חקיקה אנטי יהודית

 

חקיקה אנטי יהודית, דיכוי וגזל 

תוך ימים אחדים לאחר כיבוש העיר ע"י הגרמנים, היו יהודי זמושץ' למושא הדיכוי והגזל. כשהעיר היתה תחת ממשל צבאי, התרחשו מקרי שוד רבים, סחיטה וגניבות. קבוצות קטנות של חיילי הוורמאכט בזזו רכוש מחנויות, מחסני סיטונאות וגם מדירות פרטיות. חבורות נוער פולניות הצביעו על דירות וחנויות היותר מפוארות, על מנת להקל על הגרמנים את הביזה. עיקר הביזה התרחשה בסביבות ככר העיר העתיקה (הרחובות: סטאשיצה, 3 במאי, בזיליאנסקה), וגם בעיר החדשה (רכוש נטוש שהשאירו יהודים אשר ברחו מזרחה לבריה"מ). באותה התקופה נבזז בין היתר בית המסחר של אליאס אפשטיין וגם בית המסחר הסיטונאי הידוע ליינות של פרשטנדיק. חלקם של החיילים שדדו הולכי רגל ברחובות. גנבו מהם תכשיטים, שעונים וגם ביגוד יקר ערך. רוב היהודים נמנעו מלצאת את בתיהם בימים הראשונים לנוכחותם של הגרמנים מחשש למעשים אלה. היהודים הבודדים שהעזו לצאת לרחובות היו לקורבנות "המשחקים" האכזריים שארגנו חיילי הוורמאכט. ליהודים אדוקים גזזו זקנים ופאות בעזרת כלי חיתוך כהים ( לא חדים) או אפילו מרטו בעזרת הידיים. חלקם של היהודים שנתפסו, בעיקר את המבוגרים מביניהם היו מושיבים על סוסים שהודהרו. המסכנים היו נופלים מהסוסים הדוהרים אחרי מטרים ספורים לשמחתם של החיילים הגרמנים המשועשעים. גם האופנוענים הגרמנים המציאו "שעשוע נחמד". תוך כדי נסיעה במהירות גבוהה, היו עולים על המדרכה ישר אל תוך קבוצת הולכי רגל יהודים ואז עוצרים בפתאומיות בחריקת בלמים. המבטים המבוהלים של היהודים אשר ציפו לגרוע מכל גרמו לגרמנים לפרצי צחוק. במחצית אוקטובר חיללו ובזזו את שני בתי הכנסת הגדולים של זמושץ' וגם כמה מבתי התפילה הקטנים יותר.

לאחר כמה ימי אנדרלמוסיה כללית וביזה, המצב התייצב במידת מה. ב-12 לאוקטובר 1939 ציוו שלטונות הצבא על פתיחת כל החנויות בעיר. חנויות שיישארו סגורות לאחר המועד הקצוב, יופקעו על תכולתם כרכוש נטוש (השייך ליהודים שברחו מזרחה). הפקעות מעין אלה התרחשו במחצית אוקטובר.

בנובמבר 1939 הגיעו לזמושץ' מוסדות שירותי הביטחון הגרמניים והתמקמו בבניין ברח' ז'רומסקי 15 (המכונה "דום צ'רסקי"). כבר בתחילת הדרך, הפרידו כמה מדורים בבניין הגסטאפו, כאשר המדור השני היה אמור לעסוק בענייני היהודים. לראש המדור הזה מונה רוברט קולב ולסגנו מונה הנריך לנגנקמפפר. בין יתר שותפיהם נמנו: פפיסטרר, לודוויק קלם (שהועבר מאוחר יותר לאיזביצה) וכן הכומר לשעבר של הכנסייה הלאומית הפולני פרנצ'ישק דוברוסקי שהיה אנטישמי קיצוני.

כבר במחצית אוקטובר 1939, העביר המפקד הצבאי של העיר מאיור הרמס, מכתב למועצת החכמים (הזקנים) היהודית ובו דרישת תשלום של 10,000 זלוטי "לכיסוי חלקי של נזקי המלחמה אשר פרצה בגלל פרובוקציה של היהודים". ימים ספורים לאחר דרישתו של הרמס, פנה למועצה היהודית המושל הגרמני הלמוט וייהנמייר בדרישה דומה. סכום של 75,000 זלוטי, היה אמור להיות מופקד בקופת מועצת העיר. ההיטל השלישי במספר בגובה של 150,000 זלוטי הוטל על האוכלוסייה היהודית בתחילת ינואר 1940. הפעם דרישת התשלום הגיעה ממאיור פריץ, המפקד על מחלקת האס.אס המקומית, ותוכנה הועבר ליודנראט ע"י הפרובוקטור הנודע הרמן גולדהאמר "קשר" מטעם עצמו על הקו אס.אס. – יודנראט. שלשת ההיטלים שולמו במועד ע"י יהודי זמושץ'.

גם בתקופה מאוחרת יותר, הופנו ליודנראט דרישות כספיות. כמעט כל שלוחות הממשל הגרמני הצבאי, כמו גם האזרחי, הטילו היטלים. ברוב המקרים, דרישות אלה נומקו בצרכים דמיוניים או שהיוו עונש על עבירות שלא היו ולא נבראו. מזיכרונותיו של אליאס אפשטיין: "לא זכור לי התאריך המדויק, אך כאשר נדרשתי להתייצב יחד אם אנשים אחרים בגסטאפו, דרש כפי הנראה הגרמני קולב מהיהודים "תרומה" כספית נוספת ע"ס כמה אלפי זלוטי, וזאת מפני שאחד היהודים סטר כביכול לאשה גרמניה בפניה. אני שאלתי לשמותיהם של היהודי והגרמנייה, ובתגובה הביטו בי אנשי הגסטאפו במבט עוין ואמרו לי, מספיק שאנחנו אומרים כך – לא נחוצה לכך כל הוכחה".

בתקופה מאוחרת יותר, הומרו הדרישות הכספיות האינדיווידואליות בדרישות שהופנו ע"י מוסדות שונים אל היודנראט של זמושץ' לאספקת טובין מוגדרים בכמות שהוקצבה מראש. ראשית, הוטלה על המועצה היהודית החובה לצייד מעונות פרטיים של הגרמנים. נדרשו בין היתר: רהיטים מפוארים, וילונות, שטיחים, מיטות, שמיכות, מגבות וציוד אחר של משק בית. בהמשך צוידו מוסדות ומשרדים – בעקר ברהיטי משרד כגון: מכתבות, שולחנות, ארונות וכסאות. אחרי שמולאו הדרישות האלה, צצו דרישות חדשות: בין היתר דרשו ביגוד (של גברים ושל נשים), כלי אוכל מכסף, מטבע זר, מטבעות זהב ודברים נוספים רבים.

ע"מ להחרים מהאוכלוסייה את כל החפצים שהגרמנים דרשו, ארגן היודנראט אבטיפוס של משטרה יהודית – מוסד שכונה "החזקים" (ביידיש שטארקען) בפיקודו של אברהם מייזלס. "החזקים" היו מגיעים לבתיהם של היהודים בהוראת היודנראט ולוקחים בכח רכוש שסומן מראש כ"מסופח" לגרמנים.

הצווים האנטי יהודיים הראשונים שהוצאו ע"י הרשויות המקומיות, הופיעו בזמושץ' במחצית נובמבר. לקראת סוף החודש הזה הורו לכל היהודים לתפור על הבגדים בגובה החזה, מגן דוד צהוב (גם בלובלין, לודז' ובכמה ערים נוספות הונהגו סימונים דומים). רק חודש אחר כך, בצו מיוחד של המושל האנס פרנק, אוחד הסימון המבדיל את היהודים מיתר האוכלוסייה בכל שטח הממשל המרכזי של פולין – מאותה עת הייתה חובה על כל יהודי מעל גיל 10 לענוד על זרוע יד ימין מעל המרפק סרט מעוטר במגן דוד כחול. אי ציות לצו זה גרר עונש של ישיבה בכלא, בקנס או בהגליה למחנה עבודה. בתקופה מאוחרת יותר, עונש על הסרת הסרט היה למעשה אחד – מוות.

ב-23 לנובמבר הופיע צו נוסף של המושל פרנק, בו הוא מצווה על סימון חנויות (גרמניות, פולניות ויהודיות). החנויות היהודיות היו צריכות להיות מסומנות ע"י מגיני דוד שאפשר לראותם מהרחוב וגם בשלט בשפות פולנית וגרמנית עם כיתוב: עסק יהודי.

שלשה ימים לפני כן חסמו את חשבונות הבנק של היהודים מתוקף ציווי של מנהל מדור מטבע זר במשרד הממשל המרכזי. מרגע זה הורשו היהודים להחזיק אך ורק סך של 2,000 זלוטי במזומן. את שאר הכסף שהיה ברשותם חויבו להעביר לחשבונות חסומים, ומתוכם שילם להם הבנק, לכל היותר, עד 250 זלוטי בשבוע.

ב-21 לינואר 1941 הורו על חובה לידע ולרשום את הרכוש היהודי הכולל בכל שטחו של הממשל המרכזי.

בראש וראשונה הועבר לבעלות השלטונות הגרמניים רכושם של הארגונים הפוליטיים, הציבוריים והתרבותיים היהודיים שחדלו להתקיים. עניינים הקשורים למכירת וחכירת הרכוש היהודי הפרטי הוסדר בהוראה מיום 16 בדצמבר 1939 שהוצאה ע"י פרידריך שמידט הממונה על מחוז לובלין. ברוח הכללים שהוזכרו בהוראה הנ"ל הוגדר כעסק יהודי מפעל אשר בועד המנהל שלו ישב יהודי או כשיותר מ-25% מהונו היה שייך ליהודים. כל מכירה, חכירה, קליטת שותף או שינוי במהות העסק בסוג מפעל כזה, קיבל תוקף אך ורק לאחר קבלת הסכמת השלטונות הגרמניים (ההוראה פעלה רטרואקטיבית ותקפה גם לגבי עסקאות שנחתמו לאחר ה-1 באוקטובר 1939. בעת הוצאת הצו לקחו גם בחשבון אפשרות עתידית למתן הוראה לבעל העסק הנוכחי על מכירת מפעלו או לחילופין למנות כעין עמיל ניהולי המקנה לו זכויות מלאות לניצול ההון העסקי כראות עיניו.

החוק מה-16 לדצמבר היה אמור לאשר ולהקל על גזל הרכוש היהודי מחד גיסא, ומאידך גיסא לחסום בפני היהודים אפשרות מכירה פיקטיבית של עסקיהם, פעולה שיכלה לאפשר להם להגן על העסק מפני נישולו. במציאות, הגרמנים לא הצליחו בסופו של דבר ליישם את ההנחה השניה. בתחילת שנת 1940 חתמו מספר רב של סוחרים ובעלי מפעלים על הסכמים פיקטיביים, לפיהם העבירו את עסקיהם

הנוכחיים ל"בעלותם" של פולנים וגרמנים. בין חותמי עסקאות לא פורמליות מעין אלה היה, בין היתר, לייזר פינק בעל חנות למכירת ברזל ברח' קוליובה. מזכרונותיה של רעיתו פ. סרברנוגורסקה: "בעלי מצא נוצרי, אדם מאוד ישר ונתן לו 3,000 זלוטי ע"מ שיקנה בחזרה מהגרמנים את חנותנו (...). האדון פ. בוגוסלבסקי פתח חנות על שמו, ובעלי היה לשותפו הסמוי בשיעור של 50%. מבוגוסלבסקי קיבל בעלי אשור על כך שפינק לייזר עובד אצלו כמומחה. על סמך האשור קיבל בעלי מהגרמנים אשור מעבר והגיע יום יום לעבודתו בעיר, ולמעשה לחנותו הפרטית. בוגוסלבסקי ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ביושר ובהגינות. בעזרתו כלכל את כולנו". הסכם דומה נערך בין שמואל רוזן, בעליו של מפעל למזיגת בירה ברח' אורליץ'-דרשר לבין פולני ממפוני מחוז פוזנאן. אוירת השחיתות ששררה אצל הפקידים הגרמנים סייעה לעריכת ההסכמים הפיקטיביים בין הבעלים המקוריים לבין הבעלים החדשים של עסקים יהודיים. הנכונות לקבלת שלמונים לא פורמליים ע"י פקידי מדור המסחר במשרד מינהל המחוז, אפשרה למספר יהודי זמנושץ' להחכיר פיקטיבית את עסקיהם הרווחיים. את הנתיב בזה ניצל גם, בין היתר אליאס אפשטיין, אשר ע"מ למנוע אשור להעברה פיקטיבית של בית המרקחת שלו לידי עמיל ניהולי (את תפקיד העמיל הניהולי קיבל עובד לשעבר של אפשטיין בשם קולודיי), השאיר בכיסי הפקידים הגרמנים בלובלין קרוב ל-20,000 זלוטי.

למעשה, נשארו בידיים יהודיות רק מוקדי מסחר זעירים בודדים. על פי זכרונות של י. צביליך, רק מספר קטן של יהודים רכש רשיונות מסחר בחורף 1939/40. החנויות המנוהלות על ידם בלטו בריקנות מזהרת, הסחורה שהוצאה מהמחבוא נמכרה בהיחבא ל"ארים" מהימנים. אלה שילמו תמורת הסחורה בעקר בדברי מזון. האנדרלמוסיה ששררה בחיים הכלכליים נבעה מהעובדה שהצבא הסובייטי בעוזבו את העיר, שרף את כל המסמכים של לשכת הגזברות הזמושצ'אית. לאור המחסור בתיעוד מלפני המלחמה, הרשו לעצמם המוציאים לפועל של משרדי מס הכנסה אי דיוקים והגזמות בקביעתם באופן שרירותי את ערך התשלום בגין פיגור בתשלומי מיסים. על פי תוקף הוראת ראש המשטרה מיום 9 בפברואר 1940 (אשר פורסם ע"י ראש העיר ואזובסקי), נתנה אפשרות לאוכלוסיה היהודית להצטייד במצרכי מזון מוקצבים אך ורק בשלוש חנויות לממכר מזון. היו אלה מוקדים מסחריים בבעלותם של: לייב ראנץ (ככר מיצקביץ' 8), שרה מנדלסון (רח' פרץ 29) ויענקל אדלסברג (ככר נובה אוסדה 16). את מכירתו של הלחם המוקצב ניהלו, על אותו העקרון, חמש מאפיות, ומכירתו של הבשר – אטליז אחד. אך במציאות היו עוקפים בדרך כלל את ההגבלות האלה והשוק השחור בזמושץ' פרח. את העוסקים במלאכה זאת לא הפחידו עונשים כבדים שהיו צפויים במקרה של תפיסתם ע"י הגרמנים. לפי ידיעה שהופיעה בעתון "נובי גלוס לובלסקי" באפריל 1940, בית המשפט המיוחד בלובלין גזר 3 שנות מאסר עם עבודות פרך על הסוחר הזמושצ'אי איזאק לוטר בגין "מכירה לא חוקית (...) של סוכר, גפרורים, מי סודה, וגרבי נשים וגברים". ביולי של אותה השנה נעצרה ליד תחנת הרכבת רבקה אדלר בגין מסחר לא חוקי, והושמה בבית הסוהר. את הסוחרים הבלתי חוקיים שנתפסו, הרשיעו בדרך כלל באשמת ספסרות על פי סעיף 3 של ההוראה בדבר הפקעת מחירים מיום 21 בינואר 1940,

בדומה לעסקי מסחר ומפעלים, גם על בעלי נכסי דלא- ניידי יהודיים חלה הפקעת נכסיהם. החל מ-1 באוגוסט 1940, כל נכסי דלא- ניידי שהיו שייכים ליהודים עברו לניהולה של הנציבות. מאותו היום, כל דמי השכירות והתשלומים עבור דירות (גם בעלי בתים ובניני דירות אולצו לשלמם) הופקדו בחשבונו של מנהל הנציבות ד"ר בוגדן קרפביץ. הודק גם הפיקוח על ענייני רישום מקום מגורים. על פי הוראת השלטונות מיום 11 ביוני 1941, כל יהודי שהגיע לזמושץ' למטרות מגורים, נאלץ להירשם ביודנראט (להציג את כל מסמכיו). ללא הסכמתו בכתב של הועד היהודי, אסור היה לו להישאר בעיר. הוטל איסור על יהודים להשכיר לאדם כזה דירה או אפילו חדר. נאסר אפילו לארח למשך ימים ספורים שוהה בלתי חוקי שכזה.

לפי המצב במאי 1941, היו תחת ניהול הנציבות בזמושץ רק 9 מפעלי תעשיה וחנויות גדולות כדלהלן: מבשלת בירה "ליווניה", מפעל לייצור לבינים "פניינסקיה", בית מרקחת של הרמן רובינסון (עמיל מסחר הורודינסקי), בית מרקחת של אליאס אפשטיין ותחנות קמח של המשפחות: כהן וגליס, שוורץ וגרינר, שרף ובראומר, שפיזאייזן ושות', ושל פוש. תחת ניהולו של עמיל המסחר קרפביץ' היו באותה העת 482 נכסי דלא-ניידי יהודיים.

סילוק היהודית מחיי הכלכלה (תעשיה, מסחר ומלאכה) תרם להעמקת העוני של שכבות רחבות באוכלוסיה היהודית. בנוסף גרם לסילוק היהודים מהמסחר והמלאכה להפרת איזון מוחלטת במצבה הכלכלי הכללי של העיר. בקנה המידה של המחוז, מבין 28 אלף עסקי מסחר יהודיים, חדלו לפעול לחלוטין 19 אלף (כמעט 68%). גורל דומה פגע בלמעלה מ-35% בתי מלאכה.

בהתאם להמלצות המפקדה הראשית של כוחות היבשה הגרמניים (OKH), הוטל על יחידות הצבא הגרמניות הנכנסות לשטחים הכבושים, לעצור קבוצות רבות של האוכלוסיה המקומית בתור, מה שמכונה, שבויים אזרחיים. כליאה המונית של אזרחי זמושץ' התרחשה גם בכניסתם הראשונה וגם בכניסתם השניה של הגרמנים לעיר. כוונתם של הגרמנים היתה מצד אחד להשליט טרור על האוכלוסיה האזרחית, ומצד שני לשתק את כח התנגדותה. על פי זכרונותיו של מ. גרפינקל, בשבועיים הראשונים לשהייתם בזמושץ', כלאו הגרמנים מספר כולל של 1,500 איש – פולנים ויהודים. בני הערובה האלה הוכו, עונו ואולצו לעבוד בעבודות שונות. באחת מקבוצות בני הערובה היה גם יאן שטרן. "הוחזקנו במשך 3 ימים ללא מזון וכמעט ללא מים" – נזכר – "אינני יודע, איני זוכר איך שרדנו את הימים האלה. גרוע מכך, בנוסף הופיע אצלנו יום יום קצין לבוש מדים שחורים והודיע שבקרוב יירו בנו! הוא נראה כמו רוצח טיפוסי, נודף שנאה חייתית, צמא דם. משונה הדבר, הוא רק איים אך לא ירה. אבל כתוצאה מכך, באולם (בני הערובה הוחזקו בקסרקטינים) קרו מספר מקרים של שבץ לב. אחד המקרים האלה הסתיים במותו של אדם מבוגר, בשיערו של אדם צעיר כבן 25 זרקה שיבה פתאומית והוא הלבין לחלוטין. אינני מסוגל לתאר את כל ההתרחשויות שקרו בזמן השבי הקצר הזה". בסופו של דבר שחררו את כל האנשים שהוחזקו שם ע"י הוורמאכט לבתיהם. לאחר כיבושה החוזר של העיר, כבר ב-8 לאוקטובר אסר הצבא הגרמני 16 אנשים, בתוכם 8 פולנים ו-8 יהודים. בני הערובה הוחזקו במאסר במשך כמה שבועות. תוך כדי השבי שוחררו מדי פעם, באופן מקרי לחלוטין כמה מהעצורים, ובמקומם עצרו אחרים. היה גם נוהג תפיסת בני ערובה ימים ספורים לפני חגים לאומיים שהיה בהם פוטנציאל להפגנות פטריוטיות, או לפני ציון ימי השנה של אירועים היסטוריים חשובים. מאסרים מניעתיים שנערכו לפני חג ה-11 בנובמבר בוצעו כבר 5 ימים לפני החג. בין 8 בני הערובה היו 3 יהודים: הרב מורדקו שטרנפלד, אליאס אפשטיין ואברהם ריכטמן. מעשים דומים כלפי האוכלוסיה האזרחית ננקטו ע"י הגרמנים גם ברבות מערי פולין הכבושה.

בין ההוראות הנוספות המחייבות מתחילת הכיבוש, היתה הוראה מבזה של קידת קידה בפני כל גרמני במדים ופינוי מקום במדרכה לכבודם. בזכרונותיו של י. צביליך נכתב: היהודים חויבו להסיר את כובעם בפני כל חייל גרמני שפגשו בדרכם. כאשר יהודים הלכו למקום עבודתם או שבו ממנה, היו דרוכים ע"מ להשגיח האם גרמני במדים הולך ברחוב. כאשר מישהו לא שם לב שגרמני הופיע ברחוב ולא בירך אותו לשלום, הוכה. באותה התקופה חי בזמושץ' גרמני מאוד ידוע, בעל מעמד גבוה במשטרה אשר נהג להתהלך ברחובות זמושץ' חמוש באלה ומלווה בכלב. הגרמני הזה היה מארגן לעצמו שעשוע: כשהיה מבחין מרחוק ביהודי היה ניגש אליו מאחור. היהודי חשב שאף גרמני לא נמצא ברחוב, וע"כ אין צורך לברך אף אחד. או אז הגרמני היה קורא לו לגשת אליו ומכה אותו באלה על ראשו, תוך כדי בירור מה היתה הסיבה לאי ציות לפקודה לקדם בברכה כל גרמני במדים. כאשר היהודי היה עונה על כך שלא הבחין בו מאחר והופיע מאחורי גבו, "בירך" אותו הלה בהתאם. היו גם מקרים שיהודים הוכו מפני שכן בירכו את הגרמנים. במקרה כזה היוהגרמנים אומרים: "יהודי מזוהם שכמוך, מדוע הנך מסיר את הכובע בפני! האם חברך הנני?"

אחת ההחמרות הראשונות נגד אוכלוסייתה של העיר, היתה הנהגת שעת עוצר. עד למחצית 1941 נקבעה תחילת שעת העוצר המחייבת את הפולנים לשעה 9 בערב, ואת היהודים לשעה 7 בערב. לפי הממצאים שעולים ממסמכי היודנראט הזמושצ'אי שנשתמרו, מתברר שהיהודים, ובעיקר הנוער היהודי די זלזלו בתחילה בהוראות על שעת העוצר. על אף עונשים חמורים שהיו צפויים (שנתיים מאסר או הגליה למחנה עבודה סגור), קבוצות נוער קטנות היו מתאספות ברחובות צדדיים של העיר העתיקה ושל נובה אוסדה ונשארו שם הרבה לאחר שעה 7 בערב. אף על פי שהמשטרה הגרמנית נהגה לערוך מצוד על יהודים שהסתובבו ברחובות לאחר כניסת שעת העוצר, לא הצליחה במיוחד במיגור התופעה. שעת העוצר המוקדמת לגבי היהודים היתה בתוקף רק עד לרגע הקמת הגטו בנובה אוסדה. לפי הוראתו של הקצין וייהנמייר מתאריך 11 ביוני 1941, הזיזו את תחילת שעת העוצר המחייבת את היהודים המרוכזים בנובה אוסדה לשעה 9 בערב. בשאר חלקי העיר נשאר בתוקפו האיסור להמצאות מחוץ לבית לאחר השעה 7 בערב. את הגבול בין שני ה"אזורים" סימנו פסי רכבת אשר חצו את רחוב לבובסקה.

במהלך שנת 1940 נכנסו לתוקף הוראות המגבילות את חופש התנועה של היהודים. נאסר עליהם לשנות את מקומות מגוריהם ולנסוע מחוץ לגבולות שהייתם הקבועה. הונהגה גם שורה של הגבלות תחבורה. ב-26 לינואר 1940, בהוראת פראנק, נאסר על יהודים המתגוררים בשטח המינהל המרכזי לנסוע ברכבות. בחודש אוגוסט שנה לאחר מכן, בהוראת ויינהיימייר, נאסר על יהודי זמושץ' להיעזר באמצעי תחבורה עירוניים – כרכרות ומזחלות.

ב-15 לינואר הוציא מפקד האס.אס והמשטרה הוראה האוסרת על יהודים קבלת עזרה רפואית שלא באמצעות עזרה רפואית יהודית.

מניעת אפשרות לעיסוק במקצועות חופשיים מיהודים בעלי מקצועות אלה, הביאה את הקבוצה המקצועית הזאת למצב של עוני מוחלט. הוצאתם של העוסקים בעריכת דין מרשימות עורכי הדין, סילוק פקידים יהודיים מעבודתם במינהלה, סגירת בתי ספר ואיסור לריפוי אוכלוסיה ארית ע"י רופאים יהודים, גרמה לכך שהקבוצה הקטנה של האינטליגנציה היהודית הפסידה את מקורות ההשתכרות שהיו לה עד כה. לרבים מהם האפשרות היחידה שנותרה לעבודה, היתה משרת פקיד ביודנראט או שוטר במשטרת הסדר היהודית.

בסתיו 1940 המסחר היהודי שוב חטף מכה. ביום ה-2 לאוקטובר של אותה השנה ביטל הממונה על האיזור את כל הרשיונות לניהול המסחר שהונפקו עד כה, ומטרתו היתה: "הוצאתם המוחלטת של היהודים מחיי הכלכלה". הרשות להנפקת רשיונות היתה מעתה בסמכותו הבלעדית של הממונה על האיזור. מטרתו של פתרון כזה היה לחסל את השחיתות שרווחה בין הפקידים הכפופים לזרנר. השיטה החדשה לחלוקת רשיונות לניהול פעילות מסחרית, הקטינה כמעט למינימום את מספר הסוחרים היהודיים בעיר. בשנת 1941, רק כ-60 איש עסקו בפעילות מסחרית, שנה שלאחר מכן בחודש פברואר, רק 48 איש עסקו בכך.

במחצית שנת 1940 נאסר על יהודים להתקבץ במקומות פתוחים, ברחובות, ככרות (ובעיקר בחצר שלפני בנין היודנראט) ובשווקים. ההוראה הזאת הופנתה בעיקר לנוער היהודי.

נישול היהודים מרכושם בקנה מידה עצום, אשר ממדיו לא הוכרו עד אז, החל באביב 1941 בעת ובעונה אחת עם טרנספר כל היהודים שהתגוררו בעיר אל הגטו בנובה אוסדה. ההשתלטות ההמונית על הרכוש היהודי לוותה במעשי שוד אחדים אשר בוצעו ע"י פולקסדויצ'ים (פולנים ממוצא גרמני) רבים שהתגוררו בעיר. כפי שנזכר י. צביליך, ביוזמתם של הפולקסדויצי'ים, החלה מועצת העיר בשנת 1941 במבצע של גירוש יהודים מתוך הדירות היותר טובות שבעיר העתיקה. את הדירות שנבחרו מראש, קיבלו משפחות של פולקסדויצ'ים (אשר כונו ע"י היהודים המקומיים בכינויי גנאי שונים), ולעומתם הדיירים היהודיים שגורשו מדירותיהם קיבלו לרשותם יממה לאריזת הרכוש ולעזיבת הדירה. ל"דיירים החדשים" – נזכר משה פרנק – "היו רשימות מוכנות מראש של ריהוט וציוד אחר אשר היה חייב להשאר בדירה. (...) היהודים הורשו לקחת עמם רק רהיטים ישנים אשר למעשה היו שווים להשלחתם לאשפה". בין החפצים אשר נאסר על הוצאתם מהדירה המפונית היו החלקים הטובים יותר והלא בלויים של ציוד ביתי כגון: ריהוט, שטיחים, מיטות, תמונות וכו'. את חלקן של הדירות המרוקנות בצורה זאת קיבלו גם (כפיצוי על רכושם האבוד) פולנים שגורשו ממקומות מחיה אחרים. לקראת סוף אפריל החל אקסודוס המוני של יהודי העיר העתיקה אל נובה אוסדה. ננטשו בניני מגורים די מפוארים במרכז העיר, בנויים לבנים, אשר במקרים רבים היו שייכים מזה כמה דורות לאותן המשפחות המגורשות, וזאת כדי לעבור לנובה אוסדה לחורבות עץ לא מחוברות לתשתית ביוב, אשר קודם לכן היו שייכות לדלפוני העיר היהודיים שברחו מזרחה ב-1939.

נכסי דלא-ניידי בעיר העתיקה (וגם בלובלסקיה פשדמיישצ'יה) אשר היו בבעלות יהודים, עברו לאחר הקמתו של הגטו בנובה אוסדה לניהולם של מינהלת נכסי דלא-ניידי יהודיים לשעבר ולמדור תכנון של האס.אס אשר ניהל מבצע עריכה ופירוק של הקניין היהודי לשעבר. שני הגופים הנ"ל היו מסונפים למועצת העיר. במבצע הפירוק נכללו מבני עץ (במצב טכני מחריד) אשר נבנו כתוספות למבנים קבועים, וגם אובייקטים מסחריים (כגון: שלחנות מסחר, דוכנים וצריפי עץ ששימשו

לאטליזים בככר סולני ולאורך רח' פשירינק). פרט למבנים, נחרבו גם 2 בתי העלמין היהודיים של העיר. במלאכת פירוקו של בית העלמין והעברת המצבות (רוצפו בהן מדרכות וכבישים) השתתפו בעקר עובדי כפיה יהודיים.

האוכלוסיה היהודית שהתקבצה בנובה אוסדה היתה מטרה קלה למעשי שוד החל מאביב 1941. מאותה העת, גרמנים בודדים או בקבוצות היו מגיעים לגטו לחפש רכוש יהודי שהוסתר. חלקם של הגרמנים חיפשו חפצים מוגדרים מראש: בגדים, רהיטים, דברי מותרות או חפצי אומנות. אחד הגרמנים בשם מאייר מהמשטרה הפלילית היה מחרים את כל מוצרי העור שמצא בסיוריו בבתים היהודיים. אך עיקר הדרישות הגרמניות התרכזו בכסף מזומן, זהב ותכשיטים יקרים. כל פלישה ושוד לווו במכות אכזריות. במקרים רבים, כאשר חיפוש דברי הערך ה"מוסתרים" הסתיים בכישלון, היו הגרמנים ממציאים שיטות שונות וברבריות ביותר ע"מ לאלץ את בעל הבית לגלות את מקום מחבואם של החפצים המבוקשים. כאשר קבוצת אנשי גסטאפו מזמושץ' ובראשם קולב ובולמן לא הצליחו למצוא אף חפץ יקר ערך בבית רעייתו של אליאס אפשטיין, החליטו לבצע בדיקות גינקולוגיות משפילות בכל נשות הבית ע"מ למצוא את דברי הערך.

המקום הפופולרי ביותר אליו כוונו פעמיהם של הבוזזים הגרמנים היה ביתו של הסוחר היהודי האמיד ביותר של זמושץ' מלפני המלחמה – ויגדור אינלנדר (לאחר גירושו לנובה אוסדה, התגורר אינלנדר בביתו של אדוארד מיך ברח' קרסנוברודזקה 11). איש הגסטאפו בולמן התארח תדיר אצל אינלנדר. הוא היה מסוגל לשבת אצל אינלנדר שעות ולנהל שיחות ערות עם בעל הבית על נושאי אמנות וספרות. ביציאתו מהבית היה לוקח איתו תמיד חפץ כלשהו מתוך אוסף מכובד של יצירות אמנות השייכות לאינלנדר. בתום אחד מאותם הביקורים ציוה בולמן על אינלנדר לצאת איתו מהבית. כשיצאו לחצר, ירה בולמן באינלנדר והרגו.

לצד מעשי שוד בודדים, נמשכו גם מעשי גזל בקנה מידה רחב. הזמנות לסוגים מסוימים של סחורות אשר הוגשו ליודנראט ע"י גופים צבאיים ואזרחיים גרמניים, מומשו בצורת מס חובה שנגבה ע"י המשטרה היהודית מהאוכלוסיה אשר היתה שרויה כבר בעוני עמוק. הרכוש שנאסף באופן כזה, אוחסן במחסני היודנראט שהיו מנוהלים ע"י שמואל רוזן. עד סוף קיומו של הגטו הזמושצ'אי, זרמו לכיסי אישים גרמניים גם דמי שוחד ששילמו היהודים. מ. גרפינקל שכתב על הפוליטיקה הכספית של המוסד הכפוף לו נזכר ש"הבעיה הכספית הכאובה ביותר של הועד, היה האילוץ למצוא כיסוי להוצאות ההולכות ותופחות של תשלומי השוחד, מתנות וכו' אשר ניתנו לרמי מעלה שונים, וכן למבחר משתנה של אנשי גסטאפו, שוטרים גרמנים ופקידים". ההוצאות למטרות אלה הסתכמו בין 150 ל-200 אלף זלוטי. למיטב ידיעתו של גרפינקל, את הסכומים הגבוהים ביותר לקח ראש העיר וייהנמייר, אשר עד לסוף הקדנציה שלו בזמושץ' התעשר בלמעלה מ-300 אלף זלוטי.

חלק ממבצעי שוד נגד יהודי זמושץ' אורגנו למען צרכים צבאיים. ב-1 ליוני 1940 הורו השלטונות הגרמניים על איסוף סוגים שונים של מתכות כגון: אבץ, בדיל, ניקל, פליז, ארד, ופליז אדום מהאוכלוסיה היהודית. במהלך מבצע דומה שהתנהל בלובלין, הוטל על כל משפחה יהודית לספק תוך שבועיים 4 ק"ג מתכת לפחות. חסרים נתונים באיזה אופן התנהל מבצע איסוף דומה בזמושץ', ומה כמות חומר הגלם שנאסף (בלובלין נאספו כמעט 20 טון). לעומת זאת ידוע שלאחר סיום מבצע האיסוף, על כל פיסת מתכת, ולו הקטנה ביותר שמצאו בבית יהודי, הוטל עונש מוות על בעל הבית.

בהקשר למצב שנוצר בחזית המזרחית, הוכרז בדצמבר 1941 שעל כל היהודים למסור תוך מספר ימים את כל מוצרי הפרווה שבבעלותם, ובעיקר מיני לבוש שונים. במידה ונמצאו אנשים שלאחר תום מבצע האיסוף מצאו אצלם אפילו בדל של פרווה, הם היו צפויים לעונש מוות מיידי. על אף האיום הזה, רבים מיהודי זמושץ' העדיפו להשמיד או למחזר את פרוותיהם מאשר למסרם לגרמנים. לאור התייחסות כזאת, היו התוצאות למבצע האיסוף של לבוש חם עבור הוורמאכט עלובות ביותר (על פי מ. גרפינקל – חלקם הגדול של הבגדים שנמסרו, נלקחו ע"י פקידים גרמנים מקומיים לשימושם העצמי באופן בלתי לגאלי). הכשלון במבצע האיסוף גרר ביקורות פתע מיידיות של הגסטאפו בגטו של זמושץ'. במקרה של גילוי פיסה ולו הקטנה ביותר של חלקי לבוש הדומים אפילו במעט לפרווה, היו הורגים את בעליו על המקום. גורל כזה נפל בחלקם של כמה יהודים, במיוחד אלה שהועברו לזמושץ' מערים אחרות של פולין. בראשית חורף 1941 הוצא להורג במרכז ככר השוק של העיר החדשה יהודי בשם בורשטיין - תושב וורשה לשעבר, בגין אחזקת מעיל מהוהה בעל בטנת פרווה.

במקביל להעברתם לנובה אוסדה והקמת הגטו, הוחמרה מאוד ההתייחסות ליהודים. בניגוד לתקופה הקודמת, כאשר על הפרת האיסורים המוטלים על היהודים, נענשו אלה בדרך כלל לפי תקנות הכלולות בספרי חוקים אנטי יהודיים, אז החל ממאי 1941 צורת ענישה יחידה היתה עונש מוות. המצב ששרר בזמושץ' לאחר הקמתו של הגטו שיקף את יחסם של השלטונות הגרמניים אל היהודים, כלומר הוצאתם למעשה ממסגרת הגנת החוק (חקיקה המציבה את היהודים מחוץ למסגרת החוק התקבלה רק ב-1 ליולי 1943, ז"א כבר לאחר השמדתם ההמונית). החל מאביב 1941, יהודים שנתפסו בהפרת ההוראות האנטי יהודיות המחייבות, נרצחו מיידית (בדרך כלל על המקום). סכנת המוות ריחפה על ראשו של כל יהודי

אשר בין היתר: לא ענד סרט, הפר את שעת העוצר, עסק במסחר "בלתי חוקי", או נתפס מחוץ לגבולות הגטו ללא אשור מעבר מתאים. בתקופה הזאת נורה במקום היהודי לייב וינטר (במקורו מהעיר ולוצלאב) בעוון קנית כמות קטנה של קמח מפולני לצורך אפיית לחם. את שלשת הנשים היהודיות: חיה רוזנצוייג, שרה גרינבאום וחיה שצקמר פגש גורל דומה, בעוון הסרת סרט מהשרוול, עזיבת הגטו וקניית תפו"א אצל איכרים פולנים. מספרם של מקרים כאלה גדל עוד יותר בשנת 1942, בייחוד לאחר מבצע החיסול הראשון.

השלב הסופי של גזל הרכוש היהודי החל בתקופת הגירוש מגטו זמושץ'. לכל המגורשים מנובה אוסדה החל מ-11 לאפריל 1942 אפשרו לקחת 15 ק"ג כבודה לאיש, הכוללת את כל הכסף המזומן ודברי ערך. לאחר רציחתם של היהודים המגורשים האלה בתאי הגז של בלז'ץ, נמסר רכוש זה למחסני מפקדת "מבצע ריינהארד" בלובלין.

הוחרמו גם נכסי ניידי ודלא-ניידי שנותרו בזמושץ'. מבנים שאוכלסו בעבר ע"י יהודים הועברו לשני גופים שהוקמו עוד בשנת 1941 – מינהלת נכסי דלא-ניידי של עזבונות יהודיים ומדור תכנון של האס.אס. באיתורם ובמיונם של נכסי ניידי שנעזבו במקום הועסקו קבוצות פועלי כפיה יהודיים ממחנות העבודה בעיר (מחנה לופטוואפה). לאחר גירושה של שארית יהודי זמושץ' לאיזביצה ב-16 לאוקטובר 1942, נבזז גם רכוש השייך ליודנראט ושלוחותיו. ממחסני הועד היהודי נשדדו כמויות גדולות של סחורות, בהן גם מלאי עצום של מזון (כמה מאות מטרים של קמח חיטה, כמה אלפי מטרים של תפו"א, כמות נכבדה של קמח שיפון, וכן מוצרי מזון יקרים נוספים אשר הובאו ע"י טרנספורט של יהודים גרמנים). כמה עשרות אלפי זלוטי שהיו בקופת היודנראט, הוחרמו ע"י הגסטאפו המקומי.