עדות קלמנוביץ וויסלאויץ

 

 

עדותו של מר מרדכי קלמנוביץ'        מס' 03/3270
 
שמי חיים מרדכי קלמנוביץ', נולדתי בשנת 1924 בוויסלוויצה  (WOJSLAWICE עיירה 25 ק"מ דרומית לעיר חלם, פולין . --- המתרגם).   שם אבי היה פישל ושם אמי היה ליבה.   היו לי 3 אחים ו 2 אחיות. שמות האחים היו בצלאל , יוסף , נטע   ( נוטה כינוי לנתן . --- ב.ר. המתרגם) .
שמות האחיות היו מינדל ו ביילה. לצערי אף אחד מהם לא שרד, כולם נספו.
בשנת 1939 כשהגרמנים הגיעו, הם לקחו מיד אנשים לעבודה. אני עבדתי אצלם , צחצחתי מגפיים ומדים.
לאחר מספר שבועות הגיע אלינו הגסטאפו. הם תפשו כ 150 איש ולקחו אותם ל ז'מוג' (ZMUDZ) 15 ק"מ מהעיירה שלנו. הם עבדו בניקוז שדות מרעה. הם עבדו שם כשנה וגרו בתוך מחנה. לאחר שעברה השנה ונסתיימה העבודה, חזרו חלקם הביתה. רבים נפטרו במחנה. אלה שחזרו היו גם חולים. במשך השנה תפשו כ- 80 איש בעיירה שלנו שנשלחו לבלז'ץ. מעטים מהם חזרו.
היהודים שנשארו בעיירה עבדו כל הזמן. העבודה הייתה בכבישים ובמתיחת קווי חשמל מטחנת הקמח למגורי הגרמנים. אצלנו בעיירה לא היה חשמל.   היהודים הציבו את העמודים ומתחו את הכבלים. את בית הכנסת ואת בית המדרש החרימו למטרת אכסון סוסים ומספוא. 
לעתים הגיעו אנשי גסטאפו מחלם )CHELM) ותוך כדי נסיעה היו יורים ביהודים שעבדו בכביש . חלקם נהרגו.
אצלנו בעיירה היו כ300 משפחות יהודיות, כ 1200 איש.
הוקם יודנראט - מועצת יהודים,  שביקשו מהגרמנים לא לקחת דבר. מה שהם ידרשו יסופק להם כגון אנשים לעבודה וגם כסף. הם נהגו ולהזמין מיני סחורות, עור, מגפיים, הכל ניתן להם העיקר שלא יטרידו ולא יירו.
לראש היודנראט קראו איינהורן, והאחרים היו מאיר טננבויםמשה ווייסטאפשאול'קה שארקרפ ושטרסברג. היודנראט לא הזיקו, להיפך, הם דאגו לשלוח לחם וחבילות ליהודים שהיו במחנות בקירבת העיירה. שני אנשי יודנראט הביאו פעם אוכל ליהודים שהיו במחנה ולמזלם הרע היו שם אנשי גסטפו. הם הרגו אחד מהשניים את שאול'קה שאר.
פעם אחת ב1941 הגיעה פקודה מהגסטפו בחלם, שיש צורך להעביר אנשים מבוגרים לגטו בוולודווה(WLODAWA).  אספו את כל האנשים המבוגרים נשים וגברים לתוך גן, כ- 50 או 60 איש, ושלחו אותם ל וולודווה. ידעו שהם כבר לא ישובו. אנחנו עדיין לא ידענו שלוקחים את כולם לסוביבור, כי סוביבור הייתה לא רחוק משם. נודע לנו על כך מאוחר יותר. בסוף 1942 הגיעה פקודה שכל היהודים שנמצאים בעיירה ווויסלוויצה יתיצבו בגטו של וולודווה. באחד מימי רביעי ניתנה הוראה להתאסף ברחוב. סופקו עגלות ולמי שלא היה מקום היה צריך ללכת ברגל. פתאום הגיע טלפון שאין צורך להגיע לגטו. השמחה הייתה גדולה כי הבנו שעזיבת העיירה פרושה שאין יותר ערך לחיים. לפני כן היו בכי וקריאות גוועלד, אבל כשהגזירה בוטלה שמחנו. אבל יומיים אח"כ ביום שישי שוב הגיעה פקודה להתייצב בגטו בכל זאת.
אנשים רבים שהיו להם מכרים גויים הלכו אליהם. אלה שלא היו להם התייצבו. אנשים בעלי עסקים הוציאו סחורות בלילה ומסרו אותן לגויים. המשטרה החרימה מספר עגלות עם סחורה. מי שהצליח החביא סחורה אצל הגויים.
בבוקר יצאו כולם אל השוק.   גם הרב אשתו וילדיו. הרב וגם היודנראט אמרו שיש להתייצב בכיכר כי אין מה לעשות. חלק עזב בנסיעה, השאר – כ- 200 איש הלכו ברגל.
אני ומשפחתי הלכנו אל הגויים. בהתחלה היינו אצל גוי כ 3 או 4 ק"מ מהעיירה שלנו. כעבור מספר שבועות שמעו הגויים המארחים כי הגרמנים הוציאו פקודה כי מי שיסתיר יהודים – יירה. הגוי עוד החזיק אותנו זמן מה כי נתנו לו כסף וסחורות, יותר מאוחר אמרו לנו ללכת. לא היה לנו לאן ללכת, כך שהלכנו לגטו בחלם. כל המשפחה הייתה בחלםגרנו בגטו לא רחוק מבית קברות.
כל בוקר תפשו יהודים לעבודה , ותוך כדי כך הכו והרגו. ידענו שגם פה לא נישאר זמן רב, כי גם מפה ישולחו יהודים. בזמן תפישת היהודים הסתתרנו במרתפים. בהמשך היום היינו יוצאים. היו לי חברים . נהגנו להיכנס לבית קפה ודיברנו מה אפשר לעשות. אין לאן ללכת, והגויים פוחדים להחזיק אותנו.
יום חמישי אחד עשו ניסיון "ליישב מחדש" את יהודי חלם. אמרו שכל היהודים צריכים להתייצב בכיכר. אחר כך זה בוטל, אבל יהודים המשיכו להתחבא במרתפים ובמקומות מחבוא אחרים. סיפרו שהגרמנים השליכו רימון לאחד המרתפים ומספר אנשים נהרגו. אחר כך נרגע המצב.
לאחר מספר ימים הודיעו כי כולם צריכים שוב להתייצב בכיכר. זה היה סוף 1942 או תחילת 1943. למי שהיה איזשהו מחבוא התחבא. הסתירו בעזרת ארונות את הכניסות למרתפים. הורי ואחיותי התחבאו בנפרד, ואני הסתלקתי עם חברים. נפרדתי ממשפחתי, ואמי אמרה שאולי אשאר בחיים, ושאלך להתחבא במקום אחר. הם ירדו למרתף היכן שהם גרו, ואני עם חברי הלכנו למרתף אחר כ 200 מ' משם. כשירדנו למרתף כבר היו שם  כ- 30 עד 40 אנשים, נשים גברים וילדים.
 
לפנות בוקר שמענו יריות וצעקות של גרמנים: "יודה יודה ! ". ישבנו בשקט כל היום. בלילה יצאנו לשאוף קצת אויר, כי במרתף היה מאוד מחניק.   חפרתי באדמה וקרבתי לפנים כדי לרענן את נשימתי. 
שהינו שם 3 ימים. היה לנו קצת מזון יבש, ובלילה יצאנו לשאוף אוויר, כי בלילה הגרמנים לא חיפשו.
פתאום פתח יהודי את הפשפש של המרתף ודרש שיתנו לו 10,000 זלוטי אחרת הוא יסגיר אותנו לגרמנים. כל אחד הוציא כמה שהיה לו ונתן לו. אמרתי לעצמי שהוא יכול לקחת את הכסף ובכל זאת ילך ויגלה לגרמנים. שכנעתי שלושה אנשים שנעזוב את המרתף. לבד פחדתי לצאת כי לא הכרתי את הדרכים. יצאנו בחצות. כל אחד מאיתנו לקח תרמיל עם חפצים שהיו לו, ויצאנו לדרך.
יצאנו דרך בית הקברות לכיוון הכפרים. אמרתי לחברי שילכו אתי לאזור שלנו כי יש לי שם גויים שאני מכיר. אז הם אמרו שהם רוצים ללכת לאזור שלהם כי גם יש גם להם מכרים גויים. נשארתי לבד, והם הלכו. הם הראו לי קודם את הכיוון לאזור שלי. עברתי ליד חורשה, ופתאום התחילו גויים לרדוף אחרי. הם לא הצליחו לתפוש אותי ונכנסתי לתוך היער. השחר עלה ופגשתי גויים שקוששו עצים ושאלתי אותם אם הם ראו יהודים בסביבה. הם ענו "כן, לך הלאה מספר קילומטרים ותפגוש יהודים". הלכתי ובאמת גיליתי קבוצת יהודים. היה קר וירד גשם. שאלתי אותם מאין הם, והם ענו שהם מלודג' ווורשה. ברגע שהקימו שם גטאות, הם מיד עזבו לכפרים. שאלתי אותם מאין הם לוקחים אוכל, אמרו לי שיש להם כסף ובלילה הם הולכים לכפרים וקונים אוכל אצל הגויים. הלכתי גם אני לגוי קניתי אוכל וחזרתי ליער. 
ישבנו ביחד ביער סביב מדורה, כשלפתע עברו בסמוך 3 גויים כשהם מתבוננים בנו. אמרתי לחברי: "אלה לא מוצאים חן בעיני. הם כנראה רוצים לעשות לנו משהו. אנו צריכים להסתלק מכאן". לא כל כך התחשק לנו ללכת, בגלל המדורה ובגלל שהיה לנו נעים. בחוץ היה מאוד קר. ואיך שאנו יושבים וחושבים מה לעשות, חוזרים הגויים עם מוטות וגרזנים ומנסים לתפוש אותנו. כולנו התחילו לברוח, אבל אותי הם הצליחו לתפוש. לקחו לי את כל הציוד.  הם שאלו אם יש לי כסף, עניתי להם שאין לי. הם רצו לקחת את מגפי, אמרתי להם שמגפיים אני לא נותן. הם אמרו שהם יסגירו אל הגרמנים. אז אמרתי: "לא יצא לכם דבר, ואני אתלונן שאתם לקחתם לי הכול". הם הכו על ראשי במקל וציוו עלי לברוח. חזרתי למקום שבו הייתי קודם ופגשתי שם אישה שסיפרה שתפשו אחד מהיהודים, וורשאי, והסגירו אותו לגרמנים. פגשתי שם מספר יהודים מהעיירה שלי ששהו בלילה ביער, ובלילה הלכו אל גויים. אחד מהם סיפר שכל משפחתו נמצאת אצל גוי ושהוא משלם כסף רב עבור ההסתרה בתוך רפת עם בהמות. אח"כ שמעתי שהגויים הרגו את המשפחה הזאת. שם היער היה אליזוב ((ELIZOW. פגשתי עוד יהודים שהתחבאו ביער, את רובם תפשו. גם הפרטיזנים הפולניים מארגון A.K. (ארמיה-קריובה "צבא המולדת" ארגון לאומני אנטי קומוניסטי ואנטישמי - ב.ר.) נהגו להרוג יהודים שהם גילו ביער.
נודע לי שמשפחתי, שנשארה במרתף בחלם, נספתה. שמעתי שאחי ישב 6 חודשים במרתף, עם אשתו, שני ילדיו ויהודים נוספים. איך היה להם אוכל, אינני יודע. מצאו אותם והרגו את כולם. גם את המרתף שאני שהיתי בו, גילו והרגו את כל שוכניו. באבי ירו בתוך המרתף. את אמי הוציאו ושלחו לטרבלינקה. לגבי אחת מאחיותי שמעתי שהיא ברחה יחד עם חברה. 
בכפר טוצ'פיע"י גרבובייץ גר איש גסטאפו. הוא נסע בעגלה עם שני סוסים והוא תפש את אחותי עם חברתה והוביל אותן ל גרבוייץ. שם הייתה גבעה שבה ירה בכל היהודים שהוא תפש. גם את אחותי הוא רצח שם. את זה סיפרו לי גויים מהסביבה במלחמה ואחריה. 
פגשתי ביער מישהו מהעיירה שלי. הוא אמר לי שהוא רוצה לנסוע לעבוד בגרמניה. בגלל שהוא ניראה כמו שייגעץ (גוי צעיר). אולי בצורה כזאת ישרוד. אז אמרתי לו: "תצטרך בשלב כלשהו ללכת לרופא, וכשיבקשו ממך להתפשט יראו שאתה יהודי". אומר הוא: "אתה צודק". הצעתי לו ששנינו נתחבא ביער בתוך בור. ההצעה מצאה חן בעיניו. הוא ניזכר כי משפחתו הכינה פעם בור כזה ביער, שם היה אפילו מטבחון להכנת אוכל. הלכנו לשם. בלילה הלכנו אל גויים לאכול, ובמשך היום שכבנו בבור. בישלנו אוכל בסירים שהיו שם. לא היינו מודעים לכך שרואים את העשן שמתאבך מהבור. הגויים ראו את העשן מבין העצים, והבינו שיש שם יהודים. הם שלחו שני אוקראינים עם צעיר, בן של שכן שלמד אתי בבית ספר. היה להם רובה ציד והם איימו שיתחילו לירות אם לא נצא החוצה. חברי יצא ראשון ואז שאלו אותו אם יש שם עוד מישהו. הוא ענה שכן. ציוו עלי לצאת אחרת יירו. כששמעתי "לירות" יצאתי. הם כפתו אותנו והעבירו אותנו לידי הגרמנים, למשטרה בוויסלביצה. שלושת הגויים שהובילו אותנו אמרו שלא נפחד, לא יהרגו אותנו, רק יתנו לנו לעבוד. אמרתי לחברי: "אנו חייבים לנסות לברוח, לא יתנו לנו לעבוד, הם יירו בנו". הובילו אותנו לכפר, הגויים נכנסו לבית לשתות. אמרתי למישהו מהם שאני צריך לצאת לסדר משהו. חשבתי שאם הוא ירשה לי לצאת אז אוכל לברוח. אבל הם עמדו שמרו עלי ולא יכולתי לברוח. בינתיים עברה משטרה, אוקראינים ופולנים, ואז הם הסגירו אותנו.   המשטרה הובילה אותנו לוויסלביצה למעצר. במעצר כבר היו כ 15 יהודים שנתפשו. לאחד מהם קראו יוסל מסטבוים. אותו תפשו ואשתו הייתה אצל גויים עם ילדם. היא שרדה, והיום היא גרה בחיפה. באותו בית מעצר ישבו גם איכרים פולנים שנעצרו בגלל שלא סיפקו מכסת תבואות לגרמנים. שאלתי את יוסל כמה זמן הוא חושב יחזיקו בנו . הוא ענה: "אנחנו יכולים לשבת פה כמה ימים, בתקווה שישחררו אותנו". הייתה לו היכרות טובה עם המשטרה, ולכן הוא חשב שישחררו אותו. הוא העביר להם מתוך מחבוא, סחורה וחפצים וחשב שבגלל זה הוא ישוחרר. 
במקום שהיינו עצורים היו שני חדרים עם חלונות מסורגים. בחדר הראשון אסור היה לאף אחד להיות . איתנו כאמור ישבו גם גויים,   שלהם הביאו אוכל. אמרתי ליוסל שניתן לגוי כמה מאות זלוטי, שיביא לנו מסורית לנסר את הסורגים. נכנסתי לחדר הראשון לבחון איך אפשר לברוח.
אבל לפני כל זה הודעתי למשטרה שיש לי ציוד מוחבא. הם ידעו שהייתה לנו חנות לצרכי ברזל ועורות - לכן הם האמינו לי. אני ידעתי שאין לי כבר כלום, אבל קיוויתי שכאשר הם ילכו אתי , אצליח לברוח. על הגג של ביתי היה מחבוא, וחשבתי שאם אצליח לטפס על הגג הם כבר לא יתפשו אותי.
הם הזמינו עגלה וסוסים כי המעצר היה רחוק מביתי כרבע שעה נסיעה. נסענו אל החנות שלנו. פעם החבאנו סחורה בחנות, אבל הגויים כבר לקחו הכול, ואת זה ידעתי. אז אמרתי לשוטרים: "אתם רואים פה הייתה סחורה אבל חפרו פה ולקחו אותה. אבל בבוידעם (עליית הגג) צריכה עוד להימצא סחורה".   הביאו סולם ואני עליתי לבוידעם. הצצתי פנימה ואמרתי להם שאין שם כלום. כשהם שמעו את זה הם התחילו להכות אותי. "אבל אני יודע שפה הייתה סחורה, כנראה שלקחו אותה" – הצטדקתי. ירדתי למטה והם החזירו אותי למעצר. 
ישבתי שם ורק חיפשתי דרך לברוח. נכנסתי לחדר הסמוך והסתכלתי איך אפשר לפרוץ את הסורגים, להוציא לבנה, לשבור את המנעול, רק אם אוכל להוציא את הראש, אז כבר אוכל לצאת. לא היה לי כסף אבל ליוסל היה כסף חבוי במגפיים. הוא חתך מגף והוציא 800 זלוטי. כשהגויים הביאו אוכל הוא נתן להם כסף שיביאו מסורית. יוסל חשש שהוא לא יוכל לברוח כי הוא היה פצוע ברגל כתוצאה מירי שירו אחריו ומזה הוא ניתפס. אבל אני הבטחתי לו שייקחו אותו על הגב וכולנו נינצל. באותו מיבנה גרה מורה שלי לשעבר טדקייבה, בעלה היה כתבן בתחנת המשטרה. כשהיא שמעה שאני בחדר המעצר היא הורידה לי בעזרת משרת, כוס חלב עם פרוסת לחם.
יום אחד עמדתי בחדר הראשון היכן שאסור היה להיות ופתאום אני שומע שהדלת נפתחת. התחבאתי מאחורי התנור. שוטרים נכנסו אבל לא הבחינו בי. הם עברו מיד לחדר השני היכן ששהינו. הם קראו ליוסל ודיברו איתו על החפצים המוחבאים שלו. אני בינתיים התקרבתי לאט על קצות האצבעות לכיוון דלת היציאה כ 5 – 6 צעדים. לא יכולתי לפתוח את הדלת. איכשהו עלה בידי לפתוח אותה ויצאתי לתוך חדר קדמי. הדלת החוצה הייתה נעולה, אבל המפתח היה במנעול. פתחתי את הדלת וקפצתי החוצה. התחלתי לרוץ. זה היה ב 4 לפנות ערב, והגויים הסתכלו איך שאני רץ. רצתי דרך המקום הקדוש דרך שטחי מרעה ושדות. נכנסתי לגוי. לא הכרתי אותו אבל הוא ידע מי אני. הסברתי לו שהמשטרה שיחררה אותי וביקשתי ממנו ככר לחם ואפשרות ללון אצלו. לחם הוא נתן לי, אבל להלין אותי הוא לא הסכים. "אבל ישבתי במעצר, והמשטרה שיחררה אותי" - ניסיתי לשכנע אותו. אבל הוא פחד להחביא אותי. אז בעצמי נכנסתי לתוך אלומת תבואה ונשכבתי לישון. הגוי מצא אותי. אמרתי לו שבלילה אני מסתלק.
שוב חזרתי דרך השדות אל עיירתי אל ביתי אל עליית הגג שלי. שם נשכבתי לישון ונשארתי שם יומיים.
פתאום ראיתי דרך חריצים גויים רצים וצועקים שמובילים ז'ידים. הבנתי שמובילים את העצורים במטרה לחסל אותם בירי. הוציאו גם יהודים שהתחבאו בחנות נעליים לשעבר. ביחד הם היו כ 30 איש. ירו בכולם ליד הכנסייה. מהבוידעם שמעתי את ירי המקלעים. ירו בהם גרמנים שהגיעו מחלם.
ירדתי מהבוידעם ועברתי דרך מרעה. שם הבחנתי בתוך העשב באדמה טרייה. שם הם שכבו כולם, שם קברו אותם וכיסו אותם. הגויים סיפרו שלקחו מהם אתים.
לאן הולכים כעת? הלכתי לכפר בשם סרנקי, 4 ק"מ מהעיירה שלנו. נכנסתי אל איכר וביקשתי אוכל. הגויה קיבלה אותי יפה, נתנה לי לאכול ואח"כ אמרה לי לעלות על התנור כי היה מאוד קר. הייתי שם ימים אחדים. ראיתי שהם מחזיקים אותי, לכן הייתי חייב לתת להם משהו. החבאנו אצל הגויים הרבה דברים. אז הלכתי אל אחד מהם ולקחתי חזרה מעט סדינים ושמלות והבאתי להם. אמרתי לגויה שהחבאתי וקברתי הרבה מאוד דברים.  
ואם אני אעבור את המלחמה בשלום אני אתן לה את הכול. אבל היא רק רצתה שאני אלך עם בנה בלילה להוציא את הסחורה. אני הרי ידעתי שאין סחורה, ולכן לא הלכתי. שוב הלכתי אל גויים וחילצתי דברים, אבל הגויה הרימה צעקות כך שהגיעו בריונים והייתי חייב לרוץ משם.
פגשתי ביער בחור מוכר מהעיירה שלי שגם התגלגל כמוני. סיפרתי שיש גויה שמוכנה להסתיר אותי בתנאי שאביא לה משהו מפני שהיא ענייה ואין לה לתת לי אוכל. הבחור אמר לי שיש לו הרבה דברים אצל גוי. הלכנו אל אותו גוי, אבל כשהוא ראה אותנו הוא התחיל לצעוק : "מצצתם מספיק את את דמנו, הסתלקו מכאן, ולא, אני מחסל אתכם מיד !". נבהלנו ונמלטנו.   הבחור ידע שהגוי מחזיק את הדברים בעליית הגג, ולכן למחרת חזרנו להוציא אותם. הוא אמר שהוא יעמוד למטה ואני אעלה למעלה. נעזרתי בפנס וראיתי שם את כל הדברים. התחלתי להכניס חפצים לתוך שק. פתאום אני רואה שמישהו יושב שם. זה היה החתן של בעל הבית. הוא ישן שם כדי לשמור על הדברים. הוא פחד ממני ואני פחדתי ממנו. עמדתי והחזקתי את הפנס והוא הביט וצחק. תפשתי את השק קפצתי למטה וברחנו. שמענו שמחפשים אותנו ורודפים אחרינו, אבל לא תפשו אותנו.
חזרנו לגויה שלי והבאנו לה את הדברים. לגויה לא היה בעל, רק בן ושלוש בנות. חברי רצה רובה, היה אצלו כסף והוא הבטיח לבן כסף עבור רובה. השייגעץ הלך למשפחתו לחפש רובה אבל לא קיבל. חברי החליט לסדר לעצמו רובה בכוחות עצמו. הוא הלך לכפר והוא גרד שם אקדח. אבל הוא ניתפש עם האקדח ע"י הא. ק. שירו בו.  
 
שוב נשארתי אצל הגויה בסרנקי. קראו לה ינקה. היא נתנה לי לאכול והחזיקה אותי. מאוחר יותר היא אמרה לי שהיא פוחדת להחזיק אותי. בכפר דיברו שהיא מחביאה יהודי ככל הנראה, מפני שכל פעם היא עם שמלה חדשה. הבינו שזה בגלל יהודים. היא סיפרה לי שביער מסתובבת קבוצת פרטיזנים פולנים. לא הייתה לי ברירה ועזבתי.
נכנסתי ליער. הבחנתי בקבוצה של 6 אנשים. לא ידעתי אם להתקרב אליהם או לא. החלטתי לגשת אליהם. כשהם ראו אותי הם ציוו עלי להרים ידיים. עשיתי כדברם והם בדקו אותי אם יש לי משהו בכיסים. הם שאלו אותי מי אני. אמרתי להם שאני מהכפר. סיפרתי שברחתי מהגרמנים שהגיעו לכפר לחפש עובדים. "מה אתה רוצה לעשות ?" - שאלו אותי. "הייתי מצטרף אליכם" עניתי. "עכשיו אתה תעוף לשמים , אנחנו נירה בך" - פלט מישהו מהכנופיה. פה התערב המפקד (לא הייתי בטוח בזה, אבל שיערתי בגלל שהיו לו שני רימונים עם אקדח בתוך חגור מיוחד): אל תבהילו אותו , הוא גם כך מבוהל.
הם לקחו אותי איתם. הלכנו כ- 5 ק"מ ונכנסנו לתוך אלומה לא רחוק מיער, שם נתנו לי לאכול. כאן הם שאלו אותי איפה הייתי כל הזמן. הם כבר הבינו שאני יהודי. אחד מהם ניזכר בי כי למדנו באותו בי"ס. סיפרתי שכל הזמן הייתי ביער ונהגתי לגנוב על מנת לאכול. "אתה התנהגת בסדר ולא הסגרת אף אחד, אנחנו נצרף אותך אלינו" הם אמרו.   
הקבוצה השתייכה לפרטיזנים של א.ל. - ארמיה לודובה (ARMIA LUDOWA" צבא העם" ארגון קומוניסטי קצת יותר סובלני כלפי יהודים). היו להם קשרים עם כל מיני אנשים בכפרים, והם נהגו לעתים קרובות לפגוש אותם ולדבר בענייני המפלגה. על מה הם דיברו, אני בדיוק לא הבנתי, אבל ידעתי שהם שייכים למפלגה הקומוניסטית. 
הלכתי איתם מכפר אחד למשנהו. לא היה להם נשק לתת לי. הצעתי להם לנסוע לראש העיירה שלנו לקחת ממנו נשק וגם חפצים של יהודים. הם רתמו סוסים לשתי עגלות ונסענו אל ראש העיירה. הוא היה פולני, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים. הוא לא היה גוי רע.
ב 6 בערב נסענו אל ביתו של ראש העיירה. חתכנו את חוטי הטלפון למנוע לטלפן לגרמנים, אח"כ הקפנו את ביתו. דפקתי בדלת. הוא ענה "מי זה?" עניתי שאני בנו של פישל. הוא שאל לרצוני, ועניתי שאני רוצה לחם. איך שהוא פתח את הדלת נכנסנו בצעקות "ידיים למעלה". הוא הרים את ידיו. לקחנו ממנו אקדח, רובה, מעט חפצים ודברי אוכל, ואז נסענו משם.
הקבוצה ראתה שהבאתי אותם למקום וגם הצלחנו, היא החליטה לצרף אותי קבוע. הם גם לימדו אותי לירות. בהתחלה למדתי לירות על עץ, אח"כ על בקבוק. יריתי 30 כדורים וזה הצליח לי. ה "שקצים" (שייגעץ ברבים)
לגלגו עלי קצת, איך יורה יהודי ? היהודי יורה וזורק את הרובה. אבל אני למדתי. 
יום אחד קיבלנו פקודה מהמפלגה לתקוף תחנת משטרה. היו שם עצורים רוסי עם שני פולנים שאותם היינו צריכים לשחרר. זה היה בכפר בין חלם לוויסללביצה. המפלגה סיפקה לנו תגבורת כי היינו סה"כ 6 אנשים.
אנשי התגבורות ישבו בביתם, ונקראו בשעת הצורך. במשימה הזאת היינו 18 אנשים. זאת הייתה תקופת חורף.     
היו לנו רק רובים עם מקלע אחד. בלילה הלכנו אל תחנת המשטרה. גם שם היו 18 אוקראינים. גרמנים לא היו שם. אמרנו להם בעדינות שאם הם לא ייכנעו, נפוצץ את הבית ונהרוג את כולם. לבשנו סדינים לבנים כך שהם לא ידעו כמה אנחנו. למעלה גר הכתבן של הכפר עם משפחתו. כשהם שמעו שיפוצצו את הבית הם הרימו צעקות שצריך להיכנע. כשנכנסנו פנימה עמדו כולם בידיים מורמות והרובים היו על השולחן. את המפקד שלהם הרגנו מיד. חלצנו לכולם את המגפיים לקחנו את הרובים אבל באנשים לא נגענו. האוקראינים צעקו שהם רוצים ללכת איתנו, אבל לא רצינו אותם. ציווינו על הכתבן ומשפחתו לארוז כי אנו עומדים להצית את הבניין. הוצאנו את העצורים הפולנים, אבל את הרוסי לא מצאנו. לקחו אותו אל הגסטאפו בחלם. לפני עזיבתו האוקראינים קטעו את אצבעותיו. הבערנו את הבית והסתלקנו . 
אחרי שהלכנו התחילו הגויים לכבות את האש. לא ידענו שבאותו זמן ישב שם במעצר איש הא. ק.   שמענו פתאום יריות ולא ידענו מי יורה. מאוחר יותר הודיעו לנו אנשי המפלגה, משתפי הפעולה שלנו, כי הגיעה קבוצה של אנשי א.ק. לחלץ את מפקדם. הם ירו על האנשים שכיבו את האש. 
פעם היה לנו קרב נגד אנשי הא.ק. בקרסניסטב. בקרב הזה נפלו שלושה מאנשינו. כך זה היה. נכנסנו לתוך יער, ולא היה לנו מים. שלחנו שני אנשים לחפש מים. עברו 2 – 3 שעות והחבר'ה לא חזרו, לא ידענו מה קרה להם . שלחו אותי ועוד מישהו לבדוק מה קרה להם. איך שיצאנו מהיער מישהו סימן לנו בידיים להתקרב. פתאום ראינו את שני חברינו הרוגים. נסוגנו מיד חזרה וסיפרנו מה קרה, ושראינו את יריבינו. הקבוצה שלנו מנתה 18 איש. תפשנו עמדות ופתחנו באש לעברם. הם השיבו אש. עוד 2 מאנשינו נפלו. אחד מההרוגים היה גוי בן 18. המפקד צעק לעברי לקחת את הנשק של ההרוג. קברנו אותו במקום. יצאנו מהיער לכיוון יערות אחרים.
למפקד שלנו קראו מסטלז', וממוצאו היה ליד זמושץ'. הוא היה כבן 50 והיה גם עם השכלה טובה. הוא היה המנהיג של המפלגה הקומוניסטית. את משפחתו חיסלו הגרמנים. פעם כשהוא לא היה בבית הגרמנים שרפו את ביתו על אשתו וילדיו. הוא נותר עם בן אחד. הבן באותו זמן למד בבי"ס בחלם וכך הוא ניצל. מסטלז' ארגן בעצמו קבוצת פרטיזנים והיה גם המפקד שלה.
 
יותר מאוחר היה עלינו לתקוף כפר ליד זמושץ', יחד עם קבוצה נוספת בשם פשפיורקה. היה עלינו לתקוף את הגרמנים בכפר ולקחת את נישקם. קבוצת פשרפיורקה פעלה ביערות בציר לובלין זמושץ'. הם ידעו שאנו צריכים לחבור אליהם וסימנו לנו בעזרת מדורות. הפעולה הזאת נכשלה, כי היינו צריכים לחצות גשר שהיה מאובטח. החלו חילופי אש ונאלצנו לסגת . בקבוצה השניה היו יהודים. רבים מהם נהרגו.       
אח"כ היינו צריכים להגיע לכפר בורוביצה גם כן ליד זמושץ'. שם גרו אנשי גסטאפו. היה שם כפר נוסף בשם פנסקה דולינה . שלושת אנשי הגסטאפו גרו שם עם משפחותיהם. החלטנו קודם ללכת אל אחד מהם ולקחת את נישקו אולי האחרים ייכנעו ללא קרב. שלחו אותי לדפוק בחלון כי ידעתי לדבר גרמנית. דפקתי בחלון,   אישה פתחה ושאלה מה רצוני.   אמרתי שאנו פרטיזנים ואנו רוצים מזון ונשק. היא התחילה להתחנן שהיא בהריון ושהיא פוחדת. אמרתי לה שהיא תיתן לנו להיכנס ניקח מה שאנו צריכים ולא ניגע בה. נכנסנו. בעלה עמד בחדר השני עם שני רימונים בידיים. לא ירינו,   פקדנו עליו להניח את הרימונים על השולחן. הוא ראה שאנחנו לא יורים אז הוא הבריג חזרה את הרימונים ושם אותם על השולחן. לקחנו כמה מדים, אוכל ונשק והלכנו משם.
למחרת הלכנו לאיש גסטאפו נוסף. קיבלנו עוד 5 אנשים והיינו 23 . האוקראינים ששמרו שמעו את בואנו. הם הבינו שאלה פרטיזנים ואז הם ברחו. את קווי הטלפון חתכנו. בהתחלה נכנסנו אל הנהג שגר למטה. הגרמני גר בקומה השנייה. אמרנו לנהג שיסגיר את הגרמני כי ישנם פה 100 פרטיזנים שדורשים ציוד ונשק. ראינו דרך החלון שהוא מחייג בטלפון שכמובן לא עבד. לבסוף הגרמנים יצאו ונכנעו . מאחד מהם לקחנו מכנסי עור.
בשני ירינו. לקחנו את הכול מה שהיה בביתו ונסענו. בנסיעה החוצה ירו עלינו אבל אף אחד מאיתנו לא ניפגע והגענו חזרה ליער. 
נהגנו לעיתים קרובות לבוא אל הגויה המוכרת שלי, ינקה בכפר סרנקי. נהגנו להביא לה מזון וציוד והיא אפשרה לנו להיפגש אצלה, לאכול ולפעמים גם לישון. הגויים בכפר התחילו לדבר שיש לה קשרים עם הפרטיזנים. היא פחדה להישאר בביתה לכן היא שלחה את בתה הקטנה למשפחה, והיא עם בנה והבת הגדולה הלכו איתנו ליער. 
כעבור זמן הגיע אלינו יהודי בשם אייזיק. היה לו רובה וצרפנו אותו אלינו. אח"כ הגיעו עוד שני יהודים שברחו ממיידאנק. הם חפרו מנהרה שדרכה ברחו 30 איש. כך כבר היינו 4 יהודים בחבורה.   לא.ק. נודע שבקבוצה שלנו ישנם מספר יהודים, אז הם שלחו מכתב למפקד שלנו והזהיר אותו שאם הוא לא יחסל את היהודים הם יתקפו את כל הקבוצה. המפקד התייעץ עם מנהיגי המפלגה שישבו בכפרים, והם החליטו לתת לנו מכתב שאנו נצטרף לקבוצה גדולה יותר שבה ישנם יותר יהודים.   לקחנו סוסים ועגלות נפרדנו ונסענו. הגענו לכפר, ואז אמרתי שאני לא נוסע הלאה. אני נשאר פה. נשק יש לי, ומה שיהיה יהיה. אני רוצה להישאר פה. לבסוף שניים מאיתנו נסעו ואני עם עוד מישהו נשארנו בכפר.
יום אחד הגיעו פרטיזנים רוסים רבים. יצאתי לקראתם וביקשתי מהם שיצרפו אותי אליהם. אמרתי שאני יהודי ויש לי נשק. הם שלחו אותי לכפר אחר אל המפקדה שלהם. לבשתי את המדים הגרמניים שהיו לי עם מעיל, לקחתי רובה והלכתי אל המפקדה. שם הכפר שבו הייתה המפקדה ניקרא אליזוב. במפקדה קיבלו אותי יפה מאוד ורשמו אותי לווסילנקו אטריאד. שם פגשתי יהודים שסיפרו לי שבווסילנקו אטריאד לא אוהבים יהודים. הייתי צריך יותר טוב להרשם לקירווסקי אטריאד או סטאלינגראד אטריאד.   
הייתי שייך עכשיו לחטיבה של 800 איש. הלכנו לכפר בשם קוקבקה, שם פגשתי את הקבוצה הקודמת שלי מהא.ל. הגרמנים ידעו שבאזור ישנם פרטיזנים רבים , ואז התחילו לחפש אותנו בעזרת מטוסים. מטוס אחד טס מאוד נמוך כך שהרוסים פתחו עליו באש. המטוס הסתלק.
הלכנו הלאה והגענו לכפר ע"י זמושץ'. לא היו שם גרמנים. בכלל הגרמנים התחילו לעזוב את הכפרים והעיירות ולהתרכז רק בערים. שם בכפר התחילו להפגיז אותנו. מסתבר שאיזהו מרגל מסר שבכפר נמצאים פרטיזנים. רבים מאיתנו נהרגו הכפר נישרף ואנו נכנסנו ליער. מהיער כבר לא יכולנו לצאת כי היינו מוקפים. המפקדים החליטו שבלילה אנו חייבים לפרוץ לעבר יער גדול יותר אחרת לא נחזיק מעמד יום נוסף. היינו צריכים לעבור גשר וכביש. ירו עלינו מכל הכיוונים, אבל הצלחנו לעבור ליערות הגדולים. חלק מאיתנו נפלו, אבל גם לגרמנים היו הרוגים רבים. היינו עכשיו קרוב לינוב-לובלסקי. גם ביער הגדול ירו עלינו ממטוסים אבל אלה החטיאו.
ביער שהינו מעל 6 שבועות. מרוסיה קיבלנו נשק רב רובים ורימונים. אורגנה פלוגה של 60 איש שמשימתה הייתה לחצות את נהר הוויסלה. הייתי היהודי היחיד בפלוגה. המפקד נשא נאום ובו הוא אמר שאנחנו 60 איש אבל חמושים בצורה כזאת שאנחנו מסוגלים לעמוד בפני 6000 איש, כך שאין מה לפחד. שרנו את ההמנון הרוסי
ויצאנו לדרך. 
הגענו לעיירה בשם אנופול. לקחנו סירות והעמסנו בין 15 ל- 20 איש על כל סירה. פולנים העבירו אותנו את הוויסלה. הגענו ליערות סביב סקארז'יסקו וסטראחוביצה. מהמפלגה שלנו הודיעו לנו שלא.ק. נודע על בואנו ושהם ממתינים לנו כדי לפגוע בנו. אנו הרי היינו רוסים קומוניסטים והא.ק. היו אנטי קומוניסטים. אנחנו לא רצינו להתעסק איתם לכן השתדלנו לא להיתקל בהם ונכנסנו ליער אחר. מפה שלחו אותי יחד עם עוד שניים לסייר בכפר כדי להיוודע היכן הגרמנים והיכן המשטרה. בדרך חזרה פגשנו ביער שני "שקצים". ציווינו עליהם להרים ידיים, לקחנו מהם אקדחים ורימונים, קשרנו את ידיהם והבאנו אותם אל המפקד שלנו. הם סיפרו שהם אנשי א.ק. ולמפקדם קוראים שארי. עלי הוטל לשמור עליהם. נתתי להם לעשן ואמרתי להם: "אתם רואים אני יהודי ואני נותן לכם לעשן, ואתם כשתופשים יהודי אתם יורים בו מיד". הם ענו: "אנחנו לא יורים מיוזמתנו, אבל כשפוקדים עלינו, אנחנו יורים". אנחנו קיבלנו פקודה מהמפלגה הקומוניסטית לחסל את שני האנשים. המפקד שלנו לא רצה לפגוע בהם, הוא שיחרר אחד מהם ואמר לו ליצור קשר עם מפקדם. אמור לו: "אם תיירה     
ירייה אחת - שני אנשיך מחוסלים". 
לאחר זמן קצר הגיעה אלינו משלחת של 30 קצינים מהא.ק.   אני האזנתי לשיחה בינם לבין מפקדנו. הוא אמר להם שישנו טייס רוסי שנטש מטוס, והוא מוחזק אצלם. המפקד שלנו אמר: "לא באנו לכאן להתכתש איתכם. באנו לכאן לגרש את הגרמני. תנו לנו את הרוסי ואנחנו נחזיר לכם את הפולנים". וכך זה היה. לפני החילופים נקבעה סיסמה וכך הובטח שלא תיפתח אש. 
פעם אחת יצאנו להפציץ רכבת בזגננסק באיזור סטרחוביצה. פגשנו שם אנשי א.ק. ששאלו אותנו מי אנחנו.   ענינו שאנו פרטיזנים רוסים. הם שאלו אותי מאיפה אני יודע פולנית. עניתי שמוצאי מפולין, הייתי ברוסיה והגעתי בצניחה. לא רציתי לספר שאני בפולין מאז ומתמיד. הם ביקשו שניתן להם חלק מהתחמושת שלנו, אבל אנחנו טענו שהכול ספור ואי אפשר לתת. הם וויתרו לנו. אמרתי לשני הרוסים בחוליה שלי שאם ישבו אותנו אני לא אתמסר ביתנדבות.
פוצצנו רכבת שהובילה חלקי מטוסים. יותר מאוחר הגיעו גרמנים ושרפו את הכפר ליד מקום הפיצוץ הרכבת. אח"כ פוצצנו רכבת נוספת, סברנו שזאת רכבת נשק אבל זאת הובילה סוכר. כל הכפר רץ לקחת את הסוכר השפוך.
באותו אזור פוצצנו גשרים רבים וניתקנו קווי טלפון. נהגנו גם לצאת מהיער ולירות על רכבים חולפים של גרמנים.
לאחר זמן מה נודע לנו שפרטיזנים פולנים מארגון נ.ס ז. עם מפקדם ז'ביקמחפשים אותנו על מנת לחסל אותנו. מרגע זה שהינו במקום אחד לא יותר מחצי שעה. הם תפשו קבוצה מארגון פ.פ.ס. שהלכה להתרחץ בנחל. הם חשבו אותם לאנשינו ולכן ירו למוות בכל 30 האנשים שהיו שם.
פעם תפשנו שני גרמנים שערקו מהחזית לכיוון גרמניה. הצענו להם להישאר איתנו. הם סרבו : "איננו רוצים לפגוע באחינו, אנו רוצים הביתה". שאלנו במפלגה מה לעשות איתם, ענו לנו לחסל אותם. זה קרה ליד צ'נסטוכוב
היגענו לסקארז'יסקו ושאלנו גוי אם יש בסביבה מחנות עם רוסים. הוא ענה שיש מחנה עם יהודים. אחד מהמפקדים שלנו רוסי בשם ריבלקה אמר שאם זה מחנה של יהודים אז שיישארו שם. את זה שמעתי בעצמי. הריבלקה הזה לא אהב יהודים שילחמו לצידו. 
התרחקתי משם לבד ושאלתי גוי אם הוא יודע איפה יש יהודים. הוא אמר לי שביער קצת יותר רחוק יש קבוצת יהודים. ואומנם מצאתי ביער מספר יהודים. הם שמחו לפגוש אותי ושאלו אם הם יכולים להצטרף אלי. עניתי להם שאצלנו לא מקבלים יהודים, אבל בתקופה שאהיה בסביבה אני אעזור להם במזון. ואמנם הבאתי להם חלקי בקר שלא ניצלנו כמו ראשים ורגליים. הייתי עוטף את זה בחבילה ומניח במקום מוסכם. לא רציתי שעמיתי הפרטיזנים ידעו שאני עוזר ליהודים. מאוחר יותר צרפו לקבוצה שלנו מספר יהודים, אבל לא נתנו להם נשק אלא למטרת עבודות עזר כמו בישול, איסוף עצים, סנדלרות וחייטות. 
ממחנה סקארז'יסקו לא ברחו הרבה יהודים. לפי מה שסיפרו לי מאוחר יותר יכלו להינצל הרבה יותר, אבל הם חששו שהם יתגלו ויוסגרו לגרמנים. אחרי המלחמה פגשתי אחדים מהם, ביניהם אישה בשם רגינה לנצ'נר שאצלה הייתי בלודג' אחרי המלחמה.
פעם אחת בלילה הלכנו שלושה אנשים אל גוי להביא פרה או חזיר. נכנסנו אל הגוי ופגשנו שם פרטיזנים, פולנים ורוסים. אצל הגוי הזה כבר הייתי פעם, אבל אז הוא אמר לי שהוא עני ויש לו רק שתי פרות, והוא הציע לי ללכת למישהו אחר עשיר יותר. הוא נתן לי רק שלושה בקבוקי יי"ש. בקבוק אחד שתיתי יחד איתו ואת השניים האחרים שתיתי עם המפקד שלי. היה חורף, ועכשיו כשבאתי אליו פעם נוספת מצאתי שם קצינים רוסים ופולנים. הגוי אמר משהו לקצינים והם ציוו עלי להרים ידיים. לשני חברי הם אמרו לצאת החוצה. הם ציוו להסגיר להם את הנשק אחרת הם יורים בי. נתתי את הנשק אבל ביקשתי מהם לקרוא למפקדי. הם הושיבו אותי בערמת קש ושני חברי הלכו להביא את המפקד. סיפרתי לו שלקחו לי את הנשק עצרו אותי ואני לא יודע למה. המפקד חקר את העניין ושאל אותי : "עשית פה עסק? האם לקחת פרה? האם מכרת ? האם לקחת כסף ?" עניתי שלא עשיתי שום עסקים אני רוצה להיכנס ולספר הכול. נכנסתי והזכרתי לגוי שהייתי אצלו כמה ימים לפני כן, והוא שלח אותי למישהו עשיר יותר שיש לו יותר פרות. ובאמת הלכתי ולקחתי. אבל לפני כן שאלתי אותו אם יש לו יי"ש. הזכרתי לו ששתינו ביחד. גם אמרתי ששני ליטרים נוספים לקחתי ליער ששתינו ביחד עם המפקד. הקצינים שמעו אותי ואמרו: "הוא צודק, הם יושבים ביער, קר, לכן צריכים לשתות." בסוף החזירו לי את הנשק ואמרו לי ללכת. היה לי מזל כי זאת הייתה תקופה   שאם יהודי ניכנס לבקש לחם, היו מלשינים עליו שהוא בא לשדוד ואז ירו בו. באותו כפר הרגו כך שני יהודים. 
ב 1945 כאשר החזית הייתה ליד וורשה, חצינו את קו החזית לפי פקודה. יצאנו שלושה לסיור לראות אם ישנם עדיין גרמנים, ובדיוק ראינו לא רחוק את העמדות. הגרמנים ראו אותנו ולא ידעו מי אנחנו. כאן חטפתי כדור ביד. 
 
עזבתי את הרובה והתחלנו לרוץ. כשהגענו לקו החזית גם הרוסים לא ידעו מי אנחנו וגם הם ירו עלינו. כאן נהרג אחד מהמפקדים שלנו. כ 15 מאנשינו נהרגו אז. יחד איתנו עברו מספר יהודים שלא ידעתי עליהם כלל, שהם נמצאים אצלנו. נכנסנו לעמדות הרוסיות ומשם העבירו אותנו לעיר סנדומייז'  שם חבשו את ידי הפצועה.
משם נסענו ללובלין, ואני המשכתי לחלם. שם פגשתי יהודי בשם אפרים גרבר, שהתחבא אצל גוי. הוא סיפר לי שמיהודי וויסלביצה נשארו בחיים 8 נפשות ביניהם ילדה בת 8 ממשפחת הוכלרר. הוריה נספו. היום היא מורה בבאר שבע . 
בהגיעי מאוחר יותר ללובלין נודע לי שמנהיגי הא.ק. מחפשים אותי. מיד עזבתי את פולין. 
אני רוצה לחזור ולספר דברים ששכחתי לספר.
לגבי אפרים גרבר ידעתי שהוא שוהה אצל גוי. דיברתי עם מפקדי מהפרטיזנים הפולנים, וסיפרתי לו שגרבר הוא גבר צעיר ומוכשר, חייל לשעבר ואני רוצה שיקבלו אותו לפרטיזנים. המפקד הסכים. הלכתי לכפר עם נשק, והלכתי לאותו גוי ושאלתי אותו אם יש לו יי"ש למכור. ידעתי שהיהודי יושב על התנור ושומע אותי. אמרתי לגוי שאני יכול לעזור ליהודי אם רק הייתי יודע היכן הוא. חיכיתי שהיהודי ירד אלי, אך הוא לא הגיב. שילמתי עבור היי"ש והלכתי. אחרי המלחמה פגשתי אותו והזכרתי לו את המקרה. הוא רצה אז ללכת איתי אך הוא לא יכול היה להשאיר את אשתו. שניהם שרדו והיום הם חיים בארה"ב.
כשכבר הייתי בישראל רציתי ליצור קשר עם הגויה שהחביאה אותי בסרנקי, שבמידה רבה בזכותה נשארתי בחיים. לא זכרתי את שמה ולא היה לי כתובת. כתבתי מכתב לראש הכפר ושאלתי אותו היכן גרה האישה שגרה ליד היער, והיה לה פרה וסוס בן ושתי בנות . קיבלתי תשובה שהיא כבר לא בכפר כי הגרמנים שרפו לה את הבית . היא גרה באזורים המערביים החדשים ובנה גר בחלם. הודיתי לראש הכפר ושלחתי לו ארגז תפוזים. אל הגויה כתבתי לפי הכתובת החדשה. היא חשבה שמדובר באדם השני שהתחבא אצלה. היא חשבה שאני נהרגתי בקרב ליד זמושץ'. נתתי לה להבין מי אני ואז היא ענתה במכתב לבבי. היא כתבה שלא נחוץ לה דבר, בכל זאת שלחתי לה ארגז תפודים כמה דולרים ומספר חפצים. קיבלתי ממנה את הכתובת של מסטלז' מפקדי מהא.ל. 
רציתי לכתוב לו אבל בגלל המצב הנוכחי אני צריך להימנע מכך.
מפולין נסעתי לשוודיה ב 1945. שם הייתי 4 שנים וב1949 הגעתי לישראל.
אני רוצה לחזור שוב לתחילת המלחמה, כאשר הובילו החוצה 1500 יהודים מחלם. הייתה לנו חנות ונהגתי לעזור בחנות. יום ששי אחד נסעתי לחלם לקנות סחורה. בדרך פגשתי יהודים נמלטים. הם סיפרו שהגרמנים הוציאו פקודה כי על כל היהודים בגילאי 16 עד 60 להתייצב בכיכר. לא רציתי לשוב על עקבותיי ונכנסתי לחלם דרך בית-שער ברחוב לובלסקי. הספקתי עוד לקנות משהו וחזרתי לעגלה. ראיתי איך יהודים מתחילים להתאסף בכיכר, וגרמנים רצים מסביב עם כלבים ומחפשים. הם גם באו אלי ושאלו: "יודה?" אני לא הגבתי. לבשתי מעיל פרווה וישבתי על העגלה. הם חשבו שאני גוי, כי שם היו עוד גויים. את בעל הבית של בית-השער הגרמנים הרגו בחצר.
דרך חריץ בשער ראיתי בכיכר כמה מאות יהודים. הם החלו להוציא שעונים ודברי ערך. אח"כ הוציאו אותם מהעיר. העגלה שלנו יצאה מהעיר באותה דרך שבה הלכו היהודים. בעיבורי העיר ליד בית חולים צבאי ולא רחוק מחורשה אולצנו לעצור. נשים התחילו לרוץ אחרי בעלים שהופרדו משם, ואז התחיל ירי. על ידינו ירה הגסטאפו ב 15 יהודים מבוגרים. הגסטאפו הורידו גויים מעגלות על מנת לקבור את המתים. אני רעדתי שרק לא ייקחו אותי. על העגלה שלנו היו 5 יהודים, 4 גברים ואישה. למזלנו הורידו גויים שנסעו אחרינו. הם לקחו אתים וקברו את ההרוגים במקום. אחרי כן הרשו לנו להמשיך והגענו לוויסלביצה
כעבור זמן שמעתי כי הביאו את היהודים לחרוביישוב (HRUBIESZOW ) ויחד עם יהודים מהמקום הובלו עד לנהר בוג. (הנהר בוג מתחיל באוקראינה ונישפך יחד עם נהרות אחרים לתוך הנהר הגדול וויסלה צפונית לוורשה. הוויסלה ממשיך צפונה ונישפך לים הבלטי מזרחית לעיר גדנסק.   אורכו של הבוג 600 ק"מ ובחלקו האמצעי כ 250 ק"מ מהווה היום חלק מהגבול בין פולין לבין אוקראינה ובלרוס. --- ב.ר.).
הגרמנים רצו לגרש את היהודים לצד הרוסי- סובייטי. אבל הרוסים סרבו לכך והחלו לירות. כך שהיהודים נלכדו באש צולבת משני עברי הבוג. מי שיכול היה, ברח, אבל מעטים מאוד הצליחו להינצל משם.
 
סוף העדות.
 
העדות הוקלטה ע"י גב' אידה פינק   בתאריך 1967 . 10 . 28   חולון.