זכרונות קריסטין דמסקי

 

זיכרונותיה של קריסטין דמסקי מבית רוזן – זמושץ' 

כריסטין דמסקי - Christine Damski נולדה כ-שרה רוזן – Sara Rozen בשנת 1918 בחלם – Chelm . שנות ילדותה ונעוריה עברו בזמוש'ץ'. משפחת רוזן הייתה משפחה יהודית מתבוללת ,עשירה ובורגנית . אביה היה הבעלים של שבעה מפעלים ליצור בירה , מבשלת שכר ובנק שהיו בבעלותו בזמוש'ץ – Zamosc ,בחלם – Chelm ובלובלין – Lublin

'' תמיד הייתי מודעת להיותי יהודיה. משפחתי חגגה את כל החגים היהודיים, והייתה מקובלת על סביבתה. כשהתבגרתי, התיידדתי באותה מידה עם נערות יהודיות ופולניות. בכיתה שלי, בגימנזיה הפולנית בה למדתי, היו עוד עשר נערות יהודיות. רק לי, מכל כיתת התלמידים , היה ציון ''מעולה'' בשעורי לשון פולנית. אף תלמידה פולניה לא זכתה לציון הזה.לאמתו של דבר אף פעם לא חשתי שונה.

ההלם הגיע כשהגעתי לוורשה – Warszawa ללימודי תואר בספטמבר של 1938.

תחילה, ניסיתי להתקבל לטכניון, אך בגלל חוק ''נומרוס קלאוזוס – Numerus Clausus [הגבלת מספר סטודנטים ממוצא יהודי ] ,בקשתי נדחתה. לבסוף החלטתי ללמוד עיתונאות . הייתי סטודנטית בעלת הישגים טובים וכך גם הייתה שנת הלימודים שלי . עסקנו בכל : דיווחנו מבתי המשפט על המשפטים שהתנהלו ,כתבנו ביקורות על קונצרטים והצגות תיאטרון . ערכנו כתבות פוליטיות וגם למדנו להשתמש במכונת כתיבה כדי, בעת הצורך, לדעת לשכפל טקסטים.

תוכנית הלימודים כללה אחד עשרה מקצועות והייתה מאוד עמוסה . באחד הימים הוכרז באוניברסיטה ,שעל כל הסטודנטים היהודים לשבת מצד שמאל של אולם ההרצאות , זה אמור היה לסמל שכל הסטודנטים היהודים הם קומוניסטים .

הצו היה קשה עבורי. הייתי פטריוטית פולנית ולמדתי באוניברסיטה פולנית.

בהפגנתיות, עמדנו במשך כל ההרצאות מצד ימין של האולם.

באותו הזמן , דודי נתן [ האח הצעיר של אבי) עזב את לימודיו באוניברסיטה ואת וורשה, כי הוכה בשטח האוניברסיטה בגלל היותו יהודי. בדומה לי הוא בא ממשפחה עמידה , מתבוללת ופטריוטית .

בתום שנת הלימודים הראשונה ,כששבתי הביתה לחופשה, ידעתי שלא אשוב ללמוד בוורשה. גם לא היה לי יותר רצון להישאר בפולין . הגשתי מסמכים לאוניברסיטת סורבון והתקבלתי. הייתי אמורה לצאת לצרפת באמצע ספטמבר , אך ב -1 לספטמבר 1939 גרמניה התקיפה את פולין ופרצה מלחמה.

היינו בטוחים כי הגרמנים ירדפו את כל את העיתונאים והסופרים שיצאו נגד היטלר כצעד ראשון. אני עצמי כסטודנטית כתבתי מאמרים על הנושא , והאיום חל גם עלי. ב-9 לספטמבר , אבי נתן בידי סכום מכובד של 3000 רובלים בזהב, ושלח אותי ואת אחי יוליאן - Julian מעבר לגבול , לשטח שהיה בשליטת הרוסים .

בדרך עצרנו בעיר יפיפייה, לבוב – Lwow, שכונתה באותה תקופה ''וינה הקטנה ''. פגשנו בה המוני פליטים פולניים , אשר סירבו להישאר תחת כיבוש הגרמני.

יוליאן היה צעיר ממני ב שלש שנים,אך בגלל כישרונו הרב , ''הקפיצו'' אותו במהלך שנות לימודיו בשנתיים . כך שבפועל באוניברסיטה הוא היה שנה מתחתי.

אהבתי אותו מאוד. טרם עזיבתנו את זמוש'ץ' , הבטחתי להורי שאדאג לו ואהיה אחראית לגורלו. עדיין היו ברשותי הדרכון וויזה לצרפת . האמנתי כי שנינו נוכל לנסוע לשם.לצערנו , יוליאן לא קיבל דרכון , והחלטתי להישאר בלבוב.

הורי לא הרגישו שעליהם לעזוב את זמוש'ץ'. אלו היו ימיה הראשונים של המלחמה, והם לא הרגישו מאוימים. הם עברו ושרדו את מלחמת עולם הראשונה , וחשבו שהמרחק משדה הקרב ,מסייע לאנשים לשרוד .איש לא דמיין שלגרמנים תוכניות להשמיד את כל היהודים.

האשמתי את עצמי שלקחתי עמי את יוליאן ללבוב. בהגיענו לעיר, טרם מלאו לו 19 שנה . מיד אחרי יום הולדתו , הוא קיבל מהרוסים צו גיוס , ואמור היה להישלח לוולדיווסטוק – Wladywostok , שהיה בקצהו השני של סיבריה – Syberia , קרוב לגבול עם יפן .

הייתי מיואשת , כי יוליאן היה כל עולמי והחלטתי לעשות הכול כדי שגיוסו לא יצא לפועל.יזמתי פגישה עם איש צבא שהיה אחראי לרשימת מגוייסים ונתתי לו קילים בסגנון אוריינטלי. כך נמחק שמו מרשימת המגויסים .

זאת הייתה מצידי טעות גורלית למרות שכוונותי היו הכי טובות. יוליאן היה שורד בוולדיווסטוק.

תחושות הבטן שלי היו גרועות . בזמן שהותנו בלבוב , הגרמנים סילקו את הורי מביתם. מפעליו של אבי הוחרמו .למזלו , כל עסקיו עברו לניהולו של פולני הגון ,עם שם משפחה גרמני , אשר פונה מפוזנאן – Poznan על ידי הגרמנים , כאשר הם צירפו את האזור לגרמניה.

הוא אמר לאבי : '' מר רוזן , הגרמנים גם אותי נישלו מעסק , אתה תשלם לי כל חודש סכום כסף מסויים , והעסק יישאר בבעלותך.''

הגרמנים התייחסו אליו כאחד מהם [בגלל שם משפחה],לכן לאבי חש מוגן וגם הייתה לו עבודה מובטחת . הורי איבדו רכוש, אך מצבם הכלכלי לא נפגע .

יחד עם יוליאן שהינו בלבוב עד כניסתם של הגרמנים לעיר ב-1941.

בלילה של יוני 22 ,בשובנו הביתה מקונצרט , שמענו רעמי הפצצות, והבנו שהמלחמה הגיעה אלינו .מעל לשבועיים העיר הייתה מופצצת באופן ברברי .

לבוב - Lwow הייתה עיר אוקראינית .האוקראינים שנאו את הפולנים. בתקופה שהעיר נשלטה על ידי הרוסים, גם הם היו שנואים באותה עוצמה כמו הפולנים .לכן, כשפרצה שוב המלחמה , האוקראינים החלו לרצוח את הפולנים ואת היהודים .היהודים הואשמו ששיתפו פעולה עם הרוסים . הגרמנים התקבלו כידידים .

יחד עם יוליאן היינו במצב קשה. עדיין היה הגבול בין שטח שבשליטת הרוסים ושטח שבשליטת הגרמנים .

אבא הודיע לנו שהוא שולח מישהו כדי שיחזיר אותנו לזמושץ'.

בספטמבר, אחיה של ידידתי הטובה ביותר מתקופת לימודים (פולניה – המתרגם) הגיע עם מכונית . אבי אומנם שלם לו הון עתק , אך הוא הכיר אותו מילדותו ובטח בו . ראשית הוא העביר את יוליאן וכעבור שבועיים גם אותי . אך עדיין היינו בבעיה. לדעתם של הגרמנים, כל יהודי ששב מלבוב הוא קומוניסט . כשבן דודי הוחזר על ידי אביו משטח בשליטת הרוסים , שניהם נחשדו כקומוניסטים, נאסרו ונורו למוות. לכן נאלצנו שנינו להסתתר.

נסענו לקרובינו בשיידליסק - Siedlisk , שם היו בבעלותם אדמות וכל איכרי הסביבה עבדו אצלם . כאשר הגיעו הגרמנים , הקרובים נאלצו לפנות את ביתם ועברו להתאכסן במבנים שדמו לאורוות .היחס של האיכרים עדיין היה ידידותי כלפיהם , וכשהגענו אחד האיכרים פינה את בקתתו לי לאחי יוליאן ולעוד שלושת ידידינו שהיו במצב כשלנו והגיעו איתנו. כמובן שגם קיבל תשלום נאה.

כל החמישייה גרנו שם כחודש , למרות שאף אחד מאיתנו לא היה מצויד עדיין במסמכים מזויפים. יום אחד נעצרה ליד הבית מכונית של גסטאפו . לא חשדתי במאומה . חשבתי שאבי שלח מישהו כדי לאסוף את יוליאן .

אבי עדיין היה בעלים של מבשלת שיכר והרבה מאנשי ס.ס. היו מגיעים במכוניתם כדי לקנות בירה ממנו. לבקתה שלנו הייתה כניסה אחת בלבד. אנשי גסטאפו לעולם לא דפקו בדלת , הם דחפו אותה ופרצו פנימה. באותו הזמן ישבנו ליד השולחן .

''מי מכם הוא יוליאן רוזן '' שאלו . אחי התרומם לאט .הם כבלו את ידיו באזיקים ולקחו איתם . אני התאבנתי ולא היה לי מושג כיצד לפעול .לא יכולתי להתקשר להורי ,כי לא היה ברשותנו טלפון. למחרת השכם בבוקר ,צעדתי 7 ק'מ עד לתחנת הרכבת . לרשותם של הפולנים היה רק קרון אחד בסוף הרכבת ,כדי להשיג כרטיס לזמוש'ץ' שילמתי שוחד . מיד עם הגעתי לעיר התייצבתי בביתם של הורי . שם מצאתי אוירה מתוחה. הורי ספרו לי שאותו אח של ידידתי, שאבי גייס אותו כדי להעביר את יוליאן ואותי דרך הגבול ,הסגיר אותנו לגסטאפו .הוא הלשין שאבי העביר אותנו באופן לא חוקי לזמוש'ץ'.

אנשי הגסטאפו החלו לחפש אחרי יוליאן . הם אסרו את אבי ועינו אותו קשות . כתוצאה מכך, אבי נשבר ומסר להם את המקום בו מחבואנו.

ידעתי עד כמה נורא עונה אבי, כי ראיתי אותו מספר ימים מאוחר יותר.

ישבנו אחותי ואני במטבח ושוחחנו . לבשתי מעיל פרווה ללא סרט עם מגן דויד על זרועי ( באותם הימים לא היו מעילי פרווה בבעלותם של יהודם. את כולם החרימו הגרמנים. ) באותו הזמן אימא יצאה מהבית ,כדי להשיג כסף הנחוץ לשחרורם של אבי ושל יוליאן מידי הגסטאפו. פתאום נפתחה הדלת ונכנסו שני אנשי גסטאפו ענקיים, אשר גררו אחריהם את אבינו אחרי העינויים. הוא היה פצוע במצחו ,שיניו היו שבורות, ואפו מעוך.

אבי הביט בי ישירות ואמר : " מה עושה כאן הפולנייה הזאת "

" היא אינה יכולה להישאר, תוציאו אותה מכאן "

ללא שאלות אמרו לי "צאי מכאן ! ".

יצאתי בריצה מהבית ,אבי הציל את חיי.

למחרת אחותי סיפרה לי שאנשי הגסטאפו חשבו שהיא ,זאת אני ,וחיפשו באלבומי המשפחה צילומים כדי להוכיח את טענתם , אך אבי שכנע אותם, שאחותי היא לא אותו אדם שהם מחפשים אחריו. לבסוף הם השתכנעו.

מספר ימים אחרי האירוע ,לאחר שאבי שילם שוחד נדיב, שיחררו את אבי מבית הסוהר . את יוליאן לא שיחררו, אלא העבירו אותו לכלא פולני בזמושץ'.

מפקדי הכלא, שלא ידעו שהוא יהודי, כלאו אותו בתא משותף עם פולנים.

משם העבירו אותו לבית הסוהר הגדול ביותר זאמק - Zamek אשר בלובלין – Lublin . הפסקתי לדבר עם אבי, לא הצלחתי להבין ולסלוח על כך שגילה לגסטאפו את מקום מסתור של בנו היחידי .

בית הסוהר נמצא במרכזו של הגטו הקטן של לובלין . בלובלין אף פעם לא היה גטו מגודר וסגור כי הגרמנים דרשו מיהודי העיר לפנות את בתיהם ולעבור לחלק אחר של העיר.לכן הגטו הגדול של לובלין היה מאוכלס על ידי יהודים ופולנים גם יחד.

מצב דומה שרר גם בזמוש'ץ' זאת הסיבה שהורי גרו באותו הבית יחד עם יאן דמסקי - Jan Damski

יאן היה ביחסי ידידות עם הורי,הוא חי באותו בית מזה שנתיים. הוא תמיד ידע מה קורה אצלם והיה לעזר רב בכל מיני מצבים.

בזמן שהגרמנים החרימו פרוות אשר בבעלות היהודית, יאן הסתיר את מעיל הפרווה של אמי אצל מכיר גרמני בקרקוב – Krakow. היות ולהורי היו הכנסות נאות מהעסקים, הם יכלו להרשות לעצמם רכישת פחם בשוק השחור ,למרות שחל איסור חימום בתים של היהודים. מאחורי הבית עמדו שני מיכלי אחסון לפחם : אחד עמד לצד בעלי הנכס והשני בצד הורי ויאן.

בכל פעם שהגסטאפו ערך חיפושי פתע בדירה, כששאלו של מי הפחם במיכלים , יאן הסביר שהפחם הוא שלו. כשיוליאן היה כלוא בזאמק , יאן היה מביא לו חבילות מהורי. כשהוא חלה בטיפוס יאן דאג להשיג לו את התרופות הנחוצות. הוא עשה עבורנו המון.

בזמוש'ץ' עברתי ממקום למקום. כל לילה למקום אחר ורק בשעות הערב הייתי מבקרת את הורי ואת אחותי. יום אחד החלטתי להשאר אצל הורי למספר ימים.

ב-4 לאוקטובר שהיתי כל היום בחדר שינה של הורי. בסביבות שעה 8 בערב שמענו מכונית ליד הבית. ידענו שזה גסטאפו ,כי באותה תקופה לאף פולני לא הייתה מכונית בבעלותו.

התאבנתי מאימה. כשהחלו דפיקות על דלת המטבח ,קפצתי דרך החלון החוצה.

יאן תפס אותי ביד וקרא '' ברחי ! ''. לא היה לי זמן אפילו להיות מופתעת . רציתי להתרחק כמה שיותר מהר מהבית . את קולו של יאן זיהיתי ,כי שמעתי אותו בעבר בדירת הורי. יאן אמר לי לא לחזור הביתה. הוא אמר לי שאין מראה של יהודיה , לכן אין צורך לשים על זרועי את הרצועה עם מגן דויד, אין אני חייבת ללכת לגטו ואין צורך להודות שהנני יהודיה.

הוא הבטיח להשיג לי מסמכים אריים.

כמה ימים אחרי זה נסעתי עם יאן לוורשה . עצרנו בלובלין כדי לשלוח חבילה ליוליאן . החלטתי להישאר ללון אצל בן דודי . בשתיים לפנות בוקר , בדיוק באותו הלילה , הגרמני כיתרו את הגטו הקטן , בו נמצא הכלא זאמק , כדי לחסל את הגטו. איזה מזל שבן דודי גר בצד הארי.

למחרת נכנסתי לגטו כדי להביא את החבילה ליוליאן. ביציאה מגטו עצר אותי חייל אוקראיני שהיה במשמרת ולא נתן לי לצאת מהגטו. מצאתי איזה קצין גרמני והצלחתי להסביר לו שאני עברתי דרך גטו בדרכי חזרה מהכלא ,שם מסרתי חבילה לאחי הכלוא. הוא נתן לי רשות יציאה.

בוורשה עצרתי רק למספר ימים , עד שיאן ארגן לי את המסמכים האריים.

לאחר מכן, יאן שב לעבודתו בזמושץ' , ואני התרחקתי עד כמה שניתן מזמושץ'

עד לצ'סטוחובה – Czestochowa , עיר תעשייתית גדולה שלא היה בה גטו סגור. לא הכרתי איש בעיר.

בימים הראשונים התאכסנתי בבית מלון ובמקביל חיפשתי חדר להשכרה.

אומנם הגרמנים לקחו את הדירות הטובות ביותר , אך היו הרבה אנשים שהשכירו חדרים. ידעתי שהדבר המסוכן ביותר עבור יהודי שמסתתר , הוא להשאר בבית כל היום .אם לא יצאת מהבית ולא קבלת אורחים בביתך ,מיד היית חשוד בעיני הסביבה. תמיד היה משהו שיכל להסגיר אותך לגסטאפו.

מיד התחלתי לחפש עבודה ומצאתי משרה כמניקוריסטית במכון יופי. החדר

ששכרתי היה מזוג צעיר עם ילדה בת 7 ,האיש היה מהנדס במקצועו.

באותו הזמן יוליאן חלה בטיפוס . הוא שרד את המחלה , אך בזמן מחלתו התגלה שהוא יהודי והעבירו אותו למאיידנק – Majdanek .

אני נסעתי ללובלין, הלוך ושב, בניסיונות לשחררו משם. לגרמנים הייתה שיטה מיוחדת בפולין, הם ריכזו ( בכל עיר ) את רופאי השיניים הטובים, את הרופאים, את החייטים, הסנדלרים וכדומה, וכל אלו הורשו לגור בשכונות טובות יותר, קרוב לגרמנים, שנזקקו לשרותיהם.

בעלה של בת דודתי, היה מסוג רופאי שיניים המבוקשים, לכן הוא המשיך לגור בביתו היפה בלובלין, שם ניהל את מרפאתו. כל אנשי הקצונה הגבוהה של ס.ס. בלובלין, היו מגיעים אליו לטיפולים, לכן הוא הכיר את כולם. ידענו שתמורת סכום כסף מכובד, ביכולתם לשחרר מישהו ממאסר. בעלה של בת דודתי החל לפעול בעניין השחרור.

בחודש אחד נסעתי כחמש פעמים אליו ללובלין כדי לברר אם הצליח ליצור קשר עם מישהו שיוכל להיות לעזר בשחרורו של יוליאן ממיידנק. בכל פעם קבלתי את אותה התשובה :'' תבואי בשבוע הבא , יגיע אלי לטיפול זה וזה מה-ס.ס. '' .

לבסוף קבלתי מברק : '' תביאי ארבעת אלפים דולר איתך וחליפה חדשה ''. את החליפה אמור היה ללבוש יוליאן בצאתו ממיידנק והורדת בגדי האסירים .השגתי את הסכום כסף והחליפה ויצאתי ללובלין .

כשהגעתי לביתה של בת דודתי , אישה שחלפה באותו הזמן בצידו השני של הרחוב חשבה שכנראה אני אחת המטופלות אמרה לי '' אוי גברתי, לקחו את כולם מהבית, את רופא השיניים ,את משפחתו ,את כל מי שגר בבית הזה ''.

בת דודתי, בעלה, אביו והדוד, ילדיהם, את כולם רצחו.

מאותו הרגע איבדתי לגמרי קשר עם יוליאן.

באביב קבלתי מכתב מאמי .היא כתבה שבזמושץ' החלה השמדת היהודים וברצונה לעזוב את העיר. יאנק נסע לוורשה כדי לעזור לאמי להשיג מסמכים אריים.

כשהגיע לזמושץ', נודע לו שהנהג שהסיע פעם את אמי ואמו לתחנת הרכבת , סוחט את אחיו זיגמונט – Zygmunt . אם אחיו לא ישלם לו , הוא ילשין לגרמנים שיאנק עוזר ליהודים .יאנק לא היה מוכן לשלם לסחטן ושלח אותו לכל הרוחות. אך אחרי האירוע הזה, יאנק לא יכול היה לשוב לזמוש'ץ'. הוא עזב את מקום עבודתו ועבר אלי לצ'סטוחובה – Czestochowa. ספרתי לכולם שבעלי הגיע. אמי התגוררה

קרוב אלינו באולשטין – Olsztyn, אך אבי עם אחותי נותרו בזמוש'ץ'.

למרות שיאנק הציע שגם לאחותי הוא ישיג מסמכים אריים , היא סירבה .אבי ואחותי חשבו שאין סכנה ושהם בטוחים שם.. אחותי הייתה צעירה , רק בת – 16, ועבדה במבשלת שיכר של אבי, אשר הגרמנים העריכו מאוד . אבי עבד כל היום, ושב הביתה רק לקראת הלילה. שניהם העריכו שאין סיבה לברוח מהעיר.

בנוסף היה מסוכן לחיות על מסמכים אריים , במיוחד לגברים. אילו נתפס על ידי משטרה צבאית , והם היו פוקדים עליו להשיל את מכנסיו, היה מתגלה שהוא יהודי.

אם, בנוסף, לא היו בעלי ''מראה נכון'', הפולנים בלי שום קושי יכלו לזהות יהודים.

החיים שלנו בצ'סטוחובה התנהלו לגמרי לא רע , עד ששומר הבית הזהיר אותנו שמישהו מזמושץ' זיהה אותי.

מיד עברנו לאולשטין , לגור יחד עם אמי. משפחת האיכרים , מהם אמי שכרה את החדר, שכרה גם לנו חדר. חמשת בני המשפחה ישנו במטבח ליד התנור, כי היו כל כך עניים. אמא הסתגלה לתנאים החדשים, וגם התיידדה עם אשתו של האיכר. היא אפילו התחילה לבקר יום יום בכנסיה.

האיכרה אמורה הייתה ללדת כל רגע.

כל רכושם הייתה פרה בודדה, אשר גם היא עמדה להמליט. האיכרה אמרה שאם הפרה תמליט ראשונה , יהיה באפשרותם לערוך מסיבת הטבלה גדולה ואמי תהיה האם המטבילה. של הרך הנולד .המעמד הפחיד את אמי. היא פחדה מהמהומה שתקום מסביבה, בעקבות ההטבלה.

יום יום האיכרה הייתה הולכת ליער, כדי לקושש עצים וענפים לחימום, אותם היתה מוכרת אותם בעיר. יום אחד שבה האיכרה מהיער. על גבה הענפים ובידה אחזה תינוק עטוף במטפחת ראש. לבד ללא עזרת איש היא ילדה את תינוקה ביער. הפרה עדיין לא הספיקה להמליט, אמי ניצלה.

אפילו באולשטין הקטנה , החלו להסתובב שמועות אודות אמי. ידענו שעלינו למצוא עבורה מקום בטוח. באופן פרדוקסאלי , המקום הבטוח ביותר בפולין היה לעבוד אצל הגרמנים. לגרמנים היה בכל עיר או עיירה כמעט משרד לגיוס עובדים פולנים לגרמניה.

רוב הגרמנים נלחמו בחזית או שירתו בצבא, לכן נזקקו נואשות לכוח עבודה זר

בזמן המלחמה החיים בפולין היו קשים מנשוא. וזה דחף הרבה מהפולנים להתנדב לעבודות בגרמניה. שם לפחות השיגו מזון, קצת כסף ולא היו צריכים לדאוג לדיור לעצמם.

לקחתי את אמי לצ'סטוחובה, כדי שתירשם כמתנדבת לעבודה בגרמניה.אמא התלבשה כמו כפרית זקנה, ולעומת זאת אני התלבשתי מאוד אלגנטי בבגדי משי.

הפקיד במשרד הביט בי, אחר כך באמ ושוב הביט בי. לאחר זאת ניגש לחלון והביט למטה לרחוב . המראה שלנו עורר בו חשד.

לבסוף שב אלינו ואמר : ''בסדר. תחזרו מחר ונבדוק את התאמתכם לעבודה".

לא ידענו מה לעשות עם עצמנו למשך יתר היום .עלינו ליסנה גורה – Jasna Gora לכנסיה הכי גדולה בעיר והכי מפורסמת בפולין .התנהלו בו מיסות בכל שעה במשך כל היום. כדי לא לעורר חשדות, עברנו כל פעם לחלק אחר של הכנסייה, עד שהגיע שעת עוצר.

למחרת שבנו למשרד הגיוס והכול הסתיים בשלום. אימא נסעה לבווריה - Bawaria, כדי לעבוד במסעדה משפחתית בין הרי האלפים הגרמנים.

באביב 1943 , שוב מישהו ניסה להלשין עלי. מישהו באולשטין רמז ליאנק , שהוא בטוח כי אני לא אשתו, היות ואני יהודיה. עברנו לוורשה. בתחילה התגוררנו בווילה יפיפייה שהייתה שייכת לידידתו של יאנק, דנוטה מייבסקה – Danuta Majewska .מלבדנו התאכסנו והסתתרו שם איתנו אנשי מחתרת, טייסים ונמלטים ממערב פולין .בנוסף בדירה היה גם מחסן נשק.

למעשה , בעל בית היה החם לשעבר של דנוטה, רופא עד פרוץ המלחמה, ועד שנת 1939 שכן בוילה בית החלמה פרטי לחולי נפש. הבית שכן ברחוב צדדי ושקט, מוקף בחומה גבוהה, אשר מאחוריה היה גן עצי פרי ..

הוא היה בית בטוח ונוח לאנשי המחתרת. גרנו כולנו ביחד, שנים עשר איש בחדר אחד . אז נודע לי, שהממשלה הפולנית בגולה, מעבירה מדי חודש למחתרת הפולנית סכום כסף מסוים עבור יהודים שמסתתרים . היות והמחתרת הייתה זקוקה למתנדבים להעברת אותם הסכומים,התנדבתי למשימה. כך גיליתי שגם אבי מסתתר בוורשה.

באחד הימים , התבקשתי להעביר כסף לשישה יהודים מזמוש'ץ'. איש הקשר אליהם היה אחד בשם ויגלר – Wiegler. כשנפגשנו ויגלר מיד הודיע לי '' אביך נמצא כאן'' .הוא סיפר לי את כל הספור של בריחתו של אבי מזמוש'ץ'.

כשנאספו בכוח יהודי זמוש'ץ' למסעף של מסילת הרכבת, אבי ועוד כמה אנשים שיחדו את עובדי הרכבת וברחו מהמשלוח ועלו לרכבת שנסעה לוורשה.

לאחד מהם , שהיה ידיד המשפחה וגם ראש היודנראט בזמושץ', גרפינקל – Garfinkel, היה בווארשה קרוב משפחה , אשר היה נשוי לפולניה. לאותה פולניה הייתה ידידה טובה, אלמנה זקנה ,שהתגוררה בבנין גבוה בן שש או שבע

קומות, שנהרס חלקית מפצצה בשנת 1939 חלק אחד של הבית היה הרוס לחלוטין, אך מספר חדרים נשארו שלמים, כמעט ללא נזק.

האישה הזקנה ניהלה בית מלון קטן בבניין, בצמוד לחלק ההרוס. מטעמי בטיחות , היא התבקשה לסגור את הבית מלון .הזקנה העמידה ליד הדלתות שהובילו לחלק ההרוס שריון ענק . מאחורי הדלתות הללו הסתתר אבי יחד עם עוד איזו אישה מזמוש'ץ' ו 15 יהודים נוספים . האישה לא רצתה שום תשלום מאף אחד בגין הסתרתם.

לא דיברתי עם אבי מאז ששוחרר מהכלא בזמוש'ץ' והסגיר את אחי יוליאן לגרמנים.

אמי לעולם לא סלחה לו על כך. אני כמובן לאור כל מה שעברתי הלכתי להיפגש איתו . מהפגישה הראשונה שוב חזרנו להיות קרובים מאוד .אצל אבי היה לי מקום בו יכולתי לבלות מספר שעות מדי יום. הייתי מביאה לו מזון וטבק , מהם אבי היה מגלגל סיגריות במשך היום שהייתי מוכרת אחר כך.

לבסוף מצאנו עם ינק דירה משלנו. זה אומנם היה זה חדר אחד בקומה אחרונה בבניין שהיה בסביבת האופרה של וורשה וכל דיירי הקומה השתמשו באותו חדר רחצה , אך למרות זאת היינו בדירה משלנו.הסתיימו הזמנים בהם ישנו אצל מישהו על הרצפה עם המון אנשים זרים נוספים .הייתי מאוד מאושרת . תליתי וילונות יפיפיים בחלונות.

בקרתי את אבי, קבלתי מכתבים מאמי . הייתי שולחת לה חבילות, לעתים קרובות עם מזון ואפילו עם עוגות . היא גרה באלפים, בעליית גג לא מחוממת. המזון היחידי שלה היה לחם שחור, קפה מחיטה וקערת מרק ליום, למרות שהיא גרה במסעדה.

בראשון לאוגוסט פרץ המרד. כאשר הגרמנים הציתו בנייני מגורים, דברים יחידים שחטפתי מדירה היה חתיכת שומן חזיר, לחם יבש ו... פרווה.

זה היה תחילת אוגוסט , קיץ לוהט , העיר בערה, בקיצור גיהינום מסביבנו , ואני עם מעיל הפרווה על כתפי לא הרגשתי כלל את החום. בתוך ביטנת מעיל הפרווה נתפרו יהלומים ורובלים מזהב, הודות להם הצלחנו לשרוד את כל המלחמה.

 

שחרור : כשבסיום שוחררנו על ידי הרוסים, רצינו יחד עם ינק לשוב לזמושץ'. עיר בה גדלתי , למדתי , שם לפני המלחמה הייתי ידועה ומוכרת . בזמושץ' איש לא רצה לראות אותי, איש לא בירך אותי לשלום כשפגש אותי ברחוב, איש לא אירח אותי בביתו . לפני המלחמה אף פעם לא חשתי באנטישמיות, אך כעת, עם שובי אנשים, סובבו לי את הגב.

לא רציתי להישאר שם יותר.

תודה לאל ,אבי ואמי שרדו את המלחמה. אחותי מתה בטרבלינקה - Treblinka , שם טרם מותה ,הייתה צריכה לכרות קבר לעצמ במו ידיה.

לאמי כל העת הייתה תיקוות שווא כי יוליאן הצליח לשרוד את המלחמה..

כשעבר זמן והוא לא חזר , אמי אמרה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות עם אבי והתגרשה ממנו. עד עכשיו אני שומרת את המכתב שכתב אבי אחרי הגירושין ,מכתב מלא דמעות. אבי כתב בו שאמי הייתה מלאך והוא נותר האדם הכי אומלל.

 

אחרית דבר: לאחר המלחמה יאן וקריסטין נשאו באופן רשמי . עברו מזמושץ'

לגדנסק – Gdansk, ואחרי זה היגרו יחד עם אמה לארצות הברית.

באותו הזמן ,אביה של קריסטין, שמואל רוזן – Samuel Rozen, עלה לישראל.

 

14 למאי 1998, לוס אנג'לס-Los Angeles.