אטינגר
ד"ר שלמה אטינגר, יליד 1802 היה רופא, סופר ומחזאי שהשתייך לתנועת ההשכלה היהודית שפרחה באירופה במחצית המאה ה-19 ועד סופה, במקביל לתנועת ההשכלה הכללית. הדרמה הסטירית "סערקעלע" נחשבת לחשובה במחזות היידיש בתקופת ההשכלה והושפעה מהדרמה האירופית.
יחד עם ישראל אקסנפלד ואייזיק מאיר דיק נחשב אטינגר למייסד הספרות האידית הקנונית במזרח אירופה, שאחר כך התפתחה ביצירותיהם של מנדלה מוכר ספרים, י.ל. פרץ ושלום עליכם.
בין שאר יצירות סופרי יידיש פורסמה גם יצירתו בוילנה ובוורשה בין המלחמות ע"י המו"ל בוריס קלעצקין בבית ההוצאה "ווילנער פערלאג פון ב. א. קלעצקין".
לפי הביטאון "ליטערארישע בלעטער" ("זמושץ' בגאונה ובשברה"): "מקובלת הדעה כי ירושתו הספרותית של אטינגר מכילה רק את הדרמה "סערקעלע" (סרקל'ה) ו"ספר המשלים והכתבות", שנדפסו בשעתו בפטרבורג. אך בזמן האחרון נמצא בלודז' אצל נכדו של אטינגר, ד"ר נתן שפירא, צרור מכתבים חדשים (מכתבים, רשימות וכו') שעד היום לא היו ידועים לציבור. בין הכתבים גם קטע של דרמה. כתבי יד אלו זורעים אור חדש על חיי אטינגר ויצירותיו. החומר החדש נמסר לד"ר מ. ויינרייך (ד"ר מכס ויינרייך 1893 לטביה - 1969 ניו יורק, י.ש), הכותב מבוא למחזהו של אטינגר "סרקל'ה" בשביל הוצאת הספרים קולטור ליגע".
כותב שמואל אשכנזי ("זמושץ' בגאונה ובשברה"):
"ד"ר אטינגר היה סופר פורה והניח אחריו הרבה כתבים. אך בהיותו בחיים לא ידעו עליו הרבה, ורק עשרות שנים לאחר מותו פקדו את מצבת קברו בזמושץ', אספו כתביו כדי לפרסם ברבים. רק בימינו אלה הכירו בו שהיה גאון והראשון לספרות האידית בפולין, שדברה לעם בלשון העם. כשם שמנדלה מוכר ספרים היה מייסדה של הספרות האידית באוקראינה ורוסיה, כך מותר להגיד כי ד"ר אטינגר היה מראשוני המייסדים של הספרות האידית בפולין.
אחדים מזקני זמושץ' זוכרים עדיין את ד"ר אטינגר מספרים עליו כי היה בעל מזג טוב ואדם שופע עליצות אצל חולה יחזק את רוחו בהלצות ובדיחות שהיו שגורות בפיו. היה רגיל להגיד: לפעמים מסוגל יותר הרופא לעזור לחולה בפיו מאשר בעטו.
מספרים כי לאחר שהשתקע בזמושץ' לא ניתן לו הרישיון לעסוק ברפואה, משום שאת חוק לימודיו גמר בלבוב, שהיתה אז שייכת לאוסטריה. משום כך נתחייב לעמוד בבחינות ולקבל תעודה מאת "המועצה הרפואית" בלובלין. אך תעודה כזאת לא ניתן להשיג בקלות. ידידו של אטינגר, ר' יהושע מרגליות, תושב זמושץ' שהיה מכובד מאד בעיני הפולנים והרוסים, נסע ללובלין והשיג למענו את התעודה הדרושה. ד"ר אטינגר התלוצץ תמיד כי ר' יהושע מרגליות עמד בבחינות במקומו.
עבודה לא חסרה לו לד"ר אטינגר, אך שכרו היה מועט. ראשית משום שבימים ההם היה שכר הרופאים זעום ביותר. ושנית מכיון שהיה יהודי התירו לעצמם הנזקקים לו לקפחו, והוא אף לא היה דורש יותר ממה שניתן לו. לרבים מן החולים היה מביא את כתביו.
אורח חייו של ד"ר אטינגר היה יהודי כמו של שאר בעלי הבתים בעיר. הוא היה לועג ליהודים שחיקו מנהגי אשכנז. מתבוללים ממש לא היו עוד בנמצא באותה תקופה.
בשירתו "ויטאלה" מתוארת אשה צדקנית ההולכת פעמיים ביום לבית הכנסת עם הסידור "קרבן מנחה" תחת בית שחיה. אך כשעני מבקש נדבה ממנה, היא מקמצת את ידה באמתלה שחלילה לה להמרות את פי אלוהים, ואם הוא-יתברך גזר על פלוני שיהיה עני, יש לקיים את מצוותו ..."
בשנת 1856 הלך ד"ר שלמה אטינגר לעולמו ונטמן בבית העלמין של זמושץ', ובמצבתו חקוקה בעברית כתובת שניסח הוא עצמו.
הספריה הציבורית שנוסדה בשנת 1922 בעיר החדשה ע"י קבוצת בני נוער משכילים נקראה ע"ש ד"ר אטינגר. בספריה נערכו "נשפי פרץ" החל מאותה שנה.
יחד עם ישראל אקסנפלד ואייזיק מאיר דיק נחשב אטינגר למייסד הספרות האידית הקנונית במזרח אירופה, שאחר כך התפתחה ביצירותיהם של מנדלה מוכר ספרים, י.ל. פרץ ושלום עליכם.
בין שאר יצירות סופרי יידיש פורסמה גם יצירתו בוילנה ובוורשה בין המלחמות ע"י המו"ל בוריס קלעצקין בבית ההוצאה "ווילנער פערלאג פון ב. א. קלעצקין".
לפי הביטאון "ליטערארישע בלעטער" ("זמושץ' בגאונה ובשברה"): "מקובלת הדעה כי ירושתו הספרותית של אטינגר מכילה רק את הדרמה "סערקעלע" (סרקל'ה) ו"ספר המשלים והכתבות", שנדפסו בשעתו בפטרבורג. אך בזמן האחרון נמצא בלודז' אצל נכדו של אטינגר, ד"ר נתן שפירא, צרור מכתבים חדשים (מכתבים, רשימות וכו') שעד היום לא היו ידועים לציבור. בין הכתבים גם קטע של דרמה. כתבי יד אלו זורעים אור חדש על חיי אטינגר ויצירותיו. החומר החדש נמסר לד"ר מ. ויינרייך (ד"ר מכס ויינרייך 1893 לטביה - 1969 ניו יורק, י.ש), הכותב מבוא למחזהו של אטינגר "סרקל'ה" בשביל הוצאת הספרים קולטור ליגע".
כותב שמואל אשכנזי ("זמושץ' בגאונה ובשברה"):
"ד"ר אטינגר היה סופר פורה והניח אחריו הרבה כתבים. אך בהיותו בחיים לא ידעו עליו הרבה, ורק עשרות שנים לאחר מותו פקדו את מצבת קברו בזמושץ', אספו כתביו כדי לפרסם ברבים. רק בימינו אלה הכירו בו שהיה גאון והראשון לספרות האידית בפולין, שדברה לעם בלשון העם. כשם שמנדלה מוכר ספרים היה מייסדה של הספרות האידית באוקראינה ורוסיה, כך מותר להגיד כי ד"ר אטינגר היה מראשוני המייסדים של הספרות האידית בפולין.
אחדים מזקני זמושץ' זוכרים עדיין את ד"ר אטינגר מספרים עליו כי היה בעל מזג טוב ואדם שופע עליצות אצל חולה יחזק את רוחו בהלצות ובדיחות שהיו שגורות בפיו. היה רגיל להגיד: לפעמים מסוגל יותר הרופא לעזור לחולה בפיו מאשר בעטו.
מספרים כי לאחר שהשתקע בזמושץ' לא ניתן לו הרישיון לעסוק ברפואה, משום שאת חוק לימודיו גמר בלבוב, שהיתה אז שייכת לאוסטריה. משום כך נתחייב לעמוד בבחינות ולקבל תעודה מאת "המועצה הרפואית" בלובלין. אך תעודה כזאת לא ניתן להשיג בקלות. ידידו של אטינגר, ר' יהושע מרגליות, תושב זמושץ' שהיה מכובד מאד בעיני הפולנים והרוסים, נסע ללובלין והשיג למענו את התעודה הדרושה. ד"ר אטינגר התלוצץ תמיד כי ר' יהושע מרגליות עמד בבחינות במקומו.
עבודה לא חסרה לו לד"ר אטינגר, אך שכרו היה מועט. ראשית משום שבימים ההם היה שכר הרופאים זעום ביותר. ושנית מכיון שהיה יהודי התירו לעצמם הנזקקים לו לקפחו, והוא אף לא היה דורש יותר ממה שניתן לו. לרבים מן החולים היה מביא את כתביו.
אורח חייו של ד"ר אטינגר היה יהודי כמו של שאר בעלי הבתים בעיר. הוא היה לועג ליהודים שחיקו מנהגי אשכנז. מתבוללים ממש לא היו עוד בנמצא באותה תקופה.
בשירתו "ויטאלה" מתוארת אשה צדקנית ההולכת פעמיים ביום לבית הכנסת עם הסידור "קרבן מנחה" תחת בית שחיה. אך כשעני מבקש נדבה ממנה, היא מקמצת את ידה באמתלה שחלילה לה להמרות את פי אלוהים, ואם הוא-יתברך גזר על פלוני שיהיה עני, יש לקיים את מצוותו ..."
בשנת 1856 הלך ד"ר שלמה אטינגר לעולמו ונטמן בבית העלמין של זמושץ', ובמצבתו חקוקה בעברית כתובת שניסח הוא עצמו.
הספריה הציבורית שנוסדה בשנת 1922 בעיר החדשה ע"י קבוצת בני נוער משכילים נקראה ע"ש ד"ר אטינגר. בספריה נערכו "נשפי פרץ" החל מאותה שנה.
כתב ישראל שק