צבי גבת
הספריה הציבורית לפני מלחמת העולם הראשונה
בבואי לספר על ייסוד הספריה הציבורית היחידה שהתקיימה בעירנו זמושץ׳, אינני יכול לפסוח על המצב שהיה קיים אז בעיר. קודם כל לא היו קוראים, בחוגים גדולים או קטנים. בעיקר בשפות אידיש ועברית, למרות שכבר היו סופרים וספרות בשפות הללו. הדור הצעיר למד תחילה בהדר, אחר כך – בבית .המדרש, ואלה שלא נזקקו לבית מדרש – מעטים היו כאלה – הלכו לגימנסיה הרוסית וקראו את הספרות הרוסית או הפולנית ובדרך כלל לא חשבו אז כלל את שפת האידיש לשפה תרבותית. לא היו קוראים כלל לשפה זו ולצעיר אינטליגנטי – לא היה נאה לדבר ולקרוא בשפה זו. אבל חוץ מהאינטליגנציה – היו גם ״עמך״ בעיר, שלא למדו בבתי הספר הכלליים ולא ידעו רוסית או פולנית – ושפת דיבורם היתה אך ורק אידיש< חלק קטן מאד קראו עתונים באידיש ״דער פריינט״, ״היינט״ וכר.
ספרים ראשונים שהגיעו העידה – באו בדרך בלתי רגילה היום. אז היו באים יהודים שהיו קוראים להם ״פאקנטרעגער״, ובאמת סחבו על גבם חבילה כבדה של ספרים. אלה היו בעיקר כתבי רומ״ל – סידורים, מחזורים, צאינה וראינה, שבט-מוסר וכד׳. היהודים הללו היו באים, בעיקר, לפני ה״ימים הנוראים״ ומסדרים תערוכת ספרים ב״פלוש״, בכניסה לבית הכנסת. ובזמנים ההם שלפני 1905 – התחילו להביא גם ספרים אחדים, – אמנם בצנעה, לא סידרו אותם ליד הסידורים והמחזורים בתערוכה, כי-אם החזיקו אותם בשק ורמזו לכל צעיר – כי יש להם ״מעשה-ביכלעך״, אלה היו בעיקר רומנים של שמ״ר, שנקביץ ועוד. אמנם, היו רומנים גדולים כתובים אידיש, אבל הגיבורים עצמם היו לא מהחיים היהודיים, כי אם מהזרים, שם הופיעו נסיכים ושודדים, מלכים ושרים, הכל בא מעולם רחוק. בכל זאת היו מעטים שידם השיגה לקנות את הספרים הללו, ונמצא יהודי כורך- ספרים, דוד פכר, שקנה ספרים כאלה ונתן אותם בהשאלה לקוראים.
נמצא חוג קוראים לספרות הזאת שקראו ביחידות – ובקבוצות. בקבוצות היו קוראים בעיקר בשבתות – בגני העיר, בשדות – מחוץ לעיר, וליד הנהר. זכורני, איך היינו מתאספים קבוצת נערים על גבעה אחת ליד הכנסיה הפרבוסלבית, ואחד היה קורא בקול לפני ההברה! גמרנו חלק אחד – שלחנו תיכף להחליפו בחלק השני ושעות רבות שכינו על הארץ והפלגנו בדמיוננו למרחקים – בארמונות וביערות ובעולם התוהו.
עד שקמו מפלגות הפועלים ב-1905, ה״בונד״ וצ״ס, שהתחילו גם בפעולה תרבותית. קודם כל שעורים לכתיבה ולקריאה. החלו להפיץ עתונים וספרות מפלגתית, הגיעו גם •עתונים חדשים באידיש. הסופרים שכתבו אידיש – נתרבו והרחיבו את הספרות. התקיימה אז גם ועידת צ׳רנוביץ שהכריזה על שפת אידיש – כעל שפת-אם, ושם בועידה הזו השתתפו שמנה וסלתה של הסופרים שכתבו בשפה זו. קמה גם בעירנו תנועה של קנאים שהיו לועגים לכל צעיר או צעירה שדיברו בשפות אחרות: אנחנו יהודים וצריכים לדבר אידיש, ובאמת היו מעטים שדיברו בשפות אחרות בפרהסיה.
בתקופה ההיא כבר היו רבים מהדור הצעיר, שהיו להם ספרים רבים מהמבחר בספרות אידיש ואינני זוכי מי היה היוזם לייסד ספריה ציבורית, אבל זה בא כדבר בזמנו ושכרו חדר אצל גדליהו הופמן, בקומה ג/ וצעירים וצעירות יצאו לאסוף תרומות – בספרים ובכסף – למטרה זו. רובו של הדור הצעיר השתתף במפעל זה ובזמן קצר קמה הספריה, אמנם בחדר קטן, אבל עם רכוש של ספרים וחוג גדול של קוראים נלהבים, וחוג מתנדבים לנהל את הספריה האהובה על רבים ואלה עשו את עבודתם – כעבודת קודש, בכל נפשם ובכל מאודם.
מזח התפתח מפעל יפה למדי. כעבור שנים שמו המפלגות את כפן על המפעל – קודם ה״בונד״ ואחרי זה אחרות, והענין הביא עד להתערבות המשטרה.
חיים שפיזאייזן
מ״חדר מתוקן״ – לספריה
מראה העיר זמושץ׳ על השוק ובתיו, הארמון וגן המהנדסים, בית הכנסת ובית-המדרש והפלוש שלו – כולם מתוארים בזכרונותיו של י. ל. פרץ! גם על מלחמת החסידים והמתנגדים ותנועת ההשכלה מסופר בהם. דמויות וטיפוסים מכל המינים עוברים בסך בזכרונות אלה ואפילו מספר תושבי העיר מפורט בהם על תכונותיהם וסגולותיהם, שבזכותן לא הפכה ההשכלה בזמושץ׳ לגורם של התבוללות.
אופייה היהודי של זמושץ׳ נשתמר בה עד לחורבנה, שהתל בשנת 1939. אותות המאבק בזמושץ׳ שבין החסידים והמתנגדים מצד אחד והשפעתה של תנועת ההשכלה מצד שני – היו ניכרים. ברצוני לכן להעלות על הנייר פרט אחד ששמעתיו בנעורי ושאינו מובא בזכרונותיו של י. ל. פרץ. זמנו היה בערך בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה.
ביזמתו – או בהשפעתו – של י. ל. פרץ נוסד בזמושץ׳ מעין ״חדד מתוקן״ ובעלי מלאכה אף למדו בבית-המדרש פרשת חומש לאחר השינה בשבתות.
הדבר לא נשא חן בעיני החסידים והם הקימו צעקה: היהדות בסכנה! אש המריבה התלקחה ושני הצדדים נלחמו ביניהם אפילו בתגרות ידיים. החסידים הבהילו לעזרתם את הרביים שלהם, שהתיישבו לתקופה מסוימת בעיירות הסמוכות לזמושץ׳ ומשם כיוונו את מלחמת המצווה של הסרים למשמעתם. החסידים נטשו את המניינים שלהם והלכו להתפלל בבית-המדרש שבו ניתנו השעורים לבעלי המלאכה.
ממאבק זה יצאו החסידים כשידם על העליונה! ההדר המתוקן נסגר ולימוד פרשת השבוע נתבטל. מאותו זמן ואילך נשארו בבית-המדרש של המתנגדים שני חסידים מכל ״שטיבל״ שתפקידם היה לשמור ״על הכשרות״. חלק של בעלי הבתים עזב את בית-המדרש ויסד את ״המניין הפולני״ בדירתו של גודל מלמד.
אך נצחון החסידים היה למראית עין בלבד. הצמאון ללימודי חול והשאיפה ליציאה מדי אמות של בית-המדרש לא נחנקו. בין מאות חובשי הספסלים בבית-המדרש נמצאו רבים שלא הסתפקו עוד בהוויות של אביי ורבא והם התחילו ללמוד תנ״ך, עברית ושפות המדינה (רוסית ופולנית). התנועה הציונית, שנולדה באותה התקופה, מצאה בין הצעירים הללו את תומכיה הראשונים. הם יסדו אגודה ושמותיהם של כמה ממייסדיה עדיין שמורים בזכרוני (אני עצמי עברתי אז מן החדר לבית-המדרש). ואלה הם: אהרן נאדלר. (אהרן מייטשיס), יהושע בנו של שמעון פרוכטגרטן, מרדכי ויוצ׳ה בכר, עזריאל שפיר, יצחק פרנקל ועוד.
כעבור זמן מה נפתח בביתו של קאסירר, בקומה השלישית, אולם תה וקריאה בהנהלתו של שמואליקה גרוסבוים, חתנו של דוד וואווס. שם אפשר היה לקרוא עתונים ולשחק בשחמט. גם אני נמניתי עם באי אולם הקריאה, (בחשאי). שם הכרתי את הסטודנט נחמיה רוזן ממינסק, שהיה – במרוצת הימים – מורי. לאחד מכן נמצאה ספריה בהדר הלימודים של האחים בכר ומשם קיבלתי את הספרים האיריים הראשונים של פרץ, דינזון ואחרים וקראתי בהם ליד הגמרא הפתוחה בלילות, אור ליום ששי בשבוע. ספריה זו נוסדה על-ידי ראשוני הסוציאליסטים בזמושץ׳ ותלמידי האוניברסיטה שבאו לימי החופשה הביתה, כמו ליאון הוברמן, נפתלי מרגליות ואחרים. ספריה קטנה זו הפכה לאחר גלגולים רבים לספריה הגדולה ואולם-הקריאה ע״ש י. ל. פרץ.
הספריה ע״ש י. ל. פרץ
לזמושץ׳ יצאו מוניטין כעיר של לומדים ומשכילים. ומכאן – אוספי הספרים הגדולים שהיו מצויים בה אצל יהירים ומוסדות.
לומדי התורה הסתפקו בעקד הספרים של בית-הכנסת הגדול, ואילו המשכילים שבתקופה ההיא – שנות התשעים של המאה שעברה, – שהיו להוטים אחר ספר חילוני – מצאו את מבוקשם בחנות הספרים של דוד שיפמן, או אצל גודל מלמד, שבדירתו התפלל ״המנץ הפולני״ (בשם זה נקרא המנץ של לובשי בגדים קצרים) ואף נמצאו בה ספריה, שהכילה ספרים עבריים, וכן עתון עברי.
באותם הימים נתרבה גם הביקוש לספר האידי והכורך בנימינצ׳ה פרוכטמן (כיום באפריקה) הוא שדאג להספקתו: במחיר של פרוטות אחדות השאיל ספרים איריים לקריאה.
בשלהי שנות התשעים נמצאה ספריה ראויה לשמה (חשאית) בדירת האחים מרדכי ויוצ׳ה בכר, והדעת נותנת, .שהנוער המתלמד המהפכני-סוציאליסטי. הוא .,שהקימה. (בספריה זאת קראתי לראשונה את יצירותיהם של י. ל. פרץ, י. דינזון ומנדלי מוכר ספרים).
באותו זמן נפתח בביתו של קאסידר, בקומה השלישית, אולם-תה קטן, בו אפשר היה לקרוא עתון עברי (עתונים באידית לא היו עוד בנמצא בתקופה ההיא) ולשחק בשחמט. מנהל האולם היה שמואלקה גרוסבוים, חתנו של דוד וואווס (נמניתי עם באי המקום הזה – בצנעה). כנראה שהציונים, שהחלו בימים ההם להתארגן, הם שיסדו מקום מפגש זה.
מכל מקום בתקופה ההיא כבד נמצאו חוגים מהפכניים-סוציאליסטיים חשאיים בזמושץ׳ והדרישה לספרים רציניים הלכה וגברה.
סוף סוף נפתחה באורח חוקי ספריה על שמו של אדם פרטי – גדליהו הופמן, חתנו של חייט בזמושץ׳. בספריה זו רוכזו כל הספרים של. הספריות החשאיות והיא התקיימה עד שנת 1905.
עם התגברותה של הריאקציה לאחר שנת 1905 וידידתה מחדש של התנועה המהפכנית למחתרת, גדל הצורך במקום מפגש חוקי! והיות ובאותו הזמן נמצאה חברה ספרותית בפטרבורג, שפתחה סניפים בערי השדה, נעשו הכנות לפתיחת סניף כזה בזמושץ׳. לאחר שהושג הרשיון הדרוש, נסגרה ההברה הזאת על כל סניפיה בפקודת השלטון הצארי. מחוסר ברירה הוגשה לרשות בקשה, בצירוף תקנון, לשם ייסוד חברה מקומית בשם ״ספריה ואולם קריאה״.
עשרה אזרחים נכבדים ומשכילים חתמו על התקנון וביניהם נמצאו יונה יהושע פרץ, שמואל אשכנזי, יהונתן אייבשיץ, שניאורסון (שני האחרונים היו חתניו של שמואל לייביש לוין), ב. פפר ואחרים. במחיר הוצאות מרובות ומאמצים שנמשכו שנה שלמה נתקבל בקיץ 1912 הרשיון המבוקש. אולם עדיין לא היה סוף לטרדות המרובות, שכן כבוד המקום חייב לשוות לספריה, שעמדה להפתח בזמושץ' צורה חיצונית נאה ודבר זה היה, כמובן, כרוך בהוצאות מרובות נוספות.
למילוי משימה זו נחלץ הנוער היהודי. הפעילים ביותר היו שוב הפעם ב. פפד, מ. בכר, י. ברנדויין, דוד כהן, כותב הטורים האלה ורבים אחרים. נשכרה דירה בת ארבעה הדרים שרוהטו בשולחנות, ספסלים וכסאות. הוזמנו עתונים רוסיים, פולניים, עבריים ואידיים ו״הספריה ואולם הקריאה״ נפתחו.
ההצלחה היתה למעלה מן המשוער. בבת אחת נרשמו למעלה משלוש מאות חברים ודמי החבר שעלו לשלושה רובלים בשנה הבטיחו את תקציב החברה. הספריה היתה פתוחה משעה 6 עד 9 בערב ואולם הקריאה – עד 11 בלילה. הספריה הפכה מיד למקום המפגש של כל אלה אשר בית- המדרש, או ה״שטיבל״, נעשה צר בשבילם וכן – של פועלים משפילים.
בתקופת הכיבוש האוסטרי, בשנים 1915-1916, הועברו הספריה ואולם-הקריאה למרכז וזעיר – לביתו של אביגדור אינלנדר.
בשנת 1922, השנה שבה הגיעה התנועה המהפכנית לשגשוג רב, השתמשו הפועלים במוסד בתור מקום מפגש שלהם – למורת רוחם של השלטונות הפולניים. ואמנם בשנת 1924 נגזר דינה של הספריה ובפקודת השלטונות נסגרה ללא זכות עירעור על החלטה זו.
הספרים והרהיטים נמסרו לרשותה של ועדת-חיסול.
ועדת-החיסול חיפשה דרכים לפתיחתה מחדש של הספריה. מאחר שאי-אפשר היה לערער על צו-הסגירה הוגש לאישור תקנון חדש, צנוע ומוגבל בהרבה מן הקודם ואזרחים נאמנים על השלטונות חתמו עליו.
על אף המאמצים המרובים, שנמשכו שנה שלמה והוצאות הכסף הגדולות, סירבו השלטונות הפולניים לאשר את התקנון החדש. לא הועילו גם ההשתדלויות מצדדים שונים.
הגיעו ימים קשים לספריה. ועדת החיסול נתלבטה קשה, מאחר שבהעדר הכנסות סדירות נבצר ממנה לשלם את שכר הדירה לאינלנדר. הלה אף איים בפינוי הספריה מביתו.
שוב ביקשנו עזרה מן החוץ וועדת החיסול ההליטה לפתות את הספריה בתור סניף של הברה מרכזית מתאימה. לרוע מזלנו לא נכלל בתקנון של החברות המרכזיות ״קולטור ליגע״ ו״צישא״ סעיף לפתיחת ספריות בערי השדה, ואילו חברות אחרות, שסעיף כזה נכלל בתקנון שלהן, כגון החברה ״אוונט קורסן״ (שיעורי ערב), סירבו להתקשר אתנו. לאחר יגיעות מרובות הצלחנו, בהמלצתו של הסופר ליאון פינקלשטיין, להניע את המזכירות של ״הליגה להשכלת העב״ (יידישע סאלקס-בילדונגס ליגע), שתסכים למסור לרשותנו את סניפה הבלתי פעיל שבזמושץ׳. לאותה החברה היתד, הרשות לייסד ספריות ואולמי-קריאה בערי המדינה ואמנם לאחר שהושלמו הסידורים הפורמליים הדרושים נפתחה הספריה מחדש בינואר 1926.
ליו״ר של סניף הליגה בזמושץ׳ נתמנה משה לווין ולספרן האחראי כלפי השלטונות, ב. פפר.
שוב הגיעו ימי שגשוג ופריחה לספריה. באולם הקריאה הותקן מקלט רדיו והמוסד הפך לפינת התרבות והנופש של מרבית הנוער היהודי במקום.
אולם גם תקופה מבורכת זו בתולדות הספריה הגיעה לאחר שנים ספורות לקצה. באביב 1931 פיזרו השלטונות את ״הליגה היהודית להשכלת העם״ וכל סניפיה נסגרו; מאליו מובן, שאף הספריה שלנו לא נמלטה מגזר-דין זה.
כעבור חדשים אחדים, כששוב פתחה את שעריה, הכביד עליה עולו הכבד של גרעץ גדול ובעל-הבית אינלנדר איים מחדש בצו פינוי.
הגרעון של הספריה הלך וגדל וכעבור זמן מה נסגרה שוב ע״י השלטונות.
כמעט שנה שלמה עברה עד שאפשר היה לפתוח מחדש את הספריה בתור סניף של ה״קולטור ליגע״ (ליגה לתרבות), שבתקופה ההיא כבר היתה רשאית לפתוח סניפים בעדי השדה.
בינתיים הצטבר חוב גדול בשל הפיגורים בתשלום שכר הדירה והכרח היה למסור חדר אהד לבעל-הבית אינלנדר ולחסל את אולם הקריאה.
מאז נתקיימה הספריה עד כניסת הנאצים לזמושץ׳ ב-1939.
בית הספר ע״ש י. ל. פרץ
עם סיומה של מלהמת העולם הראשונה ושחרורה של פולין משלטון זרים, נוסדו בהרבה ערים בתי-ספר אידישאיים חילוניים. בתקופה ההיא כבר פעלה ההסתדרות למען בתי-ספר אידישאיים, ״ציש״א״, והיא עסקה בהגשת עזרה חומרית לבתי-הספד המסונפים לה, כיוונה את פעולתם החינוכית והמציאה להם מורים וספרי לימוד.
לא כן בזמושץ׳, שבה לא נמצאו אז בעלי יזמה שיתעוררו להקים בעיר בית-ספר יהודי חילוני. המפנה הל רק בקיץ 1924 כאשר מלך ראוויטש בא לביקור בעירנו ותודות למרצו הרב נוסדה קבוצה יוזמת של ידידי בית-הספר היהודי החילוני בעיר.
ההנהלה אף יסדה חוג דרמתי, שהציג לעתים תכופות מהזות של סופרים יהודים.
בעיקר שקדה ההנהלה על עריכת הרצאות פומביות של סופדים, שהוזמנו מווארשה באמצעות אגודת הסופרים היהודים. הרצאות אלו, מלבד תועלתן החינוכית המרובה, היוו גם מקור הכנסות השוב.
ההצגות וההרצאות הפומביות נערכו עתה לעתים קרובות, וכן יצא החוג הדרמתי לסיבוב בערים הסמוכות והציג גם שם הצגות. בדרך זו גדלה הקרן, שנועדה לפתיחת בית-הםפד.
אך לא קל היה למצוא בזמושץ׳ משכן מתאים בשביל בית-הספר. בתקופה ההיא גמלה היתה מצוקת הדיור בעיר. קושי מיוחד גדם גם פיזור האוכלוסיה בשלושת חלקיה הנפרדים של העיר. ההנהלה ניסתה לשכן את בית-הספר בשטה הפנוי (בין העיר הישנה והעיר החדשה), אך עמלה היה לריק. בסופו של דבר נמצאה דירה מתאימה רק בחלקה הקטן של העיד, בפרבר הלובלינאי.
בסתיו 1925 נפתח בית-הספד ומלבד ילדי הפרבר למדו בו גם ילדים מחלקי העיר האחרים. בית-הספר זכה להתפתחות רבה וכל שנה נוספה בו כיתה הדשה, גבוהה יותר.
אך ההנהלה לא וויתרה על פתיחת בית-ספר גס בעיר החדשה ואמנם לשנת הלימוד 30-1929 נפתח גם שם בית-םפר אידישאי חילוני, לאחר מלחמה קשה ביהודים החרדים שם.
למרבה הצער לא נועדו חיים ארוכים לבית-ספר זה. ההכנסות במקום הלכו והצטמקו ומועצת העיר הימנית הפסיקה את התמיכה הכספית שנתנה קודם. באותן השנים צמצמה גם ציש״א את עזרתה החומרית וגם מאיגוד בני זמושץ׳ בארה״ב נתקבל כסף ברווחי-זמן ארוכים. בסופו של דבר נצטבר חוב גדול ולשנת הלימודים 32-1931 אי-אפשר היה להזמין מורים ולכסות את ההוצאות השוטפות ושערי בית-ספר לא נפתחו עוד.
שמחה צוירן
הםפריה ע״ש ד״ר אטינגר
הנוער היהודי של העיר החדשה, צעירים שהיו צמאים לדבר תרבות, נהרו בערבים לעיר הישנה על מנת לשאול שם ספר, או להחליפו, בספריה ע״ש פרץ, ולקרוא עתונים, כתבי-עת וספרי- מדע, שלא ניתנו להשאלה ואפשר היה לעיין בהם רק באולם הקריאה.
לא כן המשכילים מבין הנוער החסידי של העיר החדשה. אף הם צמאו לספר חילוני, אך נבצר מהם מלהשתתף ב״ביקורים״ ההמוניים של יתד הנוער בעיר הישנה מחמת הפומבי שבדבר.
כד הגיעה קבוצת נוער בעיר החדשה לידי הרעיון לחולל מעין מהפכה קטנה ולמרוד בשלטונה הרוחני-תרבותי של העיר הישנה. בתהילת 1922 נתכנסו הללו לאסיפה וההליטו לייסד בעיר החדשה ספריה ולפתוח לידה אולם-קריאה.
פעולתנו הראשונה היתה לאסוף ספרים ולרכוש חברים. הוצאו אגרות חוב על סכומים קטנים, שרוכשיהן היו רשאים לנכותם מדמי החבר שלהם למען הספריה ואולם הקריאה; היוזמים פני גם ל״ארבעטעד רינג״ בארה״ב וקיבלו תמיכה הד-פעמית של 100-150 דולר. נשכרה דירה בת 3 חדרים במרכזה של העיר החדשה ומיד כונסה אסיפת היסוד, בה השתתפו מאת החברים הראשונים.
האסיפה בחרה בהנהלה והיא ההליטה להפוך את הספריה ואולם הקריאה למרכז תרבותי בלתי מפלגתי של תושבי העיר החדשה על כל הוגיהם.
החלטה זו קוימה ובזכות זו הובטח קיומה של הספריה. האנטישמיים הפולנים זממו בהזדמנויות שונות להתנכל לספריה ולהביאה לידי חיסול. לצורך זה השתמשו בכל מיני נימוקים פוליטיים, אך העלו חרם.
הספריה נקראה ע״ש דייר אטינגר, שחי ופעל בזמושץ׳.
בנשף פרץ הראשון, שנערך באולם הספריה בשנת 1922, השתתפו: יונה יהושע פרץ, אחיו של המשורר הדגול, אשכנזי, חבר נעוריו של י. ל. פרץ וירחמיאל ברנדוויין. בחלק האמנותי של הערב הוצג המחזה ״שלוש התופרות" מאת י. ל. פרץ.
כדאי להזכיר את א. ח. נירנברג, מראשוני המייסדים של הספריד, (החי כיום בישראל), שפעם אחת נאסר על ידי השלטונות ערב האחד במאי יחד עם חשודים פוליטיים אחרים. ״חטאו״ היחיד של נירנברג היה, ששימש יו״ר הספריה.
