-ספרדית וחלוצת ההשכלה בפולין, ויוון היא יוון. ואילו פיוטרקוב מתהדרת ברב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו, ובאחיו נפתלי העומד בראש התאחדות יוצאי פולין. שניהם ילידי העיר ובניהם של רבה. נתנאל יחיאלי: "הרב לאו מגיע כל שנה לאזכרה. בחברה החילונית של יוצאי פיוטרקוב יש הערצה כלפיו. אמר לי אחד מהם שהוא לא מחמיץ שום הופעה שלו בטלוויזיה. גאווה ב'בן עירנו', אתה מכיר את המושג? מושג מאוד טעון. 'בן עירנו' זה כמעט כמו 'בן דוד שלי'".