הסופר, המשורר, המחזאי, העיתונאי, המסאי ותיאורטיקן הספרות יצחק לייבוש פרץ י.ל. פרץ (I.L. Peretz, Perec), מגדולי סופרי יידיש ועברית בדור ההשכלה נולד בשנת 1851 בזמושץ', אז פולין הקונגרסאית, חלק מן האימפריה הרוסית, ונפטר בשנת 1915 בוורשה.
הוא התחנך בחדר ובישיבה, אך גילה את ההשכלה והמדע כשקרא ולמד באופן אוטודידקטי, ללא מסגרת רשמית. בזמושץ' היה יחס חיובי לתנועת ההשכלה, ובעיר אף הוקמה חבורה של סופרים ומשכילים במחצית הראשונה של המאה ה-19. לימים אמר על עצמו: "היה הייתי כפי שאמרו: עילוי, מוח חריף וגם הרבה הלך נפש". קרסל מציין שזוהי תכונה שאפיינה את כתיבתו: שילוב של מוח הגיוני עם לב מלא רגש. כמו כן למד בכוחות עצמו מספר שפות, מה שאפשר לו לשקוע בקריאה ועיון בספרות הכללית.
בשנת תרל"א (1870 או 1871) השיאו אותו הוריו לשרה, בתו של המשכיל והסופר העברי גבריאל יהודה ליכטנפלד ולשניים נולדו שני ילדים. תחילה היו סמוכים על שולחן אביו, כנוהג הזוגות הצעירים בתקופה, אך מכיוון שלא הצליח למצוא פרנסה עבר לוורשה ועסק בהוראה. שיריו הראשונים פורסמו ב"השחר" שבעריכת פרץ סמולנסקין. בשיתוף פעולה עם חותנו, ג.י. ליכטנפלד, שהיה סופר משכיל ומתמטיקאי, פרסם מספר שירים ברוח ההשכלה. עם גירושיו מבתו של ליכטנפלד, עזב פרץ את ורשה, חזר לזמושץ' ונישא להלנה רינגלהיים בשנת 1878. מלבד מכתבים לרעייתו מיעט לכתוב באותה התקופה.
פרץ כבאי בזמושץ'
פרץ והלנה רעייתו
לאחר כעשר שנים חזר פרץ להופיע על בימת הספרות ועסק גם בפעילות חברתית. בשנת 1886 הוא פרסם מחזור שירים וסיפורים גם ב"הצפירה" וגם ב"היום", כשבסיפורים מהולה ביקורת חברתית על ההווי היהודי. רק לאחר מכן החל לכתוב ביידיש בהוצאת הספרים שיזם וניהל שלום עליכם, יידישע פאלקס ביבליאטעק" לעידוד ספרות היידיש. כתביו הצטיינו בשימוש באוצרות מארון הספרים היהודי כשהם משולבים בזיקה סוציאלית ורדיקלית. עד מהרה עשה לו שם בקרב הקהילה היהודית.
בתפיסה הרוסית על פעילות רדיקלית, 1899
במקביל לעבודתו הספרותית למד משפטים וקיבל הסמכה בשנת 1876, אך בשל היותו סוציאליסט נשלל רישיונו. בשנת 1891 עבר פרץ לוורשה כדי לחיות במרכז ספרותי גדול. הוא החל לעבוד בוועד הקהילה, כפקיד במחלקת בית הקברות, עבודה ממנה התפרנס עד סוף ימיו.
פרץ קנה לו שם ככותב מוכשר. סיפוריו עסקו בחיי היומיום של פשוטי העם, ונכתבו ביידיש, שפת העם, אך הוא עצמו דאג לתרגם אותם מאוחר יותר לעברית ואף פרסם יצירות שנכתבו על ידו במקורן בעברית. שיריו וסיפוריו מתפרסמים מראשית שנות התשעים של המאה ה-19 ב"גן פרחים", ב"הצפירה", בלוח אחיאסף, ב"הזמן" ועוד. בנוסף לכך, הרבה לפרסם פיליטונים פובליציסטיים, דברי ביקורת ואף היה מרצה בעברית. אך עיקר יצירתו מתחילת שנות התשעים היה ביידיש. הוא אף התבטא פעם ש"מי שרוצה להגיע אל לבו ומוחו של העם הפשוט והתמים, אלה שהמעמדות הגבוהים יותר קוראים להם בזלזול 'המון העם' מוכרח לכתוב ז'רגון"
בזכרונותיו מכנה י. ד. ברקוביץ את ורשה "עיר הקסם לכל הסופרים", ואת ביתו של פרץ כ"קודש הקודשים הספרותי". ברקוביץ מספר שפרץ נהג לארח בביתו חבורה של סופרים מהקרובים אליו ביותר. ביניהם היו: יעקב דינעזון, ביאליק, יוסף קלוזנר, ה.ד. נומברג, בעל מחשבות, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, זלמן שניאור וברקוביץ בעצמו. ההתכנסויות נערכו בימי חמישי, בביתו של פרץ ובביתו של קלוזנר לסירוגין. מלבד שיחות בעניינים ספרותיים אקטואליים, נהגו לקרוא מיצירותיהם החדשות איש של רעהו. לעיתים קרובות אף התחממו הרוחות בסלון הספרותי של פרץ, כאשר דנו בביקורת על סופר זה או אחר. לברקוביץ זכורה במיוחד ביקורתו הנוקבת של פרץ את שלום עליכם העולה. פרץ תהה במה מתבטאת גדולתו; סופרים גדולים לדעתו כותבים על דמויות גדולות ואילו שלום עליכם כותב על "אנשים קטנים" כמו מנחם מנדל למשל. ביאליק, לעומתו, הביע את התלהבותו מהמתיקות שנובעת מהסופר היידי, שאותו כינה "חמדה גנוזה". לימים התפייסו שני היוצרים ביידיש, פרץ ושלום עליכם, ושבחו זה את יצירתו של חברו.
ביאליק ופרץ, ארכיון בית ביאליק
תחילה כתב בפולנית ועברית ואחר עבר לכתיבה ביידיש. בשנת 1888 פרסם את הפואמה "מאניש" המציינת את תחילת הזרם הרומנטי ביידיש. פרץ סיפר את חיי יהודי מזרח אירופה מתוך אהבה רבה ובאהדה לעמך ישראל ולפשוטי הקהילה. לאו דווקא מטעמים פוליטיים, חש פרץ קרבה לזרמים סוציאליסטיים, הן לבונד האנטי ציוני והן לפועלי ציון הציוני. אכן, אחרי מותו היתה פלוגתא בין שני הארגונים על אודות הכיתוב על מצבתו. למרות שברבים מסיפוריו הביע חיבה רבה לחסידים הפשוטים ולעמך, הותקף רבות ע"י חוגים דתיים אורתודוכסיים (אגודת ישראל) וחוגים שמרניים ובורגניים.
פרץ היה מראשי המרכז הספרותי העברי בוורשה, רפובליקת הסופרים היהודים, מרכז ספרותי של יהדות פולין וסניף ספרותי חשוב של יהדות אוקראינה וליטא. המרכז פעל בעיקר בין שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, משך אליו סופרים עבריים מרחבי העולם, והייתה לו חשיבות מרכזית בכינון הספרות העברית החדשה. עם חבריו נמנו נחום סוקולוב, י. ל. פרץ, דוד פרישמן, בן אביגדור, הלל צייטלין, שמואל לייב גרדון, מגנוס קרינסקי, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הירש דוד נומברג, אברהם רייזן, אהרן ליבושיצקי, יצחק אלתרמן, יוסף קלוזנר, פישל לחובר, דוד צמח, שלום אש, ואחרים.
פרץ קידם סופרים, עיתונאים ומחזאים רבים והיה ידיד לכמעט כל גדולי הספרות העברית ונערץ על רובם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. תדירות התייחסו אליו כצלע בשלישיה עם שלום עליכם ומנדלה מוכר ספרים.
בשנים האחרונות לחייו החל פרץ לכתוב בעיקר עברית, והשתדל לתרגם יצירות רבות שלו לשפה זו. בשנתו האחרונה היה פרץ חולה ומדוכא, בעיקר נגע ללבו מצב היהודים בעטיה של המלחמה העולמית שהשתוללה במלוא עוזה, והדי החזית המזרחית שהתרכזה בזמן זה בפולין, נשמעו והורגשו היטב בוורשה. כ-50,000 פליטים יהודים השתכנו במוסדות ציבור ובמקומות רבים אחרים בעיר, ופרץ הקדיש בשנה זו את מחצית יומו לאיסוף כספים וכתיבת מנשרים לטובת הפליטים.
במקצועו היה משפטן, אך רישיונו כעורך דין ניטל ממנו באשמת חתרנות נגד שלטון הצאר בפולניה. מאז הועסק כפקיד הקהילה היהודית בוורשה. למרות מצבו הכלכלי הרעוע תרם ונידב רבות לעיתונות, ליתומים, לסופרים נצרכים ופליטי פרעות ומלחמה.
פרץ נחשב אחד האבות הזרם הרומנטי בספרות העברית. הושפע מגדולי הספרות האירופית, אבל יש טוענים שהקדים את זרם הרומנטיקה האירופאית ואת האכספרסיוניזם הספרותי.
היה ראש לועידת טשרנוביץ בוקובינה) –טשערנאָוויצער קאָנפֿערענץ או די ערשׂטע קאָנפֿערענץ פֿאָר דער יודישער שפּראַך, שנערכה בשנת 1908, ומטרתה הגדרת שפת יידיש, הספרות, המחזאות והעיתונאות ביידיש. הוועידה התקיימה לנוכח ההתעוררות הלאומית היהודית בשלהי המאה ה-19. כפי שלכל לאום יש שפה המייחדת אותו, הוועידה שמה למטרה להחליט איזו שפה תהיה השפה הלאומית של העם היהודי, עברית או יידיש. בין מארגני הוועידה נכללו נתן בירנבוים ודוד פינסקי. הציונים, שתמכו בעברית, ראו ביידיש שפה גלותית, ולטענתם לא ניתן להחיות את הרעיון הציוני ללא שימוש בעברית, השפה ההיסטורית של העם היהודי. מולם ניצבו התומכים ביידישיזם, אידאולוגיה שקראה להשתחררות מתחושת הנחיתות של ה"ז'רגון", שדובר על ידי המעמדות הנמוכים, ועודדה כתיבה ספרותית בשפה; הם סברו כי יידיש היא שפתו של העם היהודי באירופה זה מאות שנים, ולכן היא השפה המתאימה ביותר להיות שפתו של העם היהודי.
מנהיגי הועידה (מימין: נאמבערג, זשיטלאווסקי, אש, פרץ, רייזען)
משתתפי ועידת טשערנאוויץ
יצירתו של פרץ:
פרץ, היה אחד מהמחדשים הבולטים של הספרות העברית, גם אם היה רחוק אידאולוגית מהסופרים מתווי הדרך של תקופתו, כמו אחד העם, ביאליק, ברדיצ'בסקי וברנר. בניגוד לסופרי תנועת ההשכלה שקדמו לו ותקפו את הבערות והניוון של הקיום היהודי בגולה, סימן פרץ את המעבר לתחייה בשנות ה-70 וה-80, במקביל לטלטלה שעברו ערכי ההשכלה. עם זאת, הוא הדגיש את חשיבותה של הנאורות, אך דאג לכלול בה גם ערכי מסורת וצדק חברתי. ומכאן הגיעו מעשיות המוסר העממיות וסיפורי החסידים.
סקיצות של מארק שאגאל (1887-1985) שול אורי שולביץ (יליד 1935) ל"העושה נפלאות"
לעיתים בולטת היטב נימה של סאטירה ואירוניה המכוונות כלפי עולם החסידות, שהן מלכתחילה מסימני ההיכר של ספרות ההשכלה. הגישה הרומנטית נשזרת עם סממנים של אירוניה דקה, ומעניקה לטקסט ייחוד משלו. פרץ לא הקפיד להטמיע בסיפורים את עקרונות החסידות כהלכתם, אלא את מאפייניה הרומנטיים: הכוונה שבלב עדיפה על ההלכה הדקדקנית, החוויה המיסטית כחוויה מרכזית כשבלבה פועלת הזיקה לניגון ולמוזיקה.
בשנת 1894 הוציא פרץ קובץ של 27 שירי אהבה קצרים בעברית בשם "העוגב", וזאת כחצי שנה לאחר הסתלקותו של יל"ג. "השירים הם באמת נעלים ונשגבים" כתב הפיליטוניסט הפופולרי של ה"צפירה", הנ"ץ, ואף התפעל מעיצובו האסתטי של הספר והנייר המשובח שהודפס בו. דוד פרישמן, לעומתו, האשים את פרץ במעשה פלאגיאט של משוררים אירופים, ובראשם, היינריך היינה. השירים בתוכנם וברוחם, במצלול ובצורה מזויפים וגנובים משירתו של היינה, האשים המבקר. פרישמן עצמו תיאר את ביקורתו במילים אלו: "הנה עשיתי את המוטל עלי. הנה כתשתי את הסופר במכתש, אולי תסור ממנו ספרותו". אבנר הולצמן כותב, שהנימה החריפה שבה תקף פרישמן את פרץ כנראה נבעה מטינה אישית, אך הנושא עצמו: קובץ שירים עברי ראשון שנכתב בעת החדשה והוקדש כולו לשירי אהבה ולא לנושאים כללים על מצב האומה – היה נושא נדון של התקופה, וביטויים חזקים לכך ניתן למצוא בוויכוח שעורר אחד העם, במאמרו הפותח את כתב העת שלו: "השילוח".
דן מירון כתב על כך: "פרץ, שהסתלק גם הוא כמעט לחלוטין מכתיבת שירה עברית אחר שניסה לקבוע בה מעין טון משלו בקובץ השירים "העוגב", שראה אור בשנת תרנ"ד, גדל כסופר-משורר בתוך החלל שנוצר בין יל"ג לביאליק, וניסה למצוא בו את מקומו ולהסיק מסקנות מן השאלות שריחפו בחללו, ועובדה זו הכינה את הרקע להמשך יצירתו, לרבות יצירתו הגדולה ביידיש, שהיא, מבחינתנו, עיקר מורשתו".
מירון מתנגד להכללתו של פרץ בין שלושת הקלסיקונים של ספרות היידיש: מנדלי, שלום עליכם ופרץ. לדעתו, פרץ איננו המשכם של שני הסופרים האחרים, ולא מהם שאב את השראתו, אלא מיל"ג, שמירון מכנה אותו בשם: "המשורר העברי הגדול של המאה הי"ט".
בסיפוריו כתב פרץ על פשוטי העם בחיבה ובאהבה, תוך הדגשת רחמנותם, טוהר לבם וגדלות נפשם. כך בקובץ הסיפורים "מפי העם" ו"שלום בית" הוא כותב בחיוב על הנכונות למסור את הנפש על קידוש השם, ומעריץ את צניעותה, טוהרה וחכמתה של האישה היהודייה (כמו בסיפור על בת הרב העומדת מול מעניה הקוזאקים ובתחבולה ממיתה עצמה לבל תחולל). הוא הִרבה לכתוב על חיי החסידים העוסקים בעבודת השם מתוך אהבה ושמחה אמיתיות. הוא הדגיש את ההתעלות הדתית הבאה ממעמקי הנפש מתוך הארה פנימית ולא מתוך נאמנות עיוורת לרבי ולשלטונו.
די גאלדענע קייט, ארויסגעגעבן פון זאמאשטשער לאנדסלייט פאריין אין ארגענטינע, 1947
בנוסף, פרסם מאמרים רבים אשר עסקו בהתגברות האנטישמיות אך גם בהקצנה בחברה היהודית, ובמעמד האישה בקרבה.
בין מחזותיו הדרמה האקספרסיוניסטית משנת 1907 "לילה בשוק הישן – ביי נאכט אין דער אלט מארקט" המתייחס כנראה למראות זמושץ' העתיקה
זאמאשטשער פוטשענע (Podsienie)
ישראל בקר (1971-2003), ציורים למחזה בלילה בשוק הישן
הופעת הבכורה של תיאטרון הפועלים "אהל" נערכה ב-22 במאי 1926 באולם גימנסיה הרצליה. זה היה ערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", על פי סיפוריו של פרץ.
פרץ נפטר בפסח תרע"ה. בהלווייתו שנערכה באפריל 1915 בעצם מלה"ע הראשונה השתתפו כמאה אלף אנשים. הוא קבור בבית הקברות היהודי בוורשה. המצבה נשלמה רק ב-1925 בגלל הוויכוח בין הבונד לבין פועלי ציון.
"אהל פרץ", יחד עם ש. אנ-סקי (שלמה זיינוול רפופורט) ויענקֶב דינעזאהן,
בבית הקברות היהודי של ורשה
על שמו רחובות ובתי ספר.
מתוך יצירתו "באנטשע שווייג (בונצ'ה שתוק): "מימיו לא בא בתלונה, לא על אלוהים ולא על בני אדם. בעיניו לא הבהיק מעולם זיק השנאה. מעולם לא נשא עיניו כלפי מעלה מתוך תרעומת. איוב לא עמד בניסיון והוא היה אומלל מאיוב… לשמונה ימים הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו. מוהל שאינו מומחה לא עצר בעד זרם הדם והוא סבל הכול ושתק".
ספריו בעברית:
- הכנסת כלה, מקובלים, וילנה, 1922.
- האלמנה והרוח, עיבוד לעברית קלה, ירושלים, 1990.
- האילמת; מנגינת הזמן, בן אביגדור, ורשה, 1913.
- בשעת מגפה, ניו יורק, 1909.
- הכנסת כלה, ניו יורק, 1900
- חסידות, דביר, 1971.
- טוב, דביר, 1929.
- י"ל פרץ לבני הנעורים, דביר, 1929.
- ילקוט פרץ, מעובד לעברית קלה, ירושלים, 1975.
- כל כתבי י. ל. פרץ, העבריים והמתורגמים מיידיש, דביר, 1975.
- מפי העם (הערות וביאורים: יהודה פרידלנדר; איורים: יוסל ברגנר), דביר, 1971.
- נעילה, ניו יורק, 1920.
- העגב, שירי אהבה, ורשה, 1890.
- פוחת והולך, דביר, 1929.
- אם לא למעלה מזה
- מסיפורי הלבנה
- אבני פינה; פיליטונים ומאמרים, כל כתבי יצחק לייבוש פרץ, כר' 8, דביר, תשכ"א
- עיר המתים, כינס, תרגם וכתב מבוא: דורי פרנס, הוצאת מודן, 2018.
ראו את כתבתו של יורם ברונובסקי (1948-2001), "בין שני הרים, מכתבים מפולין (ד')", 1984 על שני המחברים הזמושצ'אים – פרץ ולשמיאן.
בין שני הרים יורם ברונובסקי מכתבים מפולין 1984
