צבי גבת, מתוך "זמושץ' בגאונה ובשברה"
לזמושץ' יצא מוניטין כעיר של לומדים ומשכילים ומכאן- אוספי הספרים הגדולים
שנמצאו בה אצל יחידים ומוסדות.
נמצאו בכל הזמנים יהודים חובבי עברית שהצטיינו בידיעותיהם בשפה ופעלו למען
שגשוגה.
י.ל. פרץ כתב את יצירותיו הראשונות בעברית. נחום סוקולוב שלח את בנו ללמוד
בגימנסיה הממשלתית בעיר וללמוד עברית אצל משכיל ידוע שמו חודק (שעבר אחר
כך לורשה והיה הצנזור הרשמי של הממשלה לספרות עברית ויידיש). עורך ייהמליץ"
מר צדרבוים גר בעיר.
בתי-ספר יהודים קמו ובתנועות הנוער התפתחו חוגים ללמוד העברית. הלך
והתפתח דור שלמד את העברית וקנה את ערכי התרבות העברית המתחדשת. מובן
שמצב זה הביא את הצורך והרצון להקמת ספריות.
הספריה הציבורית לפני מלחמת העולם הראשונה
בתחילת המאה לא היה ציבור גדול של קוראים באידיש או בעברית. למרות, שכבר
היו סופרים וספרות בשפות האלו.
הדור הצעיר למד תחילה בחדר אחר כך בית -מדרש ומעטים שלא הלכו לבית מדרש
למדו בגימנסיה הרוסית וקראו ספרות רוסית או פולנית ולא חשבו אז כלל את שפת
האידיש לשפה תרבותית, הצעירים המשכילים לא חשבו שזה נאה בכלל לדבר
ולקרוא את השפה .
אבל, לצד המשכילים היו גם "עמך" בעיר שלא למדו בבתי ספר הכלליים ולא ידעו
רוסית או פולנית ושפת דיבורם הייתה רק אידיש. חלק קטן קראו עיתונים באידיש
"דער פריינט" , "היינט".
ספרים ראשונים הגיעו לעיר ע"י יהודים שסחבו על גבם חבילה כבדה של ספרים
אלו היו ה "פאקנטרעגער". הספרים שהם הביאו אתם היו סידורים, מחזורים, צאנה
וראנה, שבט מוסר וכו'.
יהודים אלו באו לפני הימים הנוראים ומסדרים תערוכה ב"פלוש" , בכניסה לבית
הכנסת.
ב 1905 הם החלו להביא גם ספרים אחרים, אמנם בצנעה, לא סידרו אותם ליד
הסידורים והמחזורים בתערוכה, אלא החזיקו אותם בשק נפרד בצד ורמזו לכל צעיר
כי יש להם "מעשה -ביכלעך" (ספרי מעשיות) אלא היו בעיקר רומנים של סופרים
ידועים כמו שנקביץ ועוד.
היו גם רומנים כתובים באידיש אך הגיבורים לא היו מתרבות היהודית , הופיעו
שם שודדים, נסיכים, מלכים ושרים, הכל בא מעולם רחוק. בכל זאת היו מעטים
שיכלו להרשות לעצמם לקנות ספרים אלו.
היה בעיר יהודי כורך-ספרים שמו היה דוד פכר הוא קנה ספרים אלו ונתן אותם
בהשאלה לקוראים.
נמצא חוג קוראים לספרות זו שקראו ביחידות או בקבוצות. בקבוצות היו קוראים
בעיקר בשבתות, בגני העיר, בשדות מחוץ לעיר ליד הנהר.
מספר צבי גבת "היינו מתאספים על הגבעה ליד הכנסיה הפרובוסלבית אחד היה
קורא בקול לפני החברה גמרנו -שלחנו תיכף להחליפו בחלק השני וכך שכבנו שעות
רבות על הארץ והפלגנו בדימיונינו למרחקים בארמונות וביערות ובעולם התוהו.
ב 1905 החלו לקום מפלגות הפועלים, הבונד וצעירי ציון שהתחילו בפעילות
תרבותית, קודם כל שעורים לכתיבה וקריאה. החלו להפיץ עיתונים וספרות
מפלגתית, הגיעו גם עיתונים חדשים באידיש. הסופרים שכתבו באידיש נתרבו
והרחיבו את הספרות.
באותה תקופה התקיימה ועידת צ'רנוביץ שהכריזה על שפת האידיש כעל שפת אם,
בועידה השתפו כל הסופרים שכתבו בשפה זו. גם בזמושץ' קמה תנועה של קנאים
שהיו לועגים לכל צעיר וצעירה שדיברו בשפות אחרות, אנחנו יהודים וצריכים
לדבר אידיש, ובאמת היו מעטים שדיברו שפות אחרות ברבים.
כבר מתחילים למצוא הרבה בני נוער שיש להם ספרים באידיש.
יוזמה חדשה קמה בעיר לייסד ספריה ציבורית. חדר נשכר אצל גדליהו הופמן
בקומה ג' וצעירים וצעירות יצאו לאסוף תרומות בספרים ובכסף למטרה זו.
רובו של הדור הצעיר השתתף במפעל זה ובזמן קצר קמה ספריה. אמנם, בחדר
קטן אבל עם רכוש של ספרים וחוג גדול של קוראים נלהבים, חוג מתנדבים ניהל
את הספרייה האהובה על רבים ואלה עשו את עבודתם כעבודת קודש בכל נפשם .
הספרייה התפתחה יפה מאד , המפלגות השונות רצו לשים ידם על המפעל והעניין
הגיע לידי עימותים עד להתערבות המשטרה.
כעבור זמן מה החלו להיפתח "אולמות קריאה" בבתים פרטיים.
בבית מש' קאסירר בקומה השלישית נפתח אולם קריאה בהנהלתו של שמואלק'ה
גרוסבוים , שם אפשר היה לקורא עתונים ולשחק שחמט.
ספריה נוספת נפתחה בחדר הלימודים של האחים בכר, שם אפשר היה להשיג
ספרים באידיש של י. ל. פרץ, דינזון ואחרים. ראשוני הסוציאליסטים בעיר ותלמידי
האוניברסיטה שבאו בימי החופשה הביתה הם אלו שיסדו את הספרייה.
במרוצת הזמן הפכה הספרייה בביתו של גדליהו הופמן לספריה שבה רוכזו כל
. הספרים של הספריות החשאיות והיא התקיימה עד שנת 1905
הספריה ע"ש י. ל. פרץ
חיים שפיזאייזן, מתוך "זמושץ' בגאונה ובשברה"
באותה תקופה גדל הצורך במקום מפגש מסודר וחוקי לכל בני הנוער במיוחד לאלו
שהיו עסוקים בפעילות פוליטית. במקביל, בתקופה זו נמצאה חברה ספרותית
בפטרבורג שפתחה סניפים בערי שדה. , נעשו הכנות לפתיחת הסניף בזמושץ'.
לאחר שהושג הרשיון הדרוש, נאלצה חברה זו לסגור את כל סניפיה ע"י השלטון
הצארי . מחוסר ברירה הושגה לרשות בקשה בצירוף תקנון, לשם ייסוד חברה
מקומת בשם "ספריה ואולם קריאה".
עשרה אזרחים נכבדים ומשכילים חתמו על התקנון ובניהם נמצאו יונה יהושע פרץ,
שמואל אשכנזי, יהונתן אייבשיץ, שניאורסון ב. פפר ואחרים. שנה שלמה נמשך
התהליך עד לקבלת הרשיון שהיה כרוך בהוצאות כספיות רבות. בשנת 1912 התקבל
הרשיון המיוחל. אז, החלו לחפש מקום הולם, מקום של כבוד שיהיה ראוי להיות
בית לספריה , המקום חייב היה להיות מבנה שחיצוניותו תהיה נאה וזה היה כמובן
כרוך בהוצאות מרובות.
למילוי המשימה הזאת נחלץ הנוער היהודי , הפעילים היו ב. פפר מ. בכר י. ברנדוין,
דוד כהן ועוד.
נשכרה דירה בת 4 חדרים שרוהטו בשולחנות , ספסלים וכסאות. הוזמנו עיתונים
ברוסית, בפולנית ועיתונים עבריים ואידיים וספריה ואולם הקריאה נפתחו לקהל
הרחב.
ההצלחה הייתה מעל ומעבר למשוער. בבת אחת נרשמו למעלה משלוש מאות
חברים ודמי חבר שעלו שלושה רובלים בשנה הבטיחו את תקציב הספרייה.
הספרייה הייתה פתוחה משעה 6 עד שעה 9 בערב, ואולם הקריאה עד 11 בלילה.
הספרייה הפכה מייד למקום המפגש של כל אלה אשר בית המדרש או ה"שטיבל"
נעשה צר בשבילם, כמו-כן מקום מפגש של פועלים ומשכילים.
בתקופת הכיבוש האוסטרי בשנת 1915-1916 הועברה הספרייה אל ביתו של אביגדור
אינלנדר.
בשנת 1922 , השנה שבה הגיעה התנועה המהפכנית לשגשוג רב , השתמשו הפועלים
במוסד זה בתור מקום מפגש שלהם , למורת רוחם של השלטונות הפולניים.
בשנת 1924 נגזר דינה של הספרייה ובפקודת השלטונות נסגרה ללא זכות ערעור על
החלטה זו.
הספרים והרהיטים נמסרו לרשותה של ועדת החיסול.
ועדת החיסול חיפשה דרכים לפתוח מחדש את הספרייה. מאחר ואי אפשר היה
לערער על צו-הסגירה הוגש לאישור תקנון חדש , צנוע ומוגבל בהרבה מהקודם
ואזרחים נאמנים על השלטון חתמו עליו.
על אף המאמצים המרובים, שנמשכו שנה שלמה והוצאות כסף גדולות סירבו
השלטונות הפולניים לאשר את התקנון הזה ולא הועילו כל המאמצים מצד
המבקשים.
אלו היו ימים קשים שעברו על הספרייה. ועדת החיסול התלבטה קשות, מאחר שלא
היו הכנסות סדירות, לא ניתן היה לשלם את שכר הדירה לאינלנדר והוא איים על
פינוי הספרייה מביתו.
ועדת החיסול ביקשה עזרה מגורמים שונים והחליטה לבסוף לפתוח את הספרייה
בתור סניף של חברה מרכזית מתאימה. לרוע המזל לא נכלל בתקנון של החברות
המרכזיות "קולטור ליגע" ו"צישא" סעיף לפתיחת ספריות בערי השדה ואילו חברות
אחרות שסעיף זה כן נכלל בתקנון שלהם כמו, "אוונט קורסו" (שיעורי ערב) סירבו
להתקשר עם ועדת החיסול .
לאחר מאמצים רבים ובהמלצת הסופר ליאון פינקלשטיין המזכירות של "הליגה
להשכלת העם" (יידישע פאלקס –בילדונגס ליגע) הסכימה למסור את סניפה
הבלתי פעיל בזמושץ' לשם הקמה הספרייה.
לאותה חברה הייתה הרשות לייסד ספריות ואולמות קריאה בערי המדינה ואמנם
לאחר שהושלמו הסידורים הפורמליים הדרושים נפתחה הספרייה מחדש בינואר
.1926
ליו"ר הליגה בזמושץ' נתמנה משה לוין ולספרן האחראי כלפי השלטונות נתמנה ב.
פפר.
שוב החל השגשוג של הספרייה , באולם הקריאה הותקן מקלט רדיו והמוסד הפך
לפינת התרבות והנופש ל מרבית הנוער היהודי במקום.
באביב 1931 הגיעה לקיצה התקופה המבורכת של הספרייה , השלטונות פיזרו את
"הליגה היהודית להשכלת העם" וכל סניפיה נסגרו. מובן מאליו שגם הספרייה
נסגרה.
כעבור חודשים אחדים , כששוב נפתחה הספרייה הכביד עולו הכבד של הגרעון
ובעל הבית אינלנדר איים מחדש בצו פינוי.
הגרעון של הספרייה גדל מאד וכעבור זמן-מה נסגרה ע"י השלטונות.
כמעט שנה שלמה עברה עד שאפשר היה לפתוח מחדש את הספרייה בתור סניף של
ה"קולטור ליגע" (ליגה לתרבות) שבתקופה ההיא הייתה רשאית לפתוח סניפים
בערי שדה.
בינתיים הצטבר חוב גדול בשל הפיגורים בתשלום שכר הדירה והכרח היה למסור
חדר אחד לבעל הבית אינלנדר ולחסל את אולם הקריאה.
. הספרייה התקיימה עד כניסת הנאצים לזמושץ' בשנת 1939
הספריה ע"ש ד'ר אטינגר
שמחה צוירן, מתוך "זמושץ' בגאונה ובשברה"
הנוער היהודי של העיר החדשה, צעירים שהיו צמאים לתרבות נהרו בערבים אל
העיר הישנה על מנת להשאיל ספר או להחליפו בספריה ע"ש י.ל.פרץ גם לקרוא
עיתונים כתבי -עת וספרי מדע שלא ניתנו להשאלה ואפשר היה לעיין בהם רק
באולם הקריאה.
גם המשכילים מבין הנוער החסידי של העיר החדשה רצו לקרוא בספר חילוני אבל
לא יכלו להשתתף בביקורים ההמוניים של יתר הנוער מחשש להראות בפומבי.
בעקבות כך הגיעה קבוצה של נוער, בעיר החדשה לידי הרעיון לחולל מהפכה קטנה
למרוד בשלטונה הרוחני תרבותי של העיר הישנה .
בתחילת שנת 1922 נתכנסו מספר חברים לאסיפה והחליטו לייסד בעיר החדשה
ספרייה ולפתוח לידה אולם קריאה. פעולתם הראשונה הייתה לאסוף ספרים
ולרכוש חברים. הם הוצאו אגרות חוב על סכומים קטנים שרוכשיהן היו רשאים
לנכותם מדמי החבר שלהם למען הספרייה ואולם הקריאה. היוזמים פנו גם
"ארבעטער רינג" בארה"ב וקיבלו תמיכה חד-פעמית של 150 דולר.
נשכרה דירה בת 3 חדרים במרכזה של העיר החדשה ומייד כונסה אסיפת יסוד בה
השתתפו החברים הראשונים.
האסיפה בחרה בהנהלה והיא החליטה להפוך את הספרייה ואולם הקריאה למרכז
תרבותי בלתי מפלגתי של תושבי העיר החדשה על כל חוגיהם.
החלטה זו קוימה ועל סמך זה הובטח קיומה של הספרייה.
האנטישמים בעיר זממו בהזדמנויות שונות להתנכל לספרייה ולהביאה לידי חיסול.
לצורך כך העלו כל מיני טיעונים ונימוקים פוליטים אך לא הצליחו.
הספרייה נקראה ע"י ד"ר אטינגר שחי ופעל בזמושץ'.
יו"ר הספרייה היה א. ח. נירנברג שאף נאסר ע"י השלטונות יחד עם עוד חשודים
פוליטיים בערב האחד במאי. "חטאו" היה היותו יו"ר הספריה.
מייד לאחר הקמתה נערך נשף שנקרא הנשף ע"ש י.ל.פרץ והשתתפו בו יונה יהושע
פרץ, אחיו של י.ל.פרץ מר אשכנזי חבר נעוריו של הסופר וירחמיאל ברנדוויין.
בחלק האמנותי של הערב הועלה המחזה "שלוש התופרות" מאת י.ל.פרץ.
