יאן קארסקי

 

יאן קארסקי

קטע מתוך פרסומו של פרופ' ד"ר פליקס טיך מנהל המכון ההיסטורי היהודי בוורשה ושל ואלדמאר פיאסצקי, עתונאי חבר לעבודה וידידו הקרוב של יאן קארסקי.

 

מן הראוי להזכיר אנשים כמו קארסקי לעתים קרובות יותר. קארסקי פעל החל משנת 1940 בשליחות השלטון שבמחתרת. בקיץ 1942 הטיל ציר ממשלת פולין הגולה ציריל ראטייסקי על קארסקי משימה להגיע אל הגנרל ולאדיסלב שיקורסקי.

על אף סכנת מוות ועינויים, החליט קארסקי להגיע לחקר האמת על השמדת היהודים. על מנת לאסוף עדויות, הצליח קארסקי בתחפושת שומר להסתנן למחנה מעבר באיזביצה המיועד ליהודים, ואשר שימש כ"תחנה אחרונה" שלפני מחנה ההשמדה בבלז'ץ.

 

להלן דיווחו של קארסקי:

 

"...המחנה, כפי שהתרשמתי, התפרש על שטח של קילומטר וחצי מרובע ...משמאל לשער, כמאה מטר מאחורי הגדר עברה מסילת ברזל, בעצם סוג של רציף. ...חלפנו בדיוק ליד קשיש. ישב על האדמה עירום ונענע את גופו קדימה ואחורה. עיניו ברקו והוא עפעף ללא הרף בעפעפיו. אף אחד לא שם לב אליו. לידו שכב ילד עטוף בבלויי סחבות. גופו רעד. התבונן סביבו באימה.

ההמון צעק, נפנף בידיו, רבו ביניהם וקיללו. ידעו כפי הנראה שבעוד זמן לא רב ייסעו לכיוון בלתי ידוע, והפחד, הרעב והצמא הגבירו את תחושת האימה וחוסר הבטחון.

השהות במחנה לא ערכה זמן רב. בדרך כלל לא יותר מארבעה ימים.

לאחר מכן הטעינו אותם על הקרונות להשמדתם. בעת שהותם במחנה, כמעט שלא קיבלו מזון. נאלצו להסתפק במזון שהצליחו להביא איתם.

צריפי המחנה יכלו להכיל בערך מחצית מן העצורים. השאר נשארו מחוץ לצריפים. האויר התמלא סרחון הפרשות אנוש, זעה, טינופת וריקבון...

...קצין אס.אס, אחראי כפי הנראה על העמסת הקרונות נעמד בפיסוק רגליים מול ההמון היהודי ונעץ את מבטו בהמון האנושי שמולו. בשלוות נפש החל בפתיחת נרתיק האקדח שלו. שלף את נשקו. שורות היהודים הראשונות החלו לסגת. הגרמני צחקק וירה שלש יריות אל תוך ההמון. בדממת צלמוות נשמעה זעקה מצמררת. בשלוות נפש החזיר הגרמני את אקדחו לנרתיק.

- ועכשיו לקרונות! החוצה! - צרח.

ההמון הוכה בהלם. מאחור נשמעו יריות. האנשים נעו קדימה בצווחות נוראיות. התקרבו לגשרון העץ אך הזרם האנושי היה רחב מדי בכדי שיוכל להכיל את כולם. חיילי האס.אס פתחו באש. הרצים החלו ליפול. נשמעו רקיעות רגליים על קרשי הרציף.

עתה החלו לירות השומרים שעמדו ליד הקרונות. ההמון עצר.

לפי התקנון הצבאי, קרון המשא היה מיועד ל-8 סוסים או ל-40 חיילים. בדחיסת אנשים בכח וללא מטען כלשהו יכלו להמצא בו 100 איש. הגרמנים ציוו לדחוס 130 איש והוסיפו לדחוס עוד עשיריה. כאשר הדלתות לא הצליחו להסגר, היכו ללא אבחנה בקתות הרובים, ירו לתוך הקרון וצרחו על היהודים האומללים. אלה, על מנת לפנות מקום לנוספים, טיפסו על הכתפיים והראשים של הנמצאים בפנים. מעומקו של הקרון נשמעו צווחות ויללות נוראיות.

כאשר הצליחו סוף-סוף לדחוס 140 איש, החלו השומרים בסגירת הדלתות. הדלתות הכבדות העשויות עץ מצופה בברזל מעכו גפיים שבלטו החוצה תוך צווחות כאב איומות של האנשים. לאחר סגירת הדלתות, אבטחו אותן במוטות ברזל ובבריחים.

לפני העמסת האנשים היו מפזרים על רצפת הקרונות שכבת סיד חי. רשמית, היה זה טיפול מונע נגד זיהום. הכוונה היתה למנוע התפשטות מחלות מדבקות. למעשה הסיד ספג את הלחות מן האויר וכתוצאה מכך פחתה כמות החמצן והאנשים החלו להחנק.

בד בבד, הסיד אשר בא במגע עם הפרשות האנוש פלט לאויר חומרים רעילים, בין היתר כלור אשר גרם לחנק של האנשים בקרון.

הגרמנים השיגו בכך תועלת כפולה. מחלות מדבקות לא התפשטו כמובן, וגם ניתן היה לנקות את הקרון ביתר קלות אחרי הטרנספורט. שנית, מעטים מה"נוסעים" שרדו את הטרנספורטים, והרי זאת היתה הכוונה.

לעתים הגיעו ידיעות מפי עובדי הרכבת הפולנים על כך שקרונות שהכילו יהודים, עמדו במשך כמה ימים במסילות צדדיות בתחנות הרכבת. לאחר פתיחתם נמצאו בהם רק גוויות...

 

כאשר נודעה לו האמת, סרב להחריש.

בסתיו 1942 יצא לבריטניה וארה"ב בשליחות החשובה ביותר של חייו, והיא למסור דווח כעד שראה במו עיניו את השמדת היהודים ובנוסף גם מידע על מבנה, ארגון ותפקוד מדינת המחתרת בפולין הכבושה. הגנרל שיקורסקי החליט להעביר את "דו"ח קארסקי" לממשלות אנגליה וארה"ב בבקשת עזרה. ביולי 1943 נפגש עם נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט. קארסקי פנה אל הנציגים הבחירים ביותר של שלטונות בעלות הברית בקריאת עזרה למען היהודים. הוא יעץ להם להעביר אולטימטום של מעצמות העל לגרמניה לחדול מרצח היהודים, שאם לא כן יופצצו עריה. פתרון אחר שהציע היה הפצצת מסילות הברזל המובילות אל מחנות ההשמדה, או לחילופין אספקת נשק לפרטיזנים.

הפתרון הנוח ביותר עשוי היה להיות פתיחת הגבולות והקלות בהוצאת דרכונים ליהודים הנמלטים.

תוך כדי הפגישה הפסיק לרגע רוזוולט את רצף דיווחו של השליח הפולני בנושא היהודים ושאל על מצב... הסוסים.

מה שעניין את נשיא ארה"ב היה מצבם של הסוסים בפולין הכבושה!

יאן קארסקי הציג את ה"דו"ח" שלו בכל מקום אפשרי – בפני פוליטיקאים, בישופים, מערכות עיתונים, אומנים. הוא זכר אותו בע"פ ותמצת אותו ל-18 דקות ע"מ לא לגרום לשעמום אצל ה"מאזינים". ובכל זאת לא מצא אוזן קשבת ועניין בטרגדיה של העם היהודי. ניתן להכיר בגישה זאת כבשיעור של מציאות פוליטית של הזמנים ההם. אחדים מאנשי שיחה שנפגשו עם קארסקי ושמעו את דבריו, תיארו אותם כבלתי מהימנים. יתכן שאנשים אלה היו גלויי לב. אך השליח הפולני לא היה היחיד שסיפר על כך.

הגיעו דיווחים נוספים, גם מהיהודים עצמם. אפשרויות לאמת אותם הלכו וגברו.

בשנת 1944 כתב יאן קארסקי את רב המכר “Story of a Secret State”. הספר הודפס ב-400 אלף עותקים!

לאחר שחרור מחנות ההשמדה, התגובה השלטת היתה הלם. את מה שמצאו שם היכה בהלם את החיילים הסובייטים, האמריקאים והבריטים שנכנסו למחנות. הצילומים משם הגיעו לכל קצות העולם, העיתונות נחרדה ודעת הקהל העולמית זועזעה. כמובן שלאנשים מן השורה לא היה מושג על שהתרחש במחנות, אך מנהיגי בעלות הברית ידעו גם ידעו. הם לא יכלו להסתתר מאחורי המילים - לא ידענו. קארסקי באמצעות דיווחו מנע מהם אפשרות לתרץ תירוצים.

יאן קארסקי נפטר בוושינגטון ב-13 ביולי 2000.