גרטרודה סובינסקה
מחצית המאה המפרידה בין דיכוי מהפכת ינואר ובין פרוץ מלחמת העולם
הראשונה, עברה בסימן ניגודים.
מצד אחד היתה זאת תקופה של דיכוי פוליטי ושיעבוד חיי עיר שלמה לממשל
הכיבוש, ומאידך, באותן השנים יש גידול באוכלוסיה והתפתחות כלכלית של
זמושץ'.
1866 בוטלה רשמית המצודה מפני שמתקניה המיושנים והבלתי (6.12) ביום 21.11
ניתנים לשימוש, לא היתה כשירה למגננה. ביטול המצודה השיבה לעיר את
תפקידיה. חזרו משרדים, נפתחו בתי ספר, הוקמו מפעלי ייצור, חזרה האוכלוסיה
האזרחית. זמושץ' שוב חזרה להיות עיר מחוז.
מהעובדות האלה ישאב החלק הפעיל של האוכלוסיה כוחות להתנגדות כללית
ויעילה יותר לשלטון הצאר. כמעט כל מה שהושלם בזמושץ' במשך 50 השנים הללו
במסגרת הרחבת בניה, שיפור חיי התושבים, מעורבות חברתית, פוליטית ותרבותית,
יופנה למאבק בגורמי הממשלה למאבק המתנהל באמצעים חוקיים והלא חוקיים.
האוכלוסיה היהודית לקחה חלק לא קטן בהשתתפות בשינויים אלה. על אף מגבלות
מרחב וצפיפות מגורים, נמשך גידול האוכלוסיה. בשנת 1867 התגוררו בעיר 6467
אנשים, ובשנת 1914 , זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, מנתה העיר מעל ל – 18,000
תושבים. קבוצה לאומית משמעותית בכל התקופה האמורה, שמנתה מעל 60%
מתוך כלל התושבים, היו היהודים. להם היו שייכים אתרים אדריכליים ואומנותיים
הקשורים לקיום הדת: שני בתי כנסת, שני בתי תפילה, מקוואות, בתי ספר דתיים
. (חדרים) ובית חולים, אשר נשרף בשנת 1884
בשטחה של הממלכה הפולנית, משנת 1862 היתה האוכלוסיה היהודית, מההבט
החוקי, שווה לנוצרית. מעשית התקיימה אפליה בתחומים שונים ובעיקר בתחום
ההשכלה. אל חטיבות הביניים הממשלתיות התקבל רק אחוז קטן ( 10% ) של יהודים.
הערימו קשיים על נגישותם לעריכת דין. התקיימה חלוקה בין התאגדויות עובדי
מלאכה יהודיים ונוצריים. חודשו האיסורים על מנהגים שונים כמו למשל גידול
פאות. המעשים האלה גרמו להעמקת בידודה של האוכלוסיה היהודית. על
המעשים האלה הגנו בעקשנות גם גורמים שמרניים מבין היהודים עצמם. בשנת
1870 גוף בשם "השגחת בתי כנסת" עבר ראירגון, ושמו שונה ל"מינהלת הקהילה".
הזכות להשתתפות בבחירות הוענקה ליהודים המשלמים לפחות 15 רובל מס.
במצבם של היהודים בזמושץ' חל שיפור ניכר. העיר קיבלה הכרה כשטח "התיישבות
רוסית", על אף שהאוכלוסיה הפרבוסלבית הוותה אחוז קטן מהכלל. היו קיימים
משרדים רוסיים ובתי ספר. כל מה שפולני היה מבואר. לאנשים המשתייכים לדת
משה היה קל יותר ליזום בשטח התרבות. לאוכלוסיה היהודית שהתמזגה בשטח
הכלכלי עם שאר העיר, הבולטת בעיקר בשטח סחר- מכר ושירותים, היתה תרומה
ניכרת בכלכלה ותרבות העיר.
שתי קבוצות מקצועיות של האוכלוסיה היהודית, עובדי דפוס ובעלי חנויות ספרים,
הם שהטביעו את חותמם על חיי התרבות של זמושץ'.
את בית הדפוס הראשון – טיפוגרפיה רוסית -פולנית ייסד בשנת 1872 משה הרנהוט.
במקצועו היה עובד דפוס, נולד בחלם, התגורר בקביעות בלובלין. במשך 6 שנים
עבד כסדר דפוס בבית הדפוס של מיכלינה קוסאקובסקה. לפי חוות דעתה אשר
הוצגה למושל: "בהקפדה רבה של אומנותו ביצע עבודות שהופקדו בידיו". מיקומו
של בית הדפוס של הרנהוט היה בבית ברח' שלוסרסקה 22 . בית הדפוס הזה היה מן
הגדולים והמצוידים ביותר בזמושץ'. בתחילה היה מצויד בשתי מכונות ידניות,
בהמשך נוספה מכונת דפוס נוספת שהכילה צרוף עשיר של סדרים בגזרה ובצורות
שונות בשפות הרוסית והפולנית. דברי הדפוס שיצאו מהטיפוגרפיה שלו הצטיינו
בביצוע מוקפד ובצורתם הנאה. הרנהוט, אשר מוצאו היה ממשפחה הקשורה
מקצועית לדפוס וספרים, בדומה למשפחת קוסקובסקי או זטצר מלובלין ומשפחת
, גוטפלד מחרוביישוב, ניהל בית דפוס מהמובילים בממלכה. כאשר נפטר בשנת 1913
אפילו היומון בעל הגוונים הלאומניים (הכוונה לאנטישמיות די תוקפנית) חילק לו
כבוד כ"חבר אומנות הדפוס" וכ"אזרח העיר זמושץ'". בבית הדפוס של הרנהוט
בוצעו הדפסות של טפסים משרדיים לצורכי תעשיה ומסחר, תויות, פרסומות,
כרטיסי ביקור, וכ"כ מודעות תיאטרון החובבים המקומי וקבוצות תיאטרון נודדות
שהיו פוקדות את העיר לעתים קרובות. בסביבות שנת 1910 הופיעה סידרה
איכותית ביותר של נופי זמושץ' לפי צילום של יאן סטז'יזובסקי בהוצאת בית העסק
של האחים ז'פקוביץ מוורשה. המוציא לאור של הגלויות היפות, ולעתים קרובות
מודגשות בצבעים, היה בית העסק של הרנהוט. בית הדפוס הזה היה במגמה
מתמדת של התרחבות. בשנת 1886 קנה הרנהוט בנוסף מכונת ליטוגרפיה. את
הזמנות העבודה היה מקבל מערי הסביבה, אשר לא היו בהן כלל בתי דפוס. בית
העסק נהנה משם טוב, והזמנות העבודה הגיעו לא רק משטח הממלכה הפולנית
אלא גם מהקיסרות הרוסית. הבעלים הרחיב גם את שטח פעילותו. בצמוד לבית
הדפוס הקים חנות לחומרי כתיבה וספרי לימוד. על אף מאמצים רבים, לא השיג
בהתחלה רשיון לפתיחת החנות מפני שנחשד בחוסר נאמנות. אח"כ בצמוד לבית
הדפוס היה מחסן לנייר, חומרי כתיבה ומחסן ספרים.
הטיפוגרפיה של מ. הרנהוט היתה תמיד תחת עינם הפקוחה של שלטונות המינהל
והמשטרה. היום לא ניתן לשחזר את הזרימה החשאית של דברי הדפוס מבית
הדפוס הזה. בשנת 1880 הגיעה הלשנה אנונימית אל מושל וורשה על כך שבלילה
מדפיסים בבית הדפוס של הרנהוט כתבי עת וספרים פולניים. בחקירה שהתנהלה,
הבהיר מנהל המחוז שמקורה של ההלשנה במתחרים. כשבשנת 1908 פנה הרנהוט
אל מושל לובלין בבקשה לפתיחת חנות ספרים, בקשתו נדחתה. כאן גברה חוות
דעתה של "מינהלת הז'נדרמריה של הממשל", בה נמסר שמתוך דו"חות סוכנים
הראוים לאמון, מסתבר שבבית הדפוס שלו הדפיסו בשנת 1907 את העיתון הפולני
הלא חוקי "קול אדמת זמושץ'". בנוסף באו אליו בטענות על כך שאהד את תנועת
ה"בונד". על אף שהוא וגם מנהל המחוז השתדלו לשכנע בלהיטות את השלטונות
בדבר נאמנותו, לא קיבל את הרשיון. קשה היום, נוכח מצב המקורות, לתחקר מה
מידת האמת בהלשנות האנונימיות, או כמה עוינות ורמיזות מצד מתחרים
פוטנציאליים. שלטונות המינהל והמשטרה שמרו באופן הדוק על כך שמספרם של
בתי הדפוס יהיה מועט ביותר. נדחו בקשות רבות של אנשים אשר ניסו לקבל רשיון
לפתיחתם. תדיר נימקו את סירובם בכך שבית הדפוס הקיים בהחלט מספק את
הצרכים המקומיים. הדבר נבע מזהירות השלטונות וגם מהיחסים הטובים בין
הרנהוט ובין מנהל המחוז, אשר פעמים רבות הגן עליו מפני טענות כנגדו על
הדפסת הוצאות לא חוקיות. רק ההקלה במגמה לאחר 1905 , הביאה לפתיחתם של
בתי דפוס חדשים. בשנת 1908 קיבל שעיה שפר רשיון לפתיחת טיפוגרפיה בשם
"הטיפוגרפיה החדשה". בשנת 1911 נפתח בית דפוס ע"י אהרון יוסף שמייסר, אשר
החל משנת 1894 ניהל ייצור חותמות גומי, ובשנת 1913 , ע"י הרש גליבטר. בכל אותו
הזמן המתואר בית הדפוס של הרנהוט היווה בסיס פוליגרפיה עיקרי של זמושץ'.
לאחר הסתלקותו של משה בשנת 1911 , הועבר בית הדפוס לשני בניו שעיה ויעקב
הרנהוט. לא יצאו כבר מבית הדפוס הזה מהדורות רציניות, מאחר וגם הזמנים לא
התאימו לכך. בדרכם ניצבו הוראות חמורות של הצנזורה הצארית. ובכל זאת דברי
דפוס שיצאו ממנו מילאו בצורה טובה תפקיד שימושי ואינפורמטיבי. מודעות על
הצגות תיאטרון שנשתמרו (בין דברי הדפוס החוקיים הבודדים בשפה הפולנית),
פרט לתפקידן הפירסומי שמילאו אז, הנם היום מסמך המעיד על הרפרטואר של
להקות התיאטרון דאז. סידרת גלויות שיצאו סייעה להפצת האדריכלות של העיר
ברבים ושימרה את מראה של אז.
ליהודי זמושץ' עמדה גם הזכות בשדה הפצת הספר והעתונות. הפוליטיקה של
שלטונות הצאר לא היתה אוהדת לפיתוח חנויות ספרים. השלטונות חתרו
להחלשתן או אף למניעת אפשרות לפיתוח תרבותי נורמלי. בפיתוח התרבות ראו
סכנה מתמדת לפוליטיקה. ובכל זאת גברו הקולות של צרכי החברה החדשים. לא
רק משכילים, בעלי אדמות מהכפר ותושבי העיר תבעו גישה לספר. למעגל הקוראים
נכנסו גם חקלאים ופועלים. לצרכים האלה היה הכרח למצוא פתרון. אוספי
הספרים המרוכזים בחצרות בעלי האדמות, לא היו נגישים לשכבות הנמוכות. לא
נגישים ולא מובנים היו גם אוספים שנשתמרו במנזרים. היה קיים ביקוש לספר
פופולרי, לספרות עממית. זמן קצר לאחר ביטולה של המצודה בשנת 1868 , הוקמו
בזמושץ' שתי נקודות מסחר בספרים. האחת בחנותו של דוד שיפמן, השניה (ספריה
וממכר ספרים) בחנותו של מיכאל פיידלר. את הרשיון לממכר ספרים הוציא מנהל
המחוז. בחנותו של שיפמן נמכרו ספרי לימוד בשפה רוסית וספרים בשפה הפולנית
המאושרים ע"י הצנזורה. מ. פיידלר השאיל ומכר ספרים רק בשפה הפולנית. הוא
ניהל קטלוג ספרים שהיו בחנותו, אולם בקורת שנערכה ע"י "המשמר הארצי"
החרימה 31 עותקים של "לוח השנה של הבית" משנת 1868 שהודפס בבית הדפוס
של י. קוטי בוורשה. עותקים אלה נשלחו לועדת הצנזורה בוורשה. שתי נקודות
המסחר נסגרו, מאחר והוכרו כלא חוקיות. מאחר ולניהול מסחר בספרים, בהתאם
לנהלים הקיימים, נדרש אישור מיוחד מהמושל. דוד שיפמן החל במאמצים לקבלת
. אשור רשמי לפתיחת חנות ספרים. לאחר בדיקת נאמנותו, קיבל אשור בשנת 1872
אושר לו מסחר בספרים בשפה הרוסית, ספרי לימוד ובהוצאות חו"ל. באפריל 1873
הגיש מ. פיידלר בקשה לקבלת רשיון לספריה וחנות ספרים, למעשה למכירה
והשאלת ספרים בחנות לממכר מוצרי טבק שבבעלותו. בקשתו נדחתה בטענה
שאינו מקפיד לשמור על חוקי הצנזורה, ובנוסף, למשימה כזאת יש הכרח בהשכלה.
כנראה הגיעו למסקנה שחסרה לו ידיעת השפה הרוסית, ובעיקר הכריע כאן
פעילותו המסחרית הקודמת שהתבססה על מכירת ספרים פולניים.
דוד שיפמן שנולד בזמושץ' למשפחת סוחרים, ניהל את חנות הספרים שלו למעלה
מ- 30 שנה. מחנות קטנה לספרים וחומרי כתיבה, הפכה לחנות גדולה. חוץ מספרים,
נמכרו בה חומרי כתיבה, עתונים, גלויות וצעצועים. שיפמן החזיק ליד חנותו גם
בית מלאכה קטן עם מכונת דפוס ידנית בעלת אותיות פולניות ורוסיות. לאחר גילוי
והחרמת המכונה ע"י "המשמר הארצי" בשנת 1880 , השיג אשור לחוקיותה בתנאי
שישתמש בה רק להדפסתם של כרטיסי ביקור שהיו אז באופנה. לאחר פטירתו של
דוד, קיבלו לידיהם בשנת 1903 את חנות הספרים, שני בניו ישראל ואברהם שיפמן.
לא בקלות קיבלו רשיון לניהולה. דעותיהם הפוליטיות, לפי פקידי הצאר, היו
חשודות. ישראל, מפני שכתב מכתבי תלונה ובקשות עבור אנשים פרטיים שהופנו
לשלטונות, היה במשך שנתיים תחת פיקוח גלוי של המשטרה. בעת מאמציו לקבל
רשיון, שימש כרב של האיזור בתי הכנסת בקרסנוברוד. אחיו אברהם התגורר ברודה
גוזובסקה, במחוז ז'יררדוב שם ניהל עסקי מסחר. בכל זאת גברה המסורת של ממכר
ספרים, דבר שבעיני השלטונות נחשב למעלה מסוימת. האחראי על ניהול חנות
הספרים היה האח הבכור ישראל. מאחר, וחוץ ממסחר בספרים ניהלו עסקים
אחרים, העבירו החל מיולי 1904 את הניהול לאחותם מריה הרשזון לבית שיפמן.
חנות הספרים של השיפמנים היתה קיימת במשך כל הזמן האמור. מצב המקורות
אינו מאפשר הצגת המבחר המלא של הספרים שהופצו על ידה. הדווחים הסתמיים
של מנהל המחוז מוסרים כל העת שהיו אלה ספרים רוסיים והוצאות חו"ל. בדומה
לאתרים נוספים מאותו הסוג, חנות הספרים של השיפמנים היתה תחת פיקוח הדוק
וניהלה קטלוג ספרים שיועדו למכירה. לאחר הנהגת הקלות בהוראות הצנזורה
לאחר שנת 1905 המתירים הצבת שלטים בשתי שפות, מיקמו הבעלים את הכיתוב
בשפה הפולנית בחזית, בעת שהכיתוב בשפה הרוסית נראה רק מתוך החנות.
הצגתה הגלויה של השפה הפולנית הכעיסה את השלטונות, בעקר מפני שחנות
הספרים היתה ממוקמת במקום סואן של העיר מול מסעדות ובקרבת תחנת
אוטובוס מרכזית.
הביקוש הגובר לספר, בת בבת עם שיקולים בעלי אופי חברתי, שכנעו את הסוחר
סלומון גולדמן לפתוח חנות ספרים שניה בזמושץ'. גולדמן אשר נולד בטרנוגרוד,
עבר לזמושץ' עם נישואיו לתושבת זמושץ' חנה שטיינסברג. את רשיונו לפתיחת
חנות הספרים קיבל בשנת 1874 . היא מוקמה בבית ברח' רטושובה 29 . הוא ניהל
אותה באופן אישי עד למלחמת העולם הראשונה. המסחר בספרים אותה העת,
בהתחשב בהגבלות שחלו על הוצאת ספרים וצנזורה חמורה של כל דבר דפוס, היה
עניין פוליטי וקשה להתייחס אליו רק מנקודת מבט מסחרית. בעלי חנויות הספרים
היו מרחיבים את פעילותם בפתיחת ספריות עיון – השאלה בצמוד, אשר אפשרו
נגישות קלה יותר לספר. כך בדיוק קרה במקרהו של גולדמן, אשר בצמוד לחנות
הספרים פתח ספרית השאלה. במחיר של 60 קופייקות לחודש אפשר היה לשאול
ספרים פולניים ותרגומי יצירות זרות, גם של ספרות יפה וגם הוצאות רציניות יותר.
בשנת 1876 היו ברשותה 700 ספרים. תוך שנתיים המלאי שלה גדל ל- 2000 כרכים.
ליד חנות הספרים של גולדמן הוקמה שלוחה, מהראשונות בממשל לובלין, של
"השותפות הוורשאית להפצה". משקפת היטב במקרה זה כותרת הכתבה "מסוף
העולם" בעיתון "קורייר לובלסקי", המתייחסת לארוע, וגם העובדה ש- ו. דוד, מורה
( מלובלין דחה את ההצעה להקמת שלוחה בעיר הזאת מאחר והעמלה ( 5%
מהמכירות נראתה לו נמוכה מדי.
ההצעה שהתקבלה ע"י גולדמן בזמושץ' ומיגורסקי בקרסניסטב גרמה לאי שקט אצל
השלטונות, הובעו חששות על כך שמטרת "השותפות" אינן רק ענייני כספים, אלא
בעיקר הפצת הספרות הפולנית בין כל שכבות החברה. מושל וורשה הפנה את
תשומת לב שלטונות המקומיים להעניק הסכמה לפתיחת שלוחות אך ורק בהתאם
לתקנות מחייבות ובמקומות שם יש אפשרות להציב פיקוח משטרתי.
גולדמן קיבל מנויים על כל מיני כתבי עת, עתונים, הוצאות עונתיות וספרים מבתי
הוצאה של וורשה, קרקוב, לבוב ופוזנן. היה רוכש עבור חנותו ספרי תווים, ספרי
ילדים, צעצועים, משחקי חברה וחומר הדרכה לשיטות למידה הנהוגות בגני הילדים.
בתיווכה של חנות הספרים שלו הגיעו לזמושץ' בשנת 1876 מעל ל – 2000 עותקים
לחודש של יומונים וכתבי עת, חוץ משבועונים, אותם היה מקבל בתיווכה של
"השותפות". גולדמן שהתמודד עם קשיים, אפילו ניבאו את סגירת ספרית העיון,
השתדל להביא לקוחות. לעתים קרובות היו מתפרסמות בעתונות לובלין הודעות –
פרסומות הנוגעות לחנות הספרים, לספרית עיון, למבחר ואופן השימוש. רשמית,
גולדמן בדומה לשיפמן קיבל רשיון למכירת ספרים בשפה הרוסית, לספרי לימוד
וספרים מחו"ל, אך למרות זאת ניהל גם מכירת ספרים בשפה הפולנית, עליהם לא
היה לו רשיון. כאשר ביולי 1895 ערכו אצלו חיפוש לא צפוי, מצאו והחרימו מעל ל –
300 ספרים פולניים. לבסוף החזירו אותם לבעל החנות, מאחר ובדיקה שנערכה
במינהלת הצנזורה בוורשה הראתה, שהיו אלה ספרים הכלולים בקטלוג המחייב
והמותרים למכירה. הפרשה הרסה סופית את שמו הטוב אצל השלטונות. החקירה
שנוהלה ע"י הז'נדרמים הראתה שהיה נוסע מביתו לעתים קרובות, חוצה באופן
בלתי חוקי את גבול גליציה, משם היה מביא חוברות וציורים אסורים. באמצעות
חוג המפיצים שלו "מכרים מאוד חשודים", צייד בספרות זאת בעקר את הכפרים.
בעת חיפוש אצל אחד הכפריים, נמצאו חוברות ותמונות שמקורם בהוצאות חו"ל.
הכפרי העיד שקנה אותם אצל גולדמן. ההתעניינות המיוחדת של השלטונות
והפיקוח הבלתי פוסק על מלאי חנות הספרים, השפיעו על המבחר ומחזור
המכירות. הבעלים ייבא לחנותו מוצרי קוסמטיקה, סכינים, הנעלה וגם מבחר גדול
של סידקית לנשים. היו אלה מוצרים אשר מכירתם הבטיחה קיום למשפחה. חנות
הספרים גופא, שיחקה תפקיד פטריוטי והשכלתי גדול. כתבות ב"בישיאדה
ליטרצקה", ב"פראצה", ב"ז'יארנו" וב"גאזטה לובלסקה" אוירו בנופים של עתיקות
. זמושץ' בהוצאת חנות הספרים של גולדמן לפני שנת 1903
חנות ספרים גדולה הבאה בזמושץ' נפתחה בשנת 1895 ע"י שעיה הרנהוט, בנו של
עובד דפוס מפורסם בעיר. הוא מכר אותה בשנת 1900 לאיציק מאיר קסטנברג, אשר
ניסה קודם לכן, ללא הצלחה יתרה, לקבל רשיון להקמת חנות ספרים. התעוררות
. בהתפתחות חנויות ספרים נרשמה לאחר שהתקבל צו הסובלנות בשנת 1905
הוקמה חנות ספרים ראשונה שהיתה מיועדת בעיקר להפצת הספרות הפולנית של
י.קספשיצקי. בשנת 1907 קיבל ריינר גילר רשיון לניהול חנות ספרים, ב- 1910 קיבלו
רשיון שעיה ויעקב הרנהוט. בשנת 1911 נוסף עוד סוחר בשם קלמן זגן שעסק
בממכר ספרים. ביולי 1909 הוקמה, ביוזמת היהדות המשכילה, ספריה שנרשמה על
שמו של גדליה הופמן. בספריה, בנוסף לספרות יפה, היו ספרים ללימוד שפת
היידיש, העברית, הרוסית והפולנית. לספריה היה אופי ציבורי, היתה נגישה לכל
תושבי העיר.
הקהילה היהודית השתייכה למתקדמת ביותר והקרובה ביותר לספרות הפולנית
בממלכה. מתוך הציבור הזה יצא י.ל. פרץ, סופר-מופת של הספרות היהודית. 37
שנים מתוך חייו עברו בזמושץ'. סביבת האחים לאמונה, אוירת העיר ורגשי חיבה
אליה, השתקפו ביצירתו הספרותית. כאן נולד ב- 18.5.1852 והתחנך במשפחה בעלת
נטיות מתקדמות אשר שפת הדיבור בה היתה פולנית. כאן רכש את השכלתו,
תחילה ב"חדר", אח"כ בבי"ס תלמודי. השלים את השכלתו באופן עצמאי, השקיע
רבות בכך. עשה הכרה עם הספרות הפולנית והאירופאית ועם רומנטיקנים
ופוזיטיביסטים בולטים. ספרי הקריאה הראשונים שקרה היו של י. קוג'ניובסקי, ז.
קאצ'קובסקי ו- ט.ט יז'. לאחר שנבחן בהצלחה כסניגור פרטי, הקים משרד לעריכת
דין ורכש שם של סניגור מוכשר. הופיע כנציגה המשפטי של אחוזת זמויסקי. ניהל
תיקים משפטיים אזרחיים ופליליים וגם פוליטיים. על לקוחותיו נמנו סוציאליסטים
פולנים. עסק רבות בענייני החברה, היה בין מארגני "מתנדבי מכבי האש" וקורסי
ערב לבעלי מלאכה. בשנת 1887 סולק מהפרקליטות כתוצאה מהאשמתו בהפצת
השפה הפולנית והסוציאליזם. בשנת 1899 התיישב באופן קבוע בוורשה בתפקיד
פקיד הקהילה היהודית הדתית. בזמושץ' החל את כתיבתו, בתחילה בפולנית יצירות
מהמחזור "שירי מהות שונה", ולאחר מכן ביידיש "סדרי זמושץ'", יצירות בהן יצא
להגנתם של העניים. יצירותיו: שירי ערש, סאטירות ונושאים ארוטיים, חגו בזמושץ'
והביאו לו פופולריות. הביא גם לדפוס שירים עבריים בנושאים חברתיים. אחדים
מהם מזכירים באוירה ובתוכן "בלדות" של מיצקביץ'. יצירותיו גרמו להתקפות עליו.
היה על כוונת אנשי דת פנאטיים. עיר הילדות והנערות השאירה עקבות עמוקים
ביצירתו הספרותית של שנות חייו המוקדמות והמאוחרות יותר של הסופר. כאן
עוצבה אישיותו, גובשו השקפותיו, להם נתן ביטוי ביצירותיו. ביצירתו "מיינה
זיכרוינס" (זיכרונות שלי) שיצאו בוילנה בשנת 1913 , מתוארת דמות מהפכן – יהודי
מזמושץ' בשם יוסף מורגנשטרן. השתתפותו בהתקוממות הלאומית מובנת מאליה
בעיני המחבר, "הרי הננו הפולנים הטובים ביותר". ספרי זיכרונותיו, לצערנו לא
גמורים, הנם אוצר בלום של מידע להכרת אורח חייהם של יהודי זמושץ' במאה ה –
19 . בצורה המלאה ביותר והמעניינת ביותר, נוצלו הרעיונות המרכזיים של חיי
זמושץ' בדרמה הטובה ביותר של פרץ "בלילה בככר העיר העתיקה", אשר עלילתה
מתייחסת למאורעות מהפכת 1905-1907 , המזכירה את הככר הגדולה בזמושץ'.
את התרומה הגדולה בהוראה בתחום בית הספר היסודי צריך ליחס לקרולינה
אלטברג, אשר פתחה בזמושץ' בשנת 1896 בי"ס יהודי דו שנתי לבנות. היה זה
ביה"ס השלישי בעיר הזאת, אחרי בתי ספר לבנים של ס. חודאק ו- מ.סובול.
הלימודים התנהלו בשפת החובה הרוסית. לאחר שנת 1905 , הנהיגה לימודי השפה
הפולנית לפי ספרי לימוד של נייבידומסקה, ארונקובנה ובוגוצקה. הגב' אלטברג
עשתה מאמצים לקבל רשות לנהל קורסים למבוגרים, לארגן עבודה מעשית בתחום
החינוך למורות מתחילות, וכ"כ לפתיחת בי"ס 4 שנתי עם תכנית לימודים
המתקרבת לתכנית הלימודים של חטיבת ביניים. עם היוזמה והעיסוק בנושא, נוספו
לגב' אלטברג בעיות. ביה"ס נסגר, מאחר ולטענתם של השלטונות, התלמידות
בהנהגתה שרים שירים אסורים, ובעלת הבית מתייחסת בעוינות אל "שלטון החוק".
אחרי השתדלויות רבות, התערבויות והסברים, אושר לה המשך ניהולו של ביה"ס,
אשר מאותה העת היה תחת פיקוח הדוק של המשטרה. לא ניתן להתעלם מתפקידם
של בתי הספר הדתיים – "חדרים" בחיזוק ההשכלה והפולניות. רשתותיהם החוקיות
והלא חוקיות פעלו בזמושץ'. לפי התקנות הקיימות אפשר היה ללמד בהם את
השפה הרוסית, חשבון, דת משה ואת שפת היידיש. ביקורות גילו שלימדו בהם
בקושי את יסודות השפה הרוסית, ולעומת זאת לימדו היטב חשבון ואת השפה
הפולנית.
לאחר שנת 1905 הקימו היהודים תיאטרון חובבים משלהם. בארגון ההצגות עסקו
ה. סוחובולסקי – רופא שיניים, ק. פישכאוט – מנהל סניף הבנק של לודז', י.
מנדלטורט – רוקח, ס. דיכטר – בעל בית חרושת לאריחים ולבנים ו- י. מרגולס.
הוצגו יצירות בשפת היידיש. בין המחזות אפשר למנות את "דורה" של שליפרשטיין,
"השיר הנצחי" של א. מארק (ארנשטיין), "קרובים ורחוקים" של פ. הירשביין,
קומדיה בשם "צוזייט או צושפייט". ההכנסות וההצגות יועדו למטרות צדקה. להקת
החברה המוסיקלית-ספרותית היהודית של לובלין "גאזומייז'" היתה מגיעה עם
הצגות אורח. קשה היום לומר מה היתה מתכונת המחזה "פון קרקפ" אותו כתב
יהודי מקומי בשם ב. בקרמן אשר ניסה להציגו בשנת 1910 , אך לא קיבל אשור לכך.
הרבה לפני כן היו מגיעות לזמושץ' להקות מקצועיות נודדות שהציגו בשפות
הגרמנית והיידיש. בשנת 1898 בילתה הלהקה של סטמבולקה כמה שבועות
בזמושץ'. הציגה מחזות בעלי רקע תנכי ותמונות מחיי החברה היהודית. ההופעות
זכו להצלחה רבה, כפי שדווח בעיתון "גאזטה של לובלין". להצגות הגיעו לא רק
יהודים אלא גם נוצרים. קבלתם החמה של הופעותיהם, גרמה להגעתה הנוספת של
הלהקה הנ"ל בשנת 1900 . היא הופיעה אז בהצלחה עם 6 הצגות. בשנת 1906 בילה
בזמושץ' עם להקתו י.א. לרמן, בשנת 1909 נרשמו 10 הופעות הלהקה של א. בידסקי
– מנהלה של להקה יהודית -גרמנית שסבבה בין ערי המחוז של ממשל לובלין. שנה
לפני כן קיבל תושב לובלין, מחבר דרמות בשפת היידיש יעקוב וקסמן, רשיון להציג
הצגות. הלהקות של סן אדלר, מאיר בלסמו ו- י. גוז'יק שהופיעו בשנת 1908 עוררו
התעניינות. בשנת 1911 נרשמה שהיית הלהקות של מורדוך שיפיטניצקי, שוורצברג
ולהקת האופרטה של י. וייסהוף.
תהילתה של העיר יצאה גם בזכותה של תזמורת משפ' בלום (חמישה אחים)
שהתארגנה בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וכונתה "בלומקי". התזמורת היתה בעלת
אופי בידורי, "ניגנה היטב מוסיקה לריקודים", לא רק בנשפים של זמושץ' והסביבה.
זכתה לשם טוב בלובלין שהיתה עיר חשובה בממשל, לשם ביקשו לפתותה לאחר
קרנבל מוצלח בשנת 1897 . עיתונאי ממורמר, נוכח עמדתו הלא מתפשרת של מנהל
התזמורת כתב, שאם אינו חפץ להתיישב באופן קבוע בלובלין, אזי שישאר גם בעת
הקרנבל בזמושץ' "אם הינו מבליט חיבה כזאת למקום הולדתו". בתקופת חג
הפסחא נגנים יהודים היו עוברים בבתים של פולנים ומנגנים שירי לאום פולניים,
מזורקות, "אלוהים אשר את פולין". אחד מהאחים בלום נאסר בגין כך.
החברה היהודית הרבה כל כך בעיר, התזזיתית ובעלת השפעה, היתה מארגנת,
כאשר התקנות אפשרו, עמותות צדקה ואשראי. ראוי למנות כאן את "החברה
היהודית להלוואה וחסכון", עמותת צדקה "לינס הצדק". הצדקה היוותה למעשה
השראה לפעילות בתחום התרבות. היהודים לקחו חלק גם בארגון ופעילות ארגונים
פולניים כגון: חוג שחמט, "החברה לאשראי הדדי" ו"סניף החברה למשק כפרי",
בהפקידם בהם את הונם ומיומנותם.
מהאמור לעיל מסתבר שהיהודים השתתפו באופן פעיל בחיי התרבות של העיר
בשנים האלה. שכבתם המשכילה – כיזמים, ושכבתם הפחות משכילה – כלקוחות.
השתתפותה של החברה הזאת בתרבות, רובד החיים הזה, אשר קבע אז את
השרדות הפולניות, ראויה להדגשה.
