פכים קטנים מזמושץ

 

כ"א  טבת                                                                             1-2.2005 

פכים קטנים מזָמוֹשְץְ'.

פכים קטנים מזָמוֹשְץְ'.

זיכרונות מזָמוֹשְץְ' שלי.

זיכרונותיו של נער זמושצ'אי.

זָמוֹשְץְ' של 'עמך'.

זיכרונות מ'זָמוֹשְץְ' של מָטָה'.

זָמוֹשְץְ' – זיכרונותיו של נער זקן.

אנשים פשוטים בזָמוֹשְץְ'.

זָמוֹשְץְ' היא לא רק י.ל. פרץ.

אנשים פשוטים ברחובותיה של זָמוֹשְץְ'. 

הסיפור הזה מופנה לאחי ולאחיותיי, בני דורי, לילדיי – בני הדור השני, ולנכדיי – בנים לדור השלישי.

שמי יעקב זילבר, בנם של שלמה ורייזלה ואחיהם של אברהם, שמואל ומלכה, יהי זכרם ברוך, אשר נרצחו כולם בידי הצורר הנאצי.

אני כאן אתכם מאז 1950 - זה חמישים וארבע שנים אני מגיע למפגשים של יוצאי זמושץ' כדי לשמוע ולהשמיע עוד ועוד על עירנו.

והנה כבר הגעתי ל"גיל השלישי", וברצוני להשמיע לכם את מחשבותיו וזיכרונותיו של נער צעיר בן 18-17, כשהם מעובדים כעת בראשו של איש בן למעלה מ-83 שנים. הרי לשם כך אני כאן... אף הסופר גבריאל גארסיה מרקס כותב: "איש לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות; עליך לבקש מאלוהים את הכוח ואת החכמה לבטא אותן".

כשם שישנה ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, כן היה לגבי עיר מולדתנו: הייתה זָמוֹשְץְ' של מעלה וזָמוֹשְץְ' של מטה.

אני מבקש לספר לכם על מוסדותיה התרבותיים, על ספריותיה, על בתי הדפוס שלה, על מוסדות ההשכלה היהודיים שלה, על אישיה המפורסמים, אך בעיקר על אותה זָמוֹשְץְ' של מטה – על בני האדם הפשוטים שחיו בה, אנשים של יום-יום, אותם אלה שהיו כמובן הרוב בעירנו - סוחרים ובעלי מלאכה. אנסה להעלות את זיכרונותיי אודות  שמותיהם וכינוייהם, לבושם ועיסוקיהם. כמו כן אספר על מוסדות אחדים, שטרם הוזכרו במשך כל אותן השנים בהן אנו בני זָמוֹשְץְ' מתכנסים לעצרת זיכרון בערב יום השואה והגבורה.

אני, הקטן, לתומי סברתי שאני יודע ומכיר טוב מכולם את יוצאי עירנו. אך למעשה, אינני זוכר את כל אותם שהיו, חיו ועסקו בחיי היומיום שלהם ואינם עוד. נוכחתי בזאת לאחר השיחה הטלפונית שלי עם אווה, בבוקרה של שבת, 18.12.04, ואז אמרתי לעצמי: "יענק'לה אתה בצרות". (יענק'לה הוא השם בו נקראתי בבית). באותה שיחה התברר לי כי אווה, אף שלא הייתה באותה זָמוֹשְץְ' עליה אני מספר לכם, יודעת בהרבה מקרים על אנשים ואישים שהם צאצאיהם של יוצאי זָמוֹשְץְ', יותר ממני, אני - שנולדתי, למדתי ועבדתי שם. אמרו חז"ל שאין אדם מקנא בבנו ותלמידו. למרות שאווה אינה תלמידתי וגם לא בתי, אני מאמץ אותה, אימוץ חד צדדי, ואיני מקנא בידיעותיה...

הנני בן ל"מוהיקנים האחרונים" של יוצאי זָמוֹשְץְ' ואני מוצא חובה קדושה כלפי הצעירים הנמצאים כאן לספר את הזכור לי אודות אנשים משם, שאולי מישהו מהם קשור אליו בקשר דם כזה או אחר. לכל אחד מהם יש בגנים שלו עקבות של DNA המחבר אותו לזָמוֹשְץְ'.

אתחיל באיש תמים, דתי, בלשון סָגִי-נָהוֹר, שכינויו היה "מוישֶע דעֶר בְּלינדֶער" – משה העיוור. מוישע, שגר בקרן הרחובות י.ל. פרץ ובָּזִילְיָאנְסְקָה, היה מוכר עיתונים, עיתונים ביידיש כמובן: עיתון "הַייְנְט" - היום, "מוֹמֶנְט" - הרגע, ו"יידֶשֶער טוּג בְּלַאט" – דף יומי ביידיש, ואף עיתון יהודי בשפה הפולנית Nasz Przeglad. כל קבוצת עיתונים הייתה מקופלת והוא היה נושא אותם מתחת לבית השחי שלו.  יום אחר יום ראיתי אותו צועד מביתו לכיוון כיכר העיר עם העיתונים המקופלים, כשמקל העיוורים שבידו מקיש באבני הרחוב. בחוש המישוש שלו ידע לזהות כל מטבע שניתנה לו – ואף לתת עודף בעת הצורך.

על המדרכה לצידו עמד מוכר עיתונים נוסף, שמכר רק עיתון אחד שהוצא לאור ע"י מפלגת ה"בונד". שם העיתון היה "די פוֹלְקְס שְטִימֶע" - קול העם. את שמו של המוכר השני אינני זוכר.

על יד מוכרי העיתונים הסתובבו מספר יהודים שעסקו ב"לוּפְט גֶעשֶעפטְן" - עסקי אוויר - קניה ומכירה של מטבע זר, מתן הלוואות וכו'. סמל המעמד שלהם היה מקל הליכה שהיה תמיד בידיהם, שלא שימש כמובן כלל להליכה. ידית המקל שיקפה את מעמדו של בעל המקל – החל מידית עץ פשוטה, דרך ידית מגולפת משן של פיל ועד ידית כסף. גם בגדיהם של אנשים אלה היו ללא רבב.

אך ברשותכם, ידידיי, אבקש לחזור להתחלה:

גבולות מרכז העיר, שממנה אזכור נשכחות, היו בערך במידות של חמש מאות מטרים רבועים. בצפון היה מחסן הפחמים של שְמוּקלֶר, בדרום - נהר קטן ששמו וְויֶיפְּש, שמשמעו "גור חזירים", (שם לא כל כך סימפטי לאוזנו של יהודי...) במזרח - הקסרקטין, בנייני הצבא של חטיבה שלישית של תותחים קלים. הקסרקטין עדיין ניצב במקומו, רק ריק מצבא. במערב - בנייני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

אזכיר במשפט אחד או שניים גם את הברוֹוָאר - הפרבר הצפוני של העיר, בלשון הפולנית שמו היה Lubelskie Przedmiescie (פרבר לובלינאי). למען סקרנותי, רציתי לפענח את מקור שמו של הפרבר הזה – "ברוֹוָאר". ייתכן כי פירוש המלה הוא מִבשֶלת שיכר, כלומר בית חרושת לייצור בירה, כשם שמשמעותה של המלה האנגלית בעלת הצליל הדומה Brewery הוא אמנם בית חרושת לבירה. אבל אף אחד משני בתי החרושת לבירה שהיו בעירנו לא נמצאו ברובע ההוא. שניהם ניצבו בדרך לעיר החדשה, והיו שייכים למשפחת רוזן. (היה כאן עימנו בארץ אחד מבניה של משפחת רוזן, אך הוא לא עסק בייצור בירה, אלא שימש כשותף בחנות ליבוא כלי בית בשם "רוזן שלוסברג", אשר שכנה ברחוב זבולון).

בברוֹוָאר היו מספר מוסדות עירוניים: בית חולים, בית סוהר, וקסרקטין של החטיבה התשיעית של חיל הרגלים Dziewiaty Pulk Piechoty

באותו רובע שכן גם, להבדיל, הרבי של העיר, אשר שמו אינו זכור לי, אולם אני זוכר שבשנות השלושים חיתן הרבי את בתו, ובמשך שבוע ימים חגגו את החתונה ואת "שבע הברכות".

רבה של העיר הישנה שלנו היה בשעתי הרב טְבֶרְסְקִי. אני זוכר חילוקי דעות, שהיו בעניין אפיית מצות, בין אותו רבי ובין הרב טברסקי. עד אמצע שנות השלושים ייצרו מצות באפייה ידנית, עד שמאן-דהו הביא מכונה ממוכנת לאפיית מצות. הרב טברסקי שלל שיטה זו, ולעומתו הרבי היה בעדה.

אבקש כאן עכשיו להזכיר מספר מוסדות דתיים וחילוניים בעיר וכן מספר מנהגים, שהפכו עם הזמן לדינים: היה בעיר Gmina Zydowska – וועד הקהילה, ששכן במתחם של בית הכנסת הגדול ועסק בכל הקשור לחיים הדתיים, בתמיכה במוסדותיה של הקהילה וכן בעזרה לזולת. הוועד קיים את תלמוד התורה, המִקוֶוה, מושב הזקנים, בתי התפילות, ועוד.

בבניין ועד הקהילה היה חדר ובו שולחן שלידו ישב פקיד, והיה שם שלט קטן על השולחן ובו כתוב "לינת הצדק". אני ומשפחתי נזקקנו לא אחת לעזרת ועד הקהילה. כאשר חלה אחד מבני משפחתנו, הייתי הולך ל"גֶמִינַה", ניגש לשולחן, משלם חצי זְלוטֶה (50 גרוש) ומקבל פתק לרופא. אני זוכר את שמותיהם של שלושה רופאים בעירנו - ד"ר רוֹזֶנְבּוּש, ד"ר צִימְבֶּרְג, וד"ר גֶלִיבְּטֶר.

בנוסף לרופאים הללו, היה בעירנו אדם נוסף שעסק ברפואה. שם עיסוקו היה "פֶעלצֶ'ער". מקצוע זה דומה לעיסוק ה-Paramedic של ימינו אלה. שמו היה איצֶ'לה ווכטר. היה זה איש נמוך קומה, עגלגל, אשר תמיד נשא חיוך על פניו. כל אימת שעבר ברחוב, היה מוכן לעזור לכל אותם אנשים רבים שפנו אליו בשאלות. לא היה כל צורך להזמין אצלו ביקור: מי שהגיע אליו – התיישב, חיכה והתקבל... הוא נהג לשים למטופליו כוסות רוח על גבם, או עלוקות שמצצו את הדם הנגוע, ואף קיבע יד או רגל שבורה. מעונו היה ברחוב פרץ על יד השוק, בקומה הראשונה. בקומת הקרקע באותו בית הייתה מספרה של היינַק וכטר, שם נהגתי להסתפר.

ועתה אחזור לד"ר רוזנבוש. זו הייתה "מָאמֶע"  של אישה ורופאה טובה, שהתגוררה בקצה השני של העיר, בסמוך לבניין המשטרה. הקבינֶט שלה היה בקומה הראשונה  של הבית, ובקומת הקרקע של אותו בניין שכנה נגריה. לא הייתה זאת נגריה רגילה - לא כל אחד היה מסוגל לעמוד במחירי הרהיטים שלה. שם הנגר האומן היה שְפִּיגְלְגְלַס – בעלה של ד"ר רוזנבוש. לפי מיטב זיכרוני היו אלה בני הזוג הנשואים, היחידים בעיר, אשר השתמשו בשמות משפחה שונים.

ד"ר רוזנבוש הייתה מכתתת רגליה מביתה שבקצה השני של העיר ובאה לביתנו ברחוב אוּרְמִיָאנְסקָה 14, עולה לקומה השנייה, בודקת את החולה, רושמת מרשם לתרופה - וכל זאת בעבור תשלום של חצי זלוטי. אפשר שהייתה מקבלת גם מה"גֶמִינַה" תשלום נוסף עבור שירותיה.

שמחתי תמיד ללכת לבית המרקחת של אלי אפשטיין על מנת לממש את המרשם. בית המרקחת נמצא ב"פּוֹצִ’ינֵע" הדרומית (מדרכה מוגנת באכסדרת עמודים יפהפייה). לפעמים היה עלי להמתין  כחצי שעה בעת הכנת התרופה, זמן שניצלתי להתבוננות בחלון הראווה של חנות היינות של מאיר פַרְשְטֶנְדִיק שנמצאה בסמוך לבית המרקחת. מול חלון ראווה זה הפלגתי בדמיוני לארצות רחוקות בעקבות המדבקות שנמצאו על הבקבוקים - יין קוניאק, ליקר, ובעיקר רום. שהרי לפי סיפוריו של ז'ול וורן, הציוד העיקרי הנדרש בעת הפלגה בים היה חביות רום עבור המלחים... להזכירכם, שהמושגים שלי בנוגע למשקאות חריפים ויינות הצטמצמו ליין עשוי מצימוקים המשמש ל"ארבע הכוסות" בלילות הסדר וכן לבקבוק הוודקה שאבי ז"ל קנה למתפללי בית התפילה שלנו בהגיעי לגיל בר המצווה.

נוסף לאומן הרהיטים שְפִּיגְלְגְלַס היו עוד שני בעלי מקצוע מיוחדים: בדרך כלל, לכל בעל מלאכה בעיר היה בית מלאכה בביתו. בניגוד להם, היה סנדלר אומן בשם שציגל שגם הוא גר בחלקה הדרומי של העיר. הייתה לו סנדלרייה גדולה, מחוץ לביתו, והוא התמחה בתפירת מגפיים לקציני הצבא שבעירנו. כמה מבניו היו איתנו כאן, בישראל, לאחר המלחמה. מומחה נוסף שהיה בעיר והתמחה בצרכיהם של קציני הצבא היה חייט צבאי –  "אַיין מִילִיטֶערִישֶער שְנַיידֶר". שמו היה ווֹלְבִיש, (זאב) אֶרְלִיך. מקום מגוריו היה בברוֹוָאר, אבל את צרכי החייטות, למעט הבד למדים, היה קונה בבית בו גרנו, בחנותו של שיעה לרנר, שהיה גם בעל הבית שלנו.

עתה אבקש לספר על מנהגים  שהיו בעירנו במספר תחומים בחיי היום יום.

בתפילת שחרית יש מזמור המציין מספר מצוות "עשֵה", המזכות את האדם בעולם הבא. ישנן מצוות בין אדם למקום ובין האדם לחברו. אמנה רק את המצוות אותו חייב אדם לחברו, והן: הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה ולוויית המת.

בנושא הכנסת אורחים: בני עירנו היו מפורסמים בהכנסת האורחים שלהם. בין השאר, אירוח כל אלה שהגיעו מעיירות קטנות שבסביבת זָמוֹשְץְ', לשם קנייה ממרכולתם של בני העיר.

בנושא ביקור חולים: אף כי לא ידעתי על הדבר קודם לכן, שמעתי, לפני למעלה משנה, בתוכנית רדיו אותה הובילה יושבת ראש עמותת יוצאי זָמוֹשְץְ', גברת אווה בר זאב - על קבוצת אנשים שהקימה ארגון ביקור חולים בעיר, ועל פעילותו המבורכת. ועוד על הדאגה לחולים: היה מנהג בעירנו, כאשר חלילה חלה מישהו במשפחה במחלה קשה, יצאו נשות המשפחה וגם השכנות לבית הכנסת הגדול במטרה של "אַיינְרַייסְן דִי שוּהְל", כלומר "לקרוע את בית הכנסת": הנשים קשרו מטפחות לראשיהן, נכנסו לבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, הגיעו עד לארון הקודש, הזיזו את הפרוכת, ופתחו את דלתותיו... באותו רגע פרצו הדמעות מעיניהן וזרמו כמעיין המתגבר ובעקבותיהן גם צעקות התחינה ליושב במרומים למען יביא רפואה שלמה לחולים...

גם בנושא "הכנסת כלה" טיפלו אנשי הקהילה: כאשר נערה מתבגרת, אשר הייתה יתומה מאב, מצאה חתן, אבל חסר לה לפני חופתה הכסף הדרוש ל"צורכי כלה" -  היה הדבר נמסר לנכבדי העיר. שניים מנכבדי העיר לקחו אז "פַאצַ'ילֶע" גדולה – מטפחת, או פיסת בד גדולה, איתה עברו מחנות לחנות לאסוף כסף לשם קיום המצווה. הם היו מתקבלים תמיד בסבר פנים יפות ואיש לא קימץ במתן הנדבה. גם במקרה של חולה, שהיה זקוק לניתוח בעיר וארשה, ואשר לא היה באפשרותו לממן את הוצאות הנסיעה והניתוח, חזר אותו סדר איסוף תרומות, שהצליח תמיד.

ולהבדיל, הטיפול בלוויית המת: הייתה בעיר חברת קדישא, שאנשיה כולם היו מתנדבים. יושב הראש שלה היה ברל דֶעקֶעל, שנקרא גם ברל בֶּקֶר, מאחר והיה אופה. הוא לא עסק באפיית לחם, חלות, או לחמניות אלא אפה ביגעלעך, ולא סתם ביגעלעך! ... כשאפה בשעות הערב, הייתה תהלוכה של אנשים, נשים וטף שבאו מכל קצוות העיר לכיוון המאפיה שלו (אשר שכנה בבית מספר 10, שני בתים מביתנו), לקנות לארוחת הערב את ה-Wieczorowki כלומר ביגעלעך של שעות הערב. ברל בישל אותם קודם בסיר עם מים רותחים ואחר כך אפה אותם בתנור. בבוקר היה אופה פְּלֶעצָעלָעך, שהיו עגולים כמו פיתה, מנומרים בפרג וממולאים בצל מטוגן. זה היה ללא ספק דליקטס אמיתי. על בית מס' 10 ברחוב אוּרְמִיָאנְסקָה, ביתו של ברל דעקל, עוד אספר בהמשך.

כשנודע לחברת קדישא על גבר יהודי שנפטר, התאספו החברים לצורך טהרת המת, בביתו של הנפטר. הגברים היו מביאים את הכלים הדרושים - אלונקה מפח, וכן דליים וספלים מפח. כשנפטרה אישה, באו נשות חברה קדישא לביתה לערוך טהרה. בגמר הטהרה הייתה יוצאת ההלוויה לכיוון היציאה מהעיר. היה זה בסמוך לקולנוע Stylowy. כשעברה ההלוויה ברחובותיה של העיר היו סוגרים את החנויות עד שהשיירה חלפה. מהיציאה מהעיר היו קרובי משפחה מלווים את המת עד בית הקברות. בבית הקברות היה ה"בֶּגְרֵייבֶּער" – הקברן המקצועי שהתגורר בבית הקברות – טומן את המת באדמה. באשר לתכריכים, כל אחד היה דואג לעצמו. בני המשפחה של הנפטר הכינו אותם בו ביום, והיו גם שהכינו תכריכים לעצמם בעודם בחיים, שיהיה... למי שלא היו די אמצעים להכנת תכריכים, חברה קדישא סיפקה להם אותם. את המימון לכך השיגה דרך גביית תשלום גבוה עבור עריכת הלוויותיהם של עשירי העיר שנפטרו.

ארגון וולונטרי נוסף בעיר הייתה חברת T.O.Z Towarzystwo Ochrony Zdrowia "חברה לשמירת הבריאות". הרוח החיה בארגון זה היה אדון שְווֶערְטשַאף שמואל. אחד המפעלים שלהם היה ארגון קייטנות בחודשי הקיץ לילדים קטנים. כל מחזור נמשך שבוע ימים וכלל אוכל, לינה, משחקים וקריאת ספרים. הקייטנה הייתה מתקיימת בדרך לעיר החדשה.

ועתה אערוך ביחד איתכם סיור ברחובות העיר, כדי לפגוש אנשים שגרו שם, עבדו, סחרו וטיילו בהם – אנשים שהיו ואינם עוד...

הרחוב הראשי היה בעיני הרחוב ע"ש הסופר י.ל. פרץ: ראוי לציין שהסופר הגדול, שכתב ספרים ביידיש ובעברית, לא שינה את שמו, שהיה יצחק לייבוש פרץ -  שם שגרתי, שדמה לשמותיהם של יהודים אחרים, פשוטי העם שגרו בעיר.

אתחיל בקצהו המערבי של הרחוב, שם היה ועודנו קיים מלון "ויקטוריה", שהיה בהנהלתו של ישעיהו וֶקְסְלֶר שהיה גם הגבאי הראשי בבית התפילה בו אבי ז"ל, אחי ואנוכי התפללנו. שם בית התפילה היה "דִי שְנַיידֶער שוּהְל" – בית הכנסת של החייטים, ועל מיקומו עוד אספר בהמשך. מ"הוטל ויקטוריה" נתקדם מזרחה ונפגוש את ה"תַארג" - השוק ובו היו ה"סְטְרַגַאנים" - דוכני מכירה שהיה בם הכול מכל – מוצרי מזון, פירות וירקות, דברי סדקית, לבוש והנעלה, צעצועים ומה לא...

הייתה שם גם ה"בְּרִינֶעם" - משאבת מים, השנייה בעיר, על הראשונה אספר בהמשך. הייתה שם גם "'פּוֹצִ’ינֵע" (אכסדרת עמודים) קטנה, שנמשכה מרחוב פרץ צפונה, שם שכנה המסעדה של משפחת אָקֶרְמַן, האב, האם והבנים. לאחר המלחמה היו איתנו בארץ שני בנים והם אלי ז"ל, וייבדל לחיים צבי ("חַבַּשי") אקרמן.

נמשיך מזרחה ונגיע למתחם בית הכנסת הגדול וכל מוסדות הדת שבסמוך אליו - עזרת הנשים הצמודה אליו, בית הכנסת הקטן ובית תפילה נוסף - כולם באותה כניסה. אל בית הכנסת לא נכנסו ישר מהרחוב. היה שם מה שנקרא בשפה שלנו "פַּלוּש", או "דער פַּלוּש", שפירושו "המבדיל" (מקורו בעברית במלה "מפולש") – המבדיל בין חול לקודש. שם ב"פַּלוּש" יכול היה בעל עגלה להשאיר את ה"בַּייטְש" – השוט שלו, להיכנס לבית הכנסת, לומר קדיש כשהיה לו "יוּהְרְצַיְיט" (יום שנה למות בן משפחה), ולאחר מכן לחזור לסוסו ועגלתו. בכניסה ל"פַּלוּש", בפינה הימנית, הייתה ערמה של "שַיְימֵס" (שמות) - כינוי עממי לדפים בלים ומרופטים מתוך ספרי קודש שהיה נהוג לאסוף ולגנוז אותם, משום קדושתם,  במקום מיוחד. "שמות" - על שום שמות אלוהים הנזכרים בהם.

ואם כבר בבית הכנסת מדובר, אני נזכר בהזמנה שהוכנה לערב זיכרון לקדושי עירנו: ההזמנה הייתה מצורפת לגלויה, ועליה תמונה מרהיבת עין של ארון קודש ומשני צידיו מדרגות ועליהן פרחי זימרה. היו אלה ילדים מכל הגילים ומתחתיהם שני מבוגרים, אחד זמר הבריטון והשני הטנור, ששמו היה הרש זילבר, ובאמצע התמונה ניצב החזן. שם אביו של הרש, זמר הטנור היה בנימין, ושם אחיו של בנימין היה לייבלה זילבר - והוא היה הסבא שלי, האבא של אבא שלי... הכותרת על אותה הגלויה הייתה "חזן בבית הכנסת הגדול והמקהלה". אני מרשה לעצמי להעיר כי לא היה בזָמוֹשְץְ' שימוש במילה "מקהלה": החזן בבית הכנסת הגדול והשרים איתו נקראו שם "וֶאז דֶער חַזְן מִיט דִי משורֵרִים", כלומר – החזן והמשוררים - במשמעות של שרים ומזמרים.

בבנין של ה"גֶמִינַה" - ועד הקהילה - היה בית המלאכה והחנות של שיעה "דִי הִיטְל מָאכֶר" - שיעה הכובען. כל ערב פסח הלך עמי אבי אל החנות וקונה לו כובע חדש.

בזָמוֹשְץְ' לא הייתה למיטב זכרוני חנות של תשמישי קדושה. כל שנה לפני החגים, ראש השנה ויום כיפור, הופיע אדם שקראו לו "הפָּעקְנְטְרִיגֶער", כלומר נושא החבילה, ובחבילה שלו היו עטופים בשמיכה כל דברי הקדושה שיהודי זקוק להם: ציציות, טליתות, סידורים, חומשים, ספרוני תהילים וכו'. עם הנץ השחר, היה פורש "הפָּעקְנְטְרִיגֶער" שמיכה על יד בית הכנסת הגדול, ומציע את מרכולתו למתפללים.

אם נמשיך מזרחה בסיורנו ברחוב פרץ, נגיע לחצר שממנה עוברים לחצר אחורית אשר שימשה מספר מוסדות קהילתיים: הראשון שבהם היה ה"מִקְוֶוה" שאליו היו מוליכות מספר מדרגות יורדות. המקווה היה פעיל רק בימי חמישי ושישי עד כניסת השבת ושימש בעיקר את הגברים. הנשים היו באות למקווה טהרה בערב שבת, לאחר הגברים. מעל המקווה בקומה הראשונה היה "תלמוד תורה", שם למדתי שש שנים עד הבר מצווה שלי. שמו של המורה היה איצֶ'לה מָאנטיגי ואיני יודע עד היום אם זה היה הכינוי שלו או שם משפחתו. בתחילה התנהלו לימודיי על מי מנוחות עד... עד שהגעתי לגיל שתיים עשרה כאשר התחלנו ללמוד גמרא. בהתחלת לימוד הגמרא נהוג גם היום להתחיל במסכת "בבא מציעא". כזכור, המשנה הראשונה היא: "שניים אוחזים בטלית" ואני מצטט: "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". הַפְּסָק: "וַיַחֲלוֹקוּ". אני מרים יד ומבקש לשאול קושיה אצל הרבי, ככתוב בפרקי-אבות: "לא הביישן למֵד ולא הקפדן מלמד", ואני שואל: "רבי, איך זה יתכן ויחלוקו? ומה יהיה לטלית, הרי אי אפשר יהיה להתעטף בחצי טלית? ומה עם הלאו שבתורה 'בל תשחית?'"... והרבי גוער: "שַייגֶעץ! לא שואלים שאלות על התורה הקדושה - תורה שבעל פה!". הרבי שלי היה קפדן, ויותר לא שאלתי...

על יד ה"תלמוד תורה" גרה אלמנתו של מורה ההוראה, בשפתנו שָם – "המוֹירוֹע". בקומה השנייה היה גר איש מאוד מכובד בעל זקן קצר ולו בן ובת, שמו היה

"דעֶר לֶערֶר וַיינֶר" - המורה ויינר, שהיה מורה ב"גימנזיום" היהודי שבעיר. בסוף החצר בה התחלנו לסייר, במרתף, נמצא ה"מושב-זקנים" של יהודי העיר. רק פעם אחת ביקרתי במרתף זה.

ממול לחצר שתוארה לעיל, בה נמצאו חלק ממוסדות הקהילה, הייתה חצר נוספת, גדולה. שם הייתה חנות אופניים, ששימשה גם כמחסן - חנותו של פֶּקְלֶר. בחצר הזאת היה "קן" של צעירי "השומר הצעיר", בו ביקרתי לא אחת ובו גם הייתי שם שומע סיפורים על ארץ ישראל ועל חלוציה. המדריכה הייתה עלמה צעירה ושחרחורת, בעלת עיניים שחורות ובורקות, ששמה היה פָּנִי יֶרוּזוֹלימְסְקָה, אשר הייתה עמנו כאן בארץ, אחרי המלחמה. פָּנִי יֶרוּזוֹלימְסְקָה עבדה בחנות הספרים ומכשירי הכתיבה של אדון קסטנברג. איני יודע אם היא הייתה קרובת משפחה של בעלי החנות, או לא.

אני זוכר שלוש חנויות של מכשירי כתיבה שהיו בעיר: זו של קסטנברג, שהייתה בפּוֹצִ’ינֵע הדרומית, זו של מַיְצֶ'ע (מאיר) וָקס, שהייתה בקומה השנייה שבפּוֹצִ’ינֵע המזרחית וזו שהייתה בתוך הבית של גברת יוּנגְמַן ("היוּנְגְמָנוֹבָה") -  שם הייתי אני קונה את צורכי בית-הספר שלי, כי אצלה היה זול יותר, אולי מפאת מיקומה הבלתי נוח בקומה השנייה... בחנות של מאיצ'ה וקס עבד גם אחד הבנים של משפחת אקרמן, אלי. רעייתו של מאיצ'ה וקס, אסתר'ל, הגיעה בשעתה לארץ, לאחר המלחמה. שני בתים משם, מזרחה, גר עוד אחד מבני משפחת ואקס - שוּלֵם ואקס עם רעייתו, בנותיו ובנו. שוּלם ואקס היה סוחר פרוות. בביתו בקומה ראשונה היה מחסן, ובו פרוות מכל הסוגים.

עתה נשוב לרחוב פרץ ונמשיך בו מזרחה, שם ניצב הבניין הגבוה ביותר בעיר. היה זה גם הבית היחיד שניבנה בעת מגוריי במקום.  בנה אותו גוי ושמו לִיפְּצִ'ינְסְקִי, ועל שמו גם נקרא הבית - "בית ליפצ'ינסקי", העומד על תילו עד היום. מדרומה של חזית הבית הייתה רחבה גדולה ומסביבה בתי מגורים. שם גם ממוקם מלון Renaissance אשר בו התאכסנתי  פעמיים במהלך שני ביקוריי בעיר עם ילדיי, לאחר המלחמה. מאחר ושם היה מקומה של משאבת המים, ה"ברינֶם", היה זה בשעתו מקום מפגש מרכזי לאנשים רבים - דמויות ציוריות של משרתות בית, שואבי-מים וסתם יהודים שבאו למלא דליי מים לצרכי בתיהם. גם אני, עבדכם, בהיותי נער מתבגר, הייתי הולך מדי פעם ל"ברינם" עם שני דליים המחוברים לנושא דליים מעץ (אסל) היושב על כתפיי –  תמונה אותה רואים היום רק בסרטים מהמזרח הרחוק...  המרחק ממקום המשאבה עד לביתי היה כחמישים מטרים, אשר לאחריהם היה עלי עוד לעלות עם הדליים אל הקומה  השנייה – מאמץ לא קטן.

אחד מאותם אלה אשר שאיבת מים הייתה מקצועו, היה חֶסקְל שכינויו היה בּוּצַ'ן - מילה בפולנית שפרושה חסידה. חסידה על שום מה? חסקל היה רזה, גבוה, ובעל ידיים ורגליים ארוכות ביותר, אשר הקנו לו את כינויו –"החסידה". לחסקל זה התעוררה פעם בעיה מיוחדת והמעשה שהיה, כך היה: מתוקף עבודתו היה חסקל נושא דליי מים עבור ה"בַּעַלֵבּוּסְטֶס" (בעלות-הבית) ומקבל מהן תשלום – בדרך כלל עשרה גרוש לכל פעם. לעיתים קרובות הייתה האישה אף מזמינה את חסקל לסעודה קלה - אם היה זה בשעות הבוקר, לכוס תה ופרוסת לחם, או לחמנייה מרוחה בחמאה. אם היה זה בשעות הצהריים - לקערית מרק ועוד משהו, וחסקל כמובן לא סירב מעולם... לאחר זמן, החלה הדאגה לכרסם בליבו: מה עליו לעשות על מנת לשמור על עשרות הגרושים שהצטברו אצלו לסכום נכבד למדי... דאגתו גברה, מאחר והיה גר עם עוד מספר בחורים בחדר אחד, והוא חשש פן מישהו מהם יגזול ממנו את כספו...  חסקל חיפש אצל מי אפשר להפקיד את הכסף לשמירה ובחר בסופו של דבר בגבאי של "תלמוד תורה", לשם היה מביא מים בכל יום. במהלך עבודתו שמע מאנשי העיר כי כאשר מפקידים כספים למשמורת, עוברים מיד ליד "פְּרוֹצֶנְטִים" (כלומר אחוזים, ריבית), אולם הוא לא הבין מי אמור לקבל ומי אמור לשלם את אותם "פרוצנטים"... בשכלו ה"ישר" הוא הבין שמי ששומר לו על הכסף, הוא זה שצריך לקבל ריבית כדמי שמירה, ולכן במסרו את כל כספו לגבאי להשגחה, הוא הבטיח לו כי יספק לו מים ללא תמורה, במקום ה"פרוצנטים" המגיעים לו, לגבאי...

שם, בקרבת משאבת המים, היה גם בית התפילה של משפחתי, מקום בו היינו מתפללים. באותה חצר הייתה גם משחטת עופות. משחטת הבקר הייתה במקום אחר בעיר. בימי חמישי הייתי הולך לשוחט ותרנגולת בידי. השוחט היה מקבל את פני, כאשר החָלָף (הסכין) בין שיניו, נוטל מידי את עשרת הגרושים תמורת עבודתו, ומבצע את המוטל עליו. אחר כך הייתי אני צריך למרוט שם את נוצות העוף השחוט. במקרה של אווז או ברווז היו תמיד מביאים הביתה את העוף השחוט עם הנוצות, כי הנוצות והפלומה – הפּוּך, היו שוות כסף רב.

על יד בית ליפצ'נסקי היה בית שבמרתפו שכן בית-הבד, מקום ייצור השמן. היה זה שמן מאוד מיוחד, Rzepak (זֶ'פַּאק), צמח כל שהוא שממנו סחטו את השמן שהיה כהה, חום ובעל ניחוח מיוחד אשר שימש את נשות זָמוֹשְץְ' לאפייה, כמו למשל עוגיות מלוחות שעליהן הוסיפו פרג ולפעמים גם בצל מטוגן.

עתה נדרים לכיוון היציאה מהעיר - לכיוון קולנוע Stylowy ועל ידו ה"הייפל". ("הייפל" פירושו ביידיש חצר קטנה, אבל כאן הייתה זו החצר הכי גדולה בעיר, ולמעשה הכינוי  שהתאים לה היה "הויף"- חצר גדולה). ה"הייפל" עומד בעיר עד היום, אך כמובן ללא הדיירים  היהודים שגרו שם. מסביב לחצר ניצבו בתים בני שתי קומות. איני זוכר את שמות הדיירים בבתים אלה, לבד ממשפחה אחת גדולה, משפחת וַולצַ'ק. משפחת וולצ'ק חבשה "שלושה כובעים" בעיסוקיהם השונים: הם היו שותפים במאפיית מצות, וגם היה להם פֶּנְסיונָאט-  מעין מלונית נופש - בעיר קְרָסְנוֹבְּרוֹד. (אל יערות קרסנוברוד, שהיו ידועים באוויר הצלול שלהם, נסעו עשירי העיר בחודשי הקיץ, על מנת לפוש ולאכול מטעמים ממטבחה של משפחת וולצ'ק). עיסוק נוסף, שלישי, היה לבני המשפחה הזאת – ואולי היה זה היפה שבהם: בימי חג הפסח הייתה המשפחה מבשלת אוכל כשר לפסח, אותו חילקו חינם לחיילים יהודים ששירתו בשתי החטיבות ששהו דרך קבע בעיר. בשעות הצהריים היו החיילים היהודים הולכים בַּסָך לכיוון ההייפל לאכול מזון כשר לפסח מעשה ידיה של משפחת וולצ'ק.

ייתכן ששמתם לב כי הכתיבה שלי מפוזרת, ללא כל חוק וסדר. אני מקפץ מנושא לנושא, מרחוב לרחוב, מאנשים לאישים, כשם שנער צעיר היה מספר לכם. והריני מתוודה: מעולם לא היה לי כל שיח ושיג אף עם מיעוטם של האנשים שהזכרתי לעיל, בין השאר, מאחר והייתי צעיר מידי.

ברצוני להזכיר עוד מנהג אחד שהיה נהוג בעירנו: כשנולד בן זכר למשפחה, הלידה כמובן התקיימה בבית בעזרת Akuszerka - מיילדת. כל יום בשעות הערב, היו ילדים קטנים, תלמידי "תלמוד תורה", ואני ביניהם, הולכים לביתו של העולל שאך זה נולד, לשם "קרִישְמָע לֵיינֶען", כלומר כדי לומר "קריאת שמע". כך נמשך הדבר שבעה ימים מיום הלידה. לאחר טקס הקריאה היינו מקבלים שקית ממתקים. בליל השביעי, כשלמחרת הייתה צריכה להתקיים ברית המילה, היינו הילדים הולכים לצפות ב"וַואכְט נָאכְט", כלומר "לילה לבן", ליל שימורים. במשך כל אותו לילה, היה אמור אביו של התינוק להיות ער, לשֵבת ולומר מזמורי תהילים, על מנת לא לאפשר ללילית – מלכת השדים, לחבֵּל בהכנסתו של היילוד בבריתו של אברהם אבינו.

לפני שאעבור לרחוב בו שכן ביתי, אדלג לרחוב מאוד משמעותי בעיר - רחוב "שלושה במאי". השם הזה ניתן לרחוב לזכר התאריך בו ניתנה החוקה לממלכה - השלושה במאי 1791. היוזם לחוקה היה Hugo Kollontaj. כל שנה חגגו את התאריך ההיסטורי הזה: החנויות ובתי הספר נסגרו והוכרז שבתון כללי. באותו יום נערך גם מצעד צבאי בו השתתפו היחידות הצבאיות ששכנו בעיר. המצעד נערך ברחוב Akademicka רחוב האקדמיה, אליו עוד אחזור בהמשך. שם הרחוב בפולנית היה Konstytucja Trzeciego Maja , אבל זה היה רק השם שהופיע בשלטים שבפינות הרחוב. בפי העם נקרא הרחוב "דִי בְּרִִיקַוַואנֶה גָאס" - הרחוב הסלול. איני יודע מדוע ולמה כונה, מאחר וכל רחובות העיר היו סלולים גם הם (אומנם ללא באספלט, אלא רק באבנים מעוגלות שכינויין היה Kocie Lby, שפירושו "ראשי חתולים"). אולי נקרא בשם "הרחוב הסלול" משום שהיה למעשה הראשון שנסלל בשעתו. ה"בריקוואנה גאס" התחיל במזרח על יד בנייני הקסרקטין וירד עד בתי המשפט במערב. נקודת מפגש למבוגרים, אולם בעיקר לצעירים הייתה ב-Rog, כלומר "בקֶרֶן"' - קרן הרחובות של השלשה במאי והבָּזִילְיָאנְסְקָה, שם גם היו שני קיוסקים, שהיוו נקודות משיכה לצעירים. לאחר מפגש שני הרחובות, יורדים ברחוב הזה עד ה"שאנז אליזה" של העיר, רחוב האקדמיצקה, שהוביל את הצועדים בו לפארק, לגן העירוני – ששימש כ"ריאות הירוקות" היחידות בעיר. ברחוב הזה שכנו הבניין של הסְטָארוֹסטָה, וגם הגימנזיום הפולני, וממול נמצא מגרש הכדורגל של העיר.

אחזור לרחוב השלושה במאי, שם היה גם בית מרקחת. אינני זוכר את שם הבעלים, אולם שם גרו בני משפחת שֶפְּס. אדון שפס היה בין הבאים למגיסטראט העירוני – העירייה. הוא היה, מה שנקרא היום, הלוביסט של יהודי העיר. לרעייתו הייתה מספרה ומכון יופי לנשים. עוד שתי משפחות זכורות לי: משפחת ברי סנדלר, ומשפחת הֶכְטאברהם, פייגה ובניהם. היחיד מהם שניצל מהשואה היה בנם  משה הכט, חבר ילדות שלי, איתו למדתי בבית הספר באותה כיתה. משה נפטר בארץ, והוא צעיר בימים.

אבקש את רשותכם לחזור לרחוב פֶּרֶצְיָה (פרץ). בנוסף למחסן ולחנות האופניים של פקלר, הייתה עוד חנות ומחסן אופניים שנמצאה שני בתים מערבה משם. החנות הייתה בבעלותו של געבעט. ממש ממול, בכניסה לבית שבו גרה גם משפחת טוקר, נהג לשבת על יד חבית מלאה מלפפונים חמוצים, איש מבוגר, שכינויו היה "יעֶקְל פִין די אוּגֶערְקֶס"יעקל של המלפפונים החמוצים. במשך כל ימות השנה מכר יעקל מלפפונים חמוצים - כל מלפפון בחמישה גרוש.

פה, ברשותכם, אעשה הפסקה קצרה בתיאוריהם של אנשי העיר, בכדי לספר על ייחודה של עירנו זָמוֹשְץְ': לא זכור לי שבעיר שלנו הייתה אי-פעם תאונת דרכים. זאת, מהטעם הפשוט שכלי התחבורה המהיר ביותר בעיר הייתה הדוֹרוֹשְקָא – כרכרה רתומה לסוס אשר לה פנסים בשני צדדיה, פנסים שמעולם לא דלקו...

כל הדורושקאס היו חונות בכיכר העיר המרכזית ושימשו את תושבי העיר הישנה, בעיקר במקרים דחופים וחשובים. רוב משתמשי היום-יום בכרכרות אלה היו תושבי העיר החדשה, שפרנסתם הייתה בעיר הישנה, שהייתה, כידוע, רחוקה יותר ממרחק הליכה סביר ממקום מגוריהם. היו אלה פקידים, בעלי מלאכה וכו', שנהגו לשכור כרכרה כזאת ארבעה איש ביחד, והיו מגיעים העירה ובחזרה במחיר של עשרים גרוש. בעיר נסעו כעשרים כלי תחבורה כאלה. דורושקא מס' 1 הייתה ברשותו של פלוני, מר הומבאל. כינויו היה הומבל מס' 1. בעיר היו גם מעין דיליז'נסים - מהדורה מוגדלת של הדורושקא –שנרתמו לשני סוסים, ויכלו להסיע כעשרה איש. יעדם העיקרי היה לעיירות הסמוכות לזמושץ': קומרוב, קרסנוברוד, איזביצה, שצ'בששין ועוד.

היו בעירנו מספר לא קטן של בעלי מקצועות "חופשיים" במלוא מובן המילה: הם יכלו לבוא וללכת מתי שרצו, וכלי עבודתם נמצאו עמם זמינים בכל עת. אמנה כמה מהם:

"דר קוֹמִין קֶערֶער" - מנקה הארובות, שהיה תמיד שחור מפיח. על גבו נשא את כלי עבודתו - חבל ארוך שחור ובקצהו משקולת ומברשת גדולה עגולה. כל מי שפגש אותו בשעות הבוקר המוקדמות היה משלשל לידו מספר פרוטות - גם אם לא הייתה כלל ארובה בביתו - כי מנקה ארובות (מרוּצֶה..) היה סימן להצלחה ומזל טוב.

היה גם מפרזל פרסות הסוסים, איש בעל גיבנת, שלא חיכה שהסוס יבוא אליו, אלא הוא זה שהגיע אל העגלה והסוס עם כלי עבודתו כדי להתקין לו פרסה בו במקום. והיה גם משחיז הסכינים, שהיה עובר ברחוב ומיתקן ההשחזה על גבו. על המיתקן היו שתי אבני השחזה עגולות, אותן היה מסובב כדרוש בעזרת דוושה שהניע ברגלו. בזמן השחזת הסכין או המספריים, היו מתעופפים באוויר גיצים, לשמחת ליבם של הילדים שבאו לצפות במחזה – מעין מופע זיקוקין לעניים... שכר טרחתו של המשחיז היה גרושים ספורים לכל להב מושחז.

אני זוכר גם את הזגג, שהיה מכריז בקולי-קולות על בואו – "זגג, זגג!", כשהוא מהלך ברחובות ועל גבו ארגז ובו שמשות זכוכית וה"קיט" – המֶרֶק המשמש לאטימתה של השמשה ולהדבקה למסגרת.

גם מתקן המטריות היה עובר ברחוב ומשפץ לאנשים, בו במקום, מטריות פגומות. אכן, כל אלה ועוד, הינם בעלי מקצוע "חופשיים"...

שורה או שתים עלי ועל השכלתי: בנוסף להיותי תלמיד ה"חדר" – תלמוד תורה בשעות לפני הצהריים, הייתי גם תלמיד בית ספר עממי לבנים. שם בית הספר היה Szkola Pwszechana Imieniem Adama Mckiewicza - בית הספר העממי על שם אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי הפולני הנודע. שעות הלימוד בבית הספר היו אחר הצהריים בלבד. בנות הלכו לאותו בית-ספר (בכיתות נפרדות), אולם זה נקרא על שם Krolowa Jadwiga – המלכה ידביגה.

מנהל בית הספר היה אדון בַּאנַאך. המחנך היה המורהJgnacy Bis . בין השאר, הייתה לנו גם מורה שבעלה Pani Szierczcwska ניהל את הגימנסיה הפולנית ובנה נכלל בין תלמידי כיתתנו. הייתה גם מורה יהודייה אחת בבית ספרנו, מורה ל-Religja – לימודי דת. קרה, לא אחת, שאת פרשת השבוע בתורה, אותה למדתי בחדר בבוקר, ואשר את פסוקיה הייתי צריך לתרגם מעברית ליידיש, על מנת להוכיח שהבנתי את הכתוב -  שמעתי גם בשעות אחר הצהריים, והפעם בתרגומה לפולנית, מפי המורה לדת... שמה של אותה מורה היה Panna Kahanowna – גברת כהן, אשר הסיומת של שמה העידה על היותה רווקה. היא הייתה צעירה ויפה וכולנו היינו מאוהבים בה, ואף רצינו לשאת את המחברות אליה לביקורת, לביתה, שהיה בברוואר.

בזיכרונותיי מחדר תלמוד התורה, הזכרתי לעיל את האירוע בו ננזפתי על ידי המלמד כאשר שאלתי שאלה שהייתה לדעתו "שלא במקומה". כאן אני מבקש לספר על מקרה אחר, בו נשאלתי אני שאלה, וכך היה הסיפור: המורה לגיאוגרפיה בכיתה שלנו היה המנהל בכבודו ובעצמו, אדון באנאך. באחד השיעורים נתבקשתי לגשת למפה שהייתה תלויה על הלוח. המנהל הושיט לי מקל ארוך, וביקש ממני למצוא איזה אי קטן באוקיאנוס ההודי. אני, הקטן, שלא ראיתי מימיי אמת-מים רחבה משלושה מטרים, רוחבו של הנהר שלנו, נהר וויֶפְש – לא כל שכן שלא ראיתי מימיי ים כל שהוא, כמובן שהצבעתי על מקום רחוק מהאי הנדרש... המנהל הגיב בקול מלא ביקורת: Nazwisko? כלומר, "מה שם המשפחה שלך?" ואני עניתי לו – "זילבר, אדוני..." המנהל, שהכיר מגוון של שפות, בנוסף לפולנית, ידע שפרוש השם "זילבר" הוא  כסף, ואמר מיד:Nawet nie Jestes Ajzn. Siadaj. – "אתה אפילו לא ברזל! שב!" ושוב עניתי "כן אדוני"...

נותרו זיכרונות... זיכרונותיו של נער מתבגר בזָמוֹשְץְ'...

 

היו בעירנו אנשים נוספים אשר שמותיהם הפכו לשם נרדף לעיסוקיהם: אמרת "אברוך" – ריח נפט היה עולה באפך. אמרת "שֶק" – בנעליים מדובר. אמרת "גָרְזוֹן" – ידעת כי מדובר בסיגריות. אמנם למשפחת גרזון לא היה בית חרושת לסיגריות, אבל עיסוקם היה מעין "ייצור" של סיגריות: הם קנו חבילות טבק וגילזות. גילזה הייתה סיגריה קצרה, שרוּבָּה עשוי מקרטון ששימש מעין פילטר, ורק בקצה שלה, למעלה, היה מקום ריק, עטוף בנייר דק שמיועד למילוי הטבק...  הדבר נעשה בעזרת מכשיר ידני פשוט, איתו היו דוחפים ודוחסים את הטבק לתוך הגילזה, וכך נוצרה הסיגריה הגמורה.

מספר אנשים היו מזוהים עם תחום הבדים והיו בעלי חנויות: בן ציון לוביניר, מרקפלד ובוקוביץ'. למרדכי יוסף קרונפלד היה מחסן לממכר בדים בסיטונאות שהיה ממוקם בפּוֹצִ’ינֵע קטנה מאחורי המגיסטראט שבה היו שני בתים בלבד. המחסן שכן בקומה הראשונה ולשם באו סוחרי בדים מהעיירות הסמוכות לקנות סחורה. מאיר רולניק עבד במקום כרואה חשבון. אחיו של מאיר, ליפה רולניק, היה הבעלים של חנות מכולת בה הייתה שותפה דודתו, אחות אימו, שוּרלה בכר, ובחנות זו, שהייתה ברחוב אוּרְמִיָאנְסקָה שהיה סמוך לביתנו, עבדתי אני בתור זבן.

דמות נוספת הייתה זו של 'דֶער עֶסיג מָעכֶר' - יצרן החומץ, אשר ביתו שכן מול ה'יָאטְקֶעס'. משמעות המלה 'יָאטְקֶה' בפולנית היא חנות לממכר בשר בקר. בעיר לא הייתה כלל חנות לממכר בשר עוף. רצית בשר תרנגולת,אווז, ברווז? - שא רגליך לשוק, קנה לך אחד מהעופות האלה, גש לשוחט - והמשך התהליך כבר תואר על ידי לעיל...

אחזור שוב לפּוֹצִ’ינֵע הקטנה: תאמינו או לא, אבל גם לנו בזָמוֹשְץְ', בשנות השלושים, היו צלמי פאפארצי – רודפי ידוענים... באחד הימים הופיעו שני בחורים צעירים, שהתגוררו בקומת הכניסה בביתו של מרדכי יוסף קרופלד, ובידם מצלמת "לאייקה".

עד לאותו יום, כאשר רצה זוג צעיר להצטלם, הוא נכנס לצלמנייה, שם הושיבו את האישה על כיסא, אחר כך מיקמו את הגבר לצידה, כאשר ידו מונחת על כתפה, וברקע מאחוריהם תלויה פלאכטה – בד צבעוני ועליו הדפס של ציור נוף קֵיצי... לאחר שהסתיימה פעולת הבימוי, הפעיל הצלם – כשהוא חבוי תחת שרוול של בד שחור - את מצלמתו, שהייתה  בעלת מימדים של ארגז גדול... כך התקבלה, בסופו של תהליך פיתוח ארוך ומייגע, תמונה לזיכרון הדורות הבאים.

אבל שני ה"פאפרצים" הצעירים שלנו נהגו באופן שונה: הם לא המתינו שהלקוחות יגיעו אליהם, אלא פנו בעצמם לעוברי אורח - בעיקר לאותם אלו שטיילו ברחוב אקדמיצקה ובפארק העירוני. הם גם לא ביקשו רשות מהעוברים ושבים לצלם אותם, ואף לא ביקשו כל תשלום, אלא פשוט צילמו, ותקעו לידיהם של המצולמים את כרטיס הביקור שלהם ובו שמם וכתובתם. כמו כן צוינה בכרטיס גם העובדה כי התמונות תהיינה מוכנות לאחר יומיים... למרות שמחירה של כל תמונה היה שלושים גרוש, יוזמתם הנועזת במושגי הימים ההם, נשאה פרי, והם עשו חייל בעסקיהם.

כיום רואים אנו בטלוויזיה טלנובלות למכביר. אף לנו, בעירנו, בשנות השלושים, היו שתי סדרות של סיפורים בהמשכים - כמובן שלא בטלוויזיה -  שריתקו אותנו וגרמו לנו לצפות להמשכם משבוע לשבוע... היו אלה רומאנים, שהופיעו ב"ברושורות" - חוברות דקות שהיו מודפסות על נייר עיתון, ביידיש כמובן. כל שבוע הופיעה חוברת חדשה, דקה, שמחירה היה עשרה גרוש. שמו של הסיפור הראשון היה "סאבינה". סיפור העלילה נכתב בסגנון "קיטשי", רגשני ומתקתק, אודות יתומה, ענייה אך יפיפייה, ועל ה"שנַיידֶר יִינגֶעלֶה", עוזר החייט, שהיו מאוהבים האחד בשנייה. כן היה שם, כמובן,  גם שרלֶטַן (רמאי, נוכל) שרק רצה לנצל את היתומה... וכך המשיכו הסיפורים קורעי הלב, משבוע לשבוע. הרומאן הזה היה סיפור הצלחה גדול בבתים וברחובות העיר. בעקבותיו הגיע עוד אחד ששמו היה "רגינה". אני, הקטן, הייתי מקריא ליושבי הקרנות את החוברות מהסיבה הפשוטה שלא כולם ידעו קרוא וכתוב. לצערי, לא אוכל לספר לכם את סופן של שתי הנובלות, מאחר שהמלחמה שפרצה, קטעה את הפקת החוברות.

בשוק של עירנו זָמוֹשְץְ', היו "סְטְרָגַנִים", דוכנים, שבהם מכרו בין היתר צעצועים ודברי סדקית  רבים - כל פריט בשלושים גרוש. לאחד מבני משפחת קוצקי היה סטראגאן כזה. בן אחר, שמחה קוצקי, היה חבר ילדות שלי, איתו למדתי באותה הכיתה בבית הספר. רק לפני מספר שנים, לגמרי במקרה, פגשתי את שמחה שוב בארץ. הייתי בנופש  בחיפה, במלון "בן יהודה" שעל הכרמל. יחד איתי שהה במקום איש מילואים בחיל התותחנים, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות, אייזיק שמו. (אגב, הוא היה זה שירה בשעתו בתותח על אניית הנשק "אלטלנה", אותו תותח אשר כונה, בפי חלק מהעם בשם "התותח הקדוש"). אייזיק, שהיה ידוע כמספר סיפורים, ישב איתנו בליל שישי אחד, והחל באחד מסיפוריו המרתקים. בפתיח לסיפורו הזכיר כי אצלם בקיבוץ ישנו חבר בשם שמחה קוצקי, אשר עובד בבריכות הדגים של הקיבוץ. לשמע אִזכור שם זה נדרכתי כולי - גם שמחה וגם קוצקי! לבטח קיים רק אחד כזה בישראל! מיד ביקשתי מאייזיק שייקח אותי עמו למחרת היום, כאשר ייסע בג'יפ שלו לקיבוץ, והוא כמובן נענה לבקשתי ברצון. בדרך לקיבוץ אני אומר לו: "אתה יודע מה שמחה יאמר כשיראה אותי?" "מה?", שאל אייזיק ואני עונה לו "שמחה יגיד 'אוי יענקלה!'". ואכן, כאשר באנו לקיבוץ, אייזיק דופק בדלתה של משפחת קוצקי, שמחה פותח את הדלת, רואה את אייזיק ואותי וכמובן אומר מיד: "אוי יענקלה!"... ביקרתי אותו עוד פעמים בקיבוץ. שמחה ידידי נפטר לפני מספר שנים וכדברי הפסוק "חבַל על דאבְדִין דְלא מִשְתַכְּחִין" – חבל על זה שאבד, אך הוא לא יישכח.

עתה אתחבר לסיפור נוסף אודות בן עירנו, והפעם דרך תוכנית אותה ראיתי, זה לא מכבר, בטלוויזיה הישראלית, בערוץ שתיים. התוכנית עסקה בבחירת "שגריר" זוטר שיכהן בניו-יורק. המתמודדים ביקרו, בין השאר, בבית ספר תיכון שנמצא באחת משכונות העוני של העיר, אשר כל תלמידיו הם שחורים. במהלך הביקור, הוציא מכיסו אחד המתמודדים, איתן שוורץ שמו, שלושה בקבוקים קטנים וסיפר שהוא נושא אותם, דרך קבע, בכיסו. אחד מהם מכיל שמן מהגליל, השני - מים מנהר הירדן והשלישי - אדמה מארץ הקודש. מיד נזכרתי בתמונה דומה, משנים רחוקות, מארץ רחוקה ומעיר רחוקה - מעירנו זָמוֹשְץְ', מהרחוב בו גרתי ועבדתי כנער. ברחוב זה, בסמוך לחנות בה עבדתי כזבן, הייתה חנות הגָלֶנְטֶרְיָה של מוישלה גנזלר, או כפי שנקרא בפי העם - מוישעלה ינצ'יס. מוישלה גענזלר היה בנו של ינצ'י טרוק. תישאלו - איך זה שקיים שוני בין שמות המשפחה של אב ובנו? – אינני יודע... מכל מקום, באחד הימים, בשנות השלושים, חזר משה גנזלר מביקור בארץ ישראל. בעקבות המולת ההתקהלות אותה שמעתי מחוץ לחנות, יצאתי החוצה ואז ראיתי את משה גנזלר עומד מחוץ לחנותו ומסביבו מתגודדים אנשים רבים, שכנים ועוברי אורח. בידיו של מוישעלע יענצ'יס בקבוק יין חתום ועליו מדבקה שעליה כתוב "כרמל" ובידו השנייה שקית בד המכילה, לדברי מוישלה הגאה, אדמה מארץ ישראל. "בבוא יומי, יניחו בקברי את האדמה הקדושה הזו!", הצהיר בחשיבות, בפני הסובבים אותו. אבל מוישלה לא זכה לכך....

זיכרונות, זיכרונות...

יהודי נוסף היה בעירנו, אביגדור אינלנדר, ששמו הלך לפניו כאיש העשיר בזָמוֹשְץְ'. הולכי הרכיל בעיר סיפרו בצחוק כי "אביגדור אינלנדר האט אָקֶעסטָעלֶע שְפִּילְט דאס", כלומר, יש לו "קופסה" שמנגנת, כאשר כוונתם הייתה, כמובן, לרדיו. אני מעולם לא ראיתי את האיש עם ה'קעסטלע' ולא את "הקופסה המנגנת" עצמה. אולם, לאחר שנים רבות, באחד הביקורים שלי בזָמוֹשְץְ' יחד עם בני, אכלנו שנינו ארוחת צהריים במסעדה שממוקמת כיום בדירתו המפורסמת של אביגדור אינלנדר.

רדיו נוסף שהיה בעיר נמצא בחלון הראווה של חנות כלי נגינה שהייתה בפּוֹצִ’ינֵע – זו, שהחנות הראשונה בה הייתה חנות הבדים של משפחת מרק פלד. רדיו זה ניגן רק בשעות אחר הצהריים, זמן בו נראה תמיד זרם של אנשים בדרכו לחנות כלי הנגינה, במטרה לשמוע חדשות - למשל מחזית מלחמת האזרחים בספרד, בה ניצח כידוע, בסופו של דבר, הגנרל פרנקו.

אחזור לרחוב שלי, לפּוֹצִ’ינֵע שלי, לבית שלי ברחוב אוּרְמִיָאנְסקָה 14, שם גרנו בקומה השנייה. מחלון דירתנו, שפנה מערבה לכיוון המגיסטראט (העירייה) ראינו את השעון שהתנוסס עליו, וכך ידענו תמיד את השעה. בבית הדירות שלנו התגוררו שמונה משפחות - בשלוש קומות וכן בקומת הקרקע. בעל הבית היה שייע יאנצ'עפ – ישעייהו לרנר, שהייתה לו חנות גָלֶנְטֶרְיָה. בבית הסמוך הייתה חנות האופניים של אדון שרף, אותו ראיתי פעם באחת האספות של בני עירנו בארץ. בבית השלישי שכנו שלושה מוסדות: הראשון, המאפייה של ברל דֵקֶל, ששכנה בקומת הקרקע. השני, בית תפילה של חסידי גוּר, ששכן בקומה הראשונה, והשלישי - המועדון של מפלגת ה"בּוּנְד". בבית הזה, אוּרְמִיָאנְסקָה מספר 9, גרו גם שני אנשים יקרים: הרשל'ה (צבי) ופֵיגֶלֶה (ציפורה) גייסט, שניהם עלו ארצה עוד בשנת 1930. כאן בארץ הקימו בית לתפארת, אשר שימש מקום מפגש חם לכל בן עיר נזקק, שעלה ארצה אחריהם. בארץ נולדו להם שני בנים, וולוולה (זאב) (שנקרא על שם סבו מצד אמו) וחנן. אחת הסיבות שאני מזכיר אותם כאן היא העובדה שצבי גייסט, למרות שעזב את העיר שלנו בעודו צעיר, היה אנציקלופדיה מהלכת של בני עירנו ומשפחותיהם לדורותיהם. בעודו בחיים, עד לפני שש שנים, הוא נהג להשתתף מדי שנה בערבי הזיכרון שלנו. מדי שנה, בבואו למקום הכינוס, סבבו אותו תמיד אנשים רבים, צעירים ממנו, שביקשו לדעת פרטים על יקיריהם שגרו בזָמוֹשְץְ' – הורים, סבים, דודים ועוד. צבי גייסט ידע לספר לכולם את שמות קרוביהם וכינוייהם, עד לשני דורות לאחור.

אבקש שוב לרדת לפּוֹצִ’ינֵע אשר ברחוב שלנו. בפינת הפּוּצִ'ינֶע, בין שני עמודים, על יד שולחן מאולתר, ישבה אישה מבוגרת, אישה חסרת-גיל, שהייתה יכולה להיות בת ארבעים, חמישים או אף שישים. שמה היה בֵּיילֶע שִימָעלֶע דִינצֶ'עס, כלומר, בֵּיילֶע בת שימעלע שהיה בנה של דינצ'ע...  איש לא ידע את שם משפחתה. היא מכרה בפינתה בפּוֹצִ’ינֵע גרעינים שחורים ולבנים ובוטנים. בעירנו היו אומרים: "אין שישי בלי הגרעינים של בֵּיילֶע שימעלע דינצ'עס"... ואכן, בימי שישי היו נוהרים לשם המונים לקנות גרעינים. היא הייתה לבושה תמיד שחורים וגם ידיה ופניה היו שחורים משחור כתוצאה מקליית התוצרת שלה במאפייה הסמוכה של פייגעלע בלאט. אני ראיתי מדי יום ביומו איך  ביילע קולה את הגרעינים, שישה ימים בשבוע. השולחן שלה היה מול חנותו של אדון הָאן, חנות לצרכי סנדלרות ועורות מכל הסוגים. חנות לידו הייתה חנות לממכר דג מלוח. אחריה, חנות למכירת נפט של אברוך ובהמשך, חנותה של גברת קליגר לממכר כלי בית – כל זאת, עד לחֵצייה של הפּוֹצִ’ינֵע. משם והלאה הייתה סידרה של חנויות קונפקציה - הלבשה והנעלה, ששימשו אך ורק את הגויים, גם את אלה שבאו מהכפרים בסביבה. יהודים לא קנו בגדים מוכנים. הנשים היו קונות בדיםו הולכות לתופרת, או שהתופרת הייתה מגיעה אליהן הביתה עם מכונת התפירה שלה ותופרת בגד לפי מידת בנות הבית. הגברים היו מוסרים את הבד לחייט לתפור להם או לבניהם חליפה. חנויות הקונפקציה המשיכו עד המגיסטראט, שהיה ונשאר עד היום פאר יצירה ארכיטקטונית איטלקית של ימי הביניים.

בשנות השלושים ביקר בעירנו מפקד הצבא הפולני והמדינאי הדגול  Marszalek Josef Pilsucki  (המרשל יוסף פילסוצקי) שהיה לו כינוי Dziadekz Wasami – "הסבא עם השפם". לאחר פטירתו, יצר לכבודו אומן אחד, גוי, פסל שהוצב בתוך הקסרקטין בבְּרוֹוָאר, בחטיבה תשע של חייל הרגלים.

אבקש לעשות צדק עם זכרו של עוד פרבר אחד בעירנו: היציאה מהעיר למערב, שם הייתה ועודנה כיום תחנת הרכבת של העיר, וממולה גרה משפחה יהודית, משפחת פְלֶשְלֶר. אבי המשפחה היה סוחר תבואה. את שניים מבניו ראיתי כאן בארץ, לאחר המלחמה: בן אחד, שאותו גם הכרתי בזָמוֹשְץְ', היה פעיל בבית מפלגת מפא"י, שברחוב הירקון. הבת הייתה בין מקבלי הפנים לבאים בערבי אזכרה של עירנו.

במערב היציאה מהעיר נמצא כפר אחד מיוחד ששמו הוא קלֶמֶנסוֹב. ייחודו של זה, מכל הכפרים שהיו מסביב לעיר, היה בכך שהיה בו Cukrownia - בית חרושת לסוכר הגדול במדינה. בכפר זה ייצרו סוכר בתפזורת ובקוביות. את הסוכר הכינו מסלק סוכר שהיה גדל בכפרים שבסביבה. בימי הסתיו ראינו מדי שנה עגלות גדולות וסולמות בצדדיהן, עמוסות בסלק סוכר, הנוסעות לכיוון הכפר קלמנסוב.

אשוב פעם נוספת לרחוב שלי – רחוב אוּרְמִיָאנְסקָה (רחוב הארמֶנים), לחלקו של הרחוב מהבזילינסקה לכיוון הכיכר. החנות הראשונה הייתה המכולת של ליפא רולניק, בה היה שותף עם שרה'לה בֶּכר. השנייה הייתה חנותו של מוישל'ה גֶנזְלֶר - חנות גָלֶנְטֶרְיָה. אחריה החנות של יבואן דג המלוח, יבואן במלוא מובן המילה, אשר לצערי לא זכור לי שמו. הוא היה אדם דתי מאד לבוש חַלַאט שחור, ארוך, שהיה כולו מבריק ממימי הדגים המלוחים. כשהיה מתכופף מעל החבית להוציא דג, המיץ היה נדבק בו. אחת לשלושה חודשים, הוא היה נוסע לגדיניה, עיר נמל על שפת הים הבלטי, על מנת להזמין סחורה. לקראת הנסיעה, נהג תמיד ללבוש חליפה שחורה ומגבעת, במקום ה"יידִישֶה הִיטְל" – כובע קסקט בעל מצחייה קצרה - אותו חבש כרגיל לראשו, כמו מרבית יהודי העיר בלכתם ברחוב. כעבור כשבוע, היה שב לעיר בקרון רכבת ובו משלוח של חביות-עץ המכילות את דגי המלוח. כל סוחרי המזון שבעיירות סביב עירנו, היו באים אליו לקנות חביות דגים מלוחים. על ידו הייתה החנות של בנו - חנות גָלֶנְטֶרְיָה. בקצה הרחוב, כשפונים ימינה לפּוּצִ'ינֶה המזרחית, היו שלוש חנויות מזון, לא חנויות מכולת רגילות, אלא חנויות של מזון המיובא מארצות רחוקות – תה, קפה, קקאו, שוקולד תוצרת חוץ, אורז וכל התבלינים שבעולם – פלפל, קינמון, פפריקה, ציקוריה ועוד ועוד... החנות הראשונה הייתה שייכת לאדון בְּרֶנֶר ובניו, השנייה, של גברת פרידמן ובניה, ובסוף הפּוּצִ'ינֶה - החנות של יוּנְגְמָן.

בצמוד לפּוּצִ'ינֶה והכניסה מהרחוב היו שני מרתפים: בראשון שבהם, כשירדת למטה, יצאת כאילו מגבולות העיר ומגבולות הארץ - המרתף הכיל ארגזים עם פרי הדר! לשם הלכתי, פעם בשבוע, לקנות לימון אחד במחיר 15 גרוש, אך עיניי הלכו שבי אחר ארגזי עץ הברוש שבהם היו, כן, ממש לנגד עיניי, תפוזים עטופים בנייר דק שעליו היה כתוב Jaffa, כלומר, "יפו". אז לא ידעתי עדיין, כי יפו היא למעשה גם עיר בארץ ישראל... בסמוך למרתף הראשון היה מרתף נוסף, זה של משפחת פָּלֶץ, אך לא זכור לי מה היה בתוכו.

אני חוזר לרחוב בָּזִילְיָאנְסְקָה. החנות הראשונה, הייתה החנות של פֵיגֶלֶה בְְּלָאט, חנות של דברי מאפה. המאפיה הייתה צמודה לאחורי החנות ולה כניסה נפרדת. על ידה הייתה מסבאה של אישה אלמנה ולה בן ובת. זכור לי רק כינויה של הבת – פַנְצֶ'ה. הסבלים והעגלונים היהודיים מהסביבה היו נכנסים למסבאה הזאת, על מנת להרטיב את גרונם בכוס בירה מהחבית או כוסית משקה חריף, ולקנח בדג מלוח. על יד המסבאה הייתה המספרה של ניסן שְנִיצֶר, שהיה יהודי עב-גוף ולו רעייה דקת-גו. גם הם עלו בשעתם לארץ. מול המספרה של שניצר הייתה עוד מספרה שעיקר פרנסתה היה בימי שישי, כאשר עבדו עד השעות המאוחרות של היום, עד שהרב, בהלכו לבית הכנסת לקבלת שבת, היה קורא בקול רפה: "שָאבֶּס, סִגרו את החנויות...". אחרי המספרה של שניצר הייתה חנות בדים של בוקוביץ'. שני בניו, מוֹטָעלֶע ואִיצֶ'עלֶע – נקראים כאן בארץ, מרדכי ויצחק.

מול חנות הבדים, הייתה חנותו של ינצֶ'ה טרוק, בה עבדו שתי בנותיו: דבורה ואֶלְקֶה. בקצה הרחוב הזה הייתה החנות של מנזיס, חנות של צבעים וזכוכית לחלונות.

היו עוד הרבה יהודים פשוטים, רבים וטובים, שהילד בן ה-18 החבוי בי, אינו יכול לזכור את כולם, וצר לי על כך... זו גם הזדמנות להזכיר מספר שמות של יהודים ידועים אשר זָמוֹשְץְ' התברכה בהם: הראשון מכולם הוא כמובן י.ל. פרץ. וישנם גם הסופר הדגול אלכסנדר צֶדֶרְבָּאוּם שנולד בזָמוֹשְץְ' ונפטר בפטרבורג, שהיה חלוץ העיתונות העברית ברוסיה וכן רוזה לוּכְּסְנְבּוּרְג, הקומוניסטית, הוגת הדעות היהודייה, שנרצחה בכלא בברלין.

מכאן לנימה אישית יותר ולווידוי פרטי שכותרתו היא - זָמוֹשְץְ' ואני: אמר מי שאמר שאפשר להוציא יהודי מהגלות, אבל לא תמיד אפשר להוציא את הגלות מהיהודי...

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהרוסים עזבו את זָמוֹשְץְ' והגרמנים פלשו אליה בשנית, הבריח אותי אחי אברהם ז"ל, אל מעבר הגבול שהיה הנהר בוג, לתוך השטח שבו שלטו הרוסים. אחי הבריח אותי, אבל יחד איתי עזבה העיר זָמוֹשְץְ'. השארתי שם את כל יקיריי, הורים ואחים וגם את נעוריי. שם בגלות החדשה, בברית המועצות, הייתי חייב למצוא חיים החדשים, לבד, בגיל שמונה עשרה... שישה חודשים לאחר בואי לשם, בגילי הצעיר, מצאתי את עצמי בבית סוהר סובייטי, משם נשלחתי ישר לצפון הרחוק ברוסיה לגוּלָאג (מחנה מאסר).

אבל נחזור לזמושץ'. כשהגעתי לגבורות, הכינו לי בניי מסיבה, ובני שלמה ביקש ממני לכתוב על קורותיי בטרם הכיר אותי כאב. אני הגראפומן הבלתי נלאה - היהודי המתקשה להשתחרר מזיכרונות גלות זָמוֹשְץְ' -  התיישבתי וכתבתי דפים אלה אשר כל כולם חיי בזָמוֹשְץְ', עד גיל שמונה עשרה.

רעייתי וילדיי יודעים על "מחלתי" - האובססיה שלי בכל מה שנוגע לזָמוֹשְץְ'.

נראה, כי החיים עצמם, גם ללא כל יוזמה ממני, מביאים לי תזכורות על עירנו, חדשות לבקרים. אמנה אחדים מהם:

לאחרונה קראתי ספר אותו כתב אהרון אפלפלד - "פולין ארץ ירוקה". הסופר מספר על יהודי שיצא למסע שורשים למקום בו חיו אבותיו לפני המלחמה, ותוך כדי המסע הוא מספר על אחד מבני משפחתו, לַאשֶק שמו, שברח מהבית, התחתן עם שיקסֶע וברח.... נכון, לזָמוֹשְץְ'. במכתב אותו כתבתי לסופר, ביקשתי לדעת מדוע בחר מכל ערי פולין ועיירותיה דווקא את זָמוֹשְץְ' כעיר אליה יברח לאשק, אך לא קיבלתי מענה למכתבי...

לקראת י"א בטבת, יום הקדיש הכללי, היה שידור ברדיו, ברשת א', שנמשך שעה ומחצה, אודות עיר יהודית בפולין, שהייתה ואיננה עוד ועל ההיסטוריה שלה. כמובן שבחרו בזָמוֹשְץְ'...

בערוץ ההיסטוריה בטלוויזיה שידרו בשעתה תוכנית שנקראה: "פה – לָן – יָה", אודות ערים שונות בפולין הקשורות בהיסטוריית היהודים בה, ועל יהודים חשובים שיצאו מהן. מגיש התוכנית היה הכתב דוד ויצטום. בעודי יושב על הכורסה מול הטלוויזיה, מופיע פתאום ויצטום כשהוא יוצא מהפּוּצִ'ינֶע, מול ביתי בזָמוֹשְץְ', תוך שהוא מספר את תולדות העיר "היהודייה" וכו'. אף כי כל סיפורה של עירי נמשך רק דקה וחצי "זמן מסך" -  מצאתי את עצמי, לא אחת, רוצה לקום מהכורסה ולומר לו: "דויד, חכה, אני אסדר לך סיור מודרך, הרי זו העיר שלי!..."

באחד הימים הביאה לי בתי, פנינה, דף מעיתון "ידיעות אחרונות" ובו, על פני עמוד שלם, כתבה על זָמוֹשְץְ', בניין המגיסטראט שלה, על כל תפארתו וכן את תמונתה של רוזה לוכסנבורג בחזית ביתה.

ומה יותר תמים ופשוט מללכת להצגת תיאטרון? גם שם "מצאה אותי" עירנו: מדובר בהצגה בשם "העבד", לפי סיפורו של יצחק בשביס זינגר, שהוצגה בתיאטרון "גשר". מספר מילים על ההצגה, המשקפת אך חלק קטן מהספר, אותו קראתי פעמיים. במהלך ההצגה רואים את העבד, את בעליו, את הפועלים שעובדים יחד איתו ואת בתו של בעל הבית. רק לקראת סוף ההצגה כמעט, מתגלה מוצאו של העבד. שלושת הגבאים המגיעים למקום בו גר ועובד העבד, מציעים לאדוניו, הגוי, לקנותו, אך מבקשים, לוודא, לפני ביצוע התשלום, את זהותו של העבד ומבקשים מהגוי: "תן לנו חמש דקות להיות לבד עם האיש.". הגוי יוצא והגבאי שואל את העבד: "האם אתה יעקב מזָמוֹשְץְ?". רעייתי ואני יושבים בשורה השנייה, מול הבמה, ואני כמעט קם וצועק לכל הקהל: "כן, אני הוא יעקב מזָמוֹשְץְ!...", אבל לא, לא עשיתי זאת...

מכאן, כשכבר עסקתי בסיפור הקשור בתיאטרון "גשר" אשר ביפו, אתקדם לכיוון מערב העיר ואגיע לכנסייה ע"ש פיוטר הקדוש, שם נמצא הכומר גזגוז' פבלובסקי, העורך את המיסה היומית. הידעתם כי למעשה מדובר ביהודי מומר בשם צבי גרינר, יליד זָמוֹשְץְ'? אגב, כומר זה נושא כל השנים בגאווה את מוצאו היהודי ומציג עצמו כ"יהודי בן הדת הנוצרית". אכן, איש איש ואלוהיו...

אבקש לסיים בהבאת שָלְמֵי תודה: ראשית - על ההדפסה, ההגהה והעריכה של כתב ידי -  לגנית ולחנן גייסט. חנן הוא בנם של שני יוצאי זָמוֹשְץְ' -  צבי וציפורה גייסט, זכרם לברכה.

ולפני התודה השנייה - סיפור קטן שקראתי בספר האגדה של ביאליק  ורבניצקי: הסיפור הוא על רבי עקיבא, אשר כידוע היה רועה צאן אצל כלבא שבוע, עד גיל ארבעים. ראתה אותו רחל בתו של כלבא שבוע שהוא, רבי עקיבא, צנוע ומעולה, אמרה לו: "אם אתקדש לך - תלך לבית המדרש?" אמר לה "כן". נתבקשה לו בצנעה. שמע אביה והוציאה מביתו, והדירה מהנאה מכל נכסיו. הלכה ונישאת לרבי עקיבא ואמרה לו "לך ולמד בבית המדרש". הלך וישב שתיים עשרה שנה בבית המדרש. בסוף הזמן הזה חזר לביתו והביא עמו שניים עשר אלף תלמידים וכל העיר יצאה לקבל פניו. שמעה אשתו ויצאה גם היא לקראתו. אמרו לה השכנות, "שאלי לך בגדים יפים ולבשי ותתכסי". אמרה להם משפט מדברי שלמה המלך בספר משלי "יודע צדיק נפש בהמתו". כשהגיעה אצלו נפלה על פניה והייתה מנשקת רגליו. דחפוה תלמידיו. אמר להם, בנגעו בשורשי שערותיה, שמכרה אותן לממן לימודיו. אמר להם "שלי, שלכם – שלה".

אנאלוגיה: ילדיי, נכדיי, הכול שלכם ומקצת משלי. כל הסיפורים שאתם שומעים כאן – שלה, של אווה הם. היא אומנם לא מכרה שערותיה על מנת לממן את ההתכנסויות שלנו, אבל היא עשתה ועושה מעל ומעבר למקובל ולידוע במחוזותינו.

יישר כוחך, אווה, ותודה לכולכם.

תם ולא נשלם...

15.03.2005                                                                       ד' אדר ב' תשס"ה