ההעפלה שלי

 

ההעפלה שלי

חנה לטר

 

השנה היא שנת 1946. המלחמה, מלחמת העולם השנייה, הסתיימה. בדרכי אירופה נודדים רבבות אנשים בחיפושם אחרי בית אבוד, משפחה, זהות אבודה.

באותה העת חזרו לפולין רבבות יהודים שעברו את המלחמה בערבות רוסיה הגדולה. נסענו מערבה ברכבות עמוסות פליטים, חרדים לאמת שתתגלה לנו בבואנו הביתה. מי נשאר בחיים? מי יקבל את פנינו?

בצהריי יום אחד עצרה הרכבת בעיירה קטנה במזרח פולין. אני ואחיותיי, כבר בנות שבע עשרה עד עשרים, ירדנו מהקרון הדחוס לשאוף קצת אוויר בחוץ. בשטח התחנה הסתובבו פועלי רכבת. שניים מהם, צעירים עליזים מלאי חדוות חיים, צחקו אלינו ובסוף פתחו בשיחה:

- "מהיכן אתן, ז'ידוּבֶצְ'קִי?"

- "חוזרים מרוסיה, היינו שם בזמן המלחמה".

הם צחקו אלינו בעליזות:

- "איזה מזל היה לכן, אילו נשארתן בפולין הייתן הולכות למשרפות כמו כולם".

הם המשיכו לחייך, הסתכלו עלינו בחמדה גלויה, כמו שבחורים צעירים מסתכלים על נערות צעירות. מפחיד.

סמוך לפסי הרכבת רעש השוק העירוני. ליד הדוכנים עמדו איכרות צעירות, מטפחות קשורות מתחת לסנטרן, והן מקושטות בחולצות רקומות בצבעים עליזים וחצאיות מקובצות נפוחות. בשבילן יום שוק היה חג, יציאה מהכפר, חופש, ואולי גם הרפתקה עליזה. הלכתי עם אימי לקנות כמה מצרכי מזון להמשך הנסיעה. ניגשנו אל אחד הדוכנים ואימא פנתה אל האיכרה ושאלה למחירי הירקות. פתאום הושלך הס מסביב. האיכרה הסתכלה עלינו כאילו היינו רוחות רפאים שיצאו מקבריהן, נסוגה אחורה. פיה פתוח ושותק. ניגשה איכרה אחרת, הסתכלה עלינו בסקרנות עוינת ולחשה בכעס: "ז'ידי!". הלחש התפשט בין הדוכנים, הם לא זזו, לא התקרבו, אבל אפשר היה לחוש בשנאה עיוורת, תהומית, בסלידה איומה במבטיהן ובעמידתן המופתעת. עוד רגע קט הן תתעשתנה, תתמלאנה זעם ותנעצנה את ציפורניהן בגופינו. זה לא קרה, עבר הזמן. המלחמה הסתיימה - השנאה נשארה, ועוד איך נשארה! אימא קנתה משהו וחזרנו לקרון.

המשכנו לנסוע. הגענו לעיר שלנו, לזמושץ'. העיר שעזבנו לפני שש שנים, משאירים מאחורינו את הבית, הזכרונות, הכל. אני ואחיותיי קפצנו מהרכבת ורצנו חמישה קילומטר מהתחנה למחוז ילדותנו, ל"חצר". שם נולדנו, שם עברה ילדותנו ביחד עם כל המשפחה הענפה, ילדים, דודים, כולם ביחד מאז שזכרתי את עצמי. חיים יהודיים מלאים, חגים ביחד, משחקים ביחד, פחדים וחלומות קטנים. כחמישים איש היינו ב"חצר" הזאת, גוש בניינים בצורת מלבן ובאמצע החצר, צומת החיים שלנו.

רצנו, רצנו. כבר התחלנו להכיר בתים, הנה המסבאה, והנה - במקום ה"חצר" מגרש מרובע גדול ממדים מכוסה עשב רענן, גבוה, עסיסי, קבר תחתיו את כל מה שהיה.

נעצרנו שלושתנו. הסתכלנו בדומיה. איפה קולות החיים, איפה בני-הדודים שלנו! לא דיברנו בינינו. אף מילה לא נאמרה. עבר גבר שחוח גב. הכרתי אותו, המהנדס הפולני, שבנה יחד עם דודי טחנות קמח לכל המחוז. נעמד, מופתע. הכיר אותנו.

- "הא, אתן, נשארתן בחיים, כן, ופה הרגו את כולם...".

מצדו השני של המלבן הירוק היה גן עם פסל של יאן הקדוש. הפסל צבוע מחדש בלכה מבריקה, ונזר פרחים טריים לראשו. הכל טרי, הכל כמו שהיה, חוץ מהיתמות האיומה, השיממון והמוות שניבט מהדשא העליז והטרי. אחותי הצביעה בידה על הגדר החדשה של השכנים הפולנים שהרחיבו את נחלתם על חשבון בית הקברות היהודי הזה.

הלכנו. יאן הקדוש גיחך ממרום עמידתו עלינו, המנוצחים. הלכנו לראות את הדירה שלנו. הגענו לדלת שעזבנו לפני שש שנים, עם הבגדים, ספרים, מחברות... דפקנו. אישה צעירה עם סינר למתניה הציצה החוצה. שאלה לרצוננו, ואחותי ענתה: "כלום". היא סגרה את הדלת.

היה מספיק. כמה אפשר! הרצחתם וגם ירשתם!

בזה נפרדתי לעולמים ממקום הולדתי שלא רצה בי, ניסה להרוג אותי, דחף אותי לשום מקום.

חזרנו לרכבת והמשכנו לנסוע מערבה. כמונו, גם יתר הפליטים מצאו בשובם הרס וחורבן בכל אשר פנו. היה שבר גדול והיתה מבוכה. לאן פונים? ברור היה, על האדמה הזאת, הספוגה סבל ודם יהודי, אי-אפשר להישאר!