מבנה חברתי-מקצועי וכלכלה
בין הגורמים להחלטתו של הטמאן יאן זמויסקי, מייסדה של העיר זמושץ', המאפשרת התיישבות היהודים בעיר, היו בעיקר סיבות כלכליות. מסמך ההתיישבות משנת 1588, ויסת בד בבד עם הסוגיה הכללית גם את דרכי התפרנסות האוכלוסיה היהודית. ברוח ההחלטות הכלולות בו, היו אמורים היהודים הספרדים שהגיעו לזמושץ' לעסוק במסחר. עיסוקם של היהודים במסחר, כמו גם הגרמנים, הסקוטים, האנגלים, הארמנים שהגיעו לפניהם וכמו היוונים שהגיעו מאוחר יותר אמורים היו להפוך את העיר למרכז מסחרי חשוב גם בקנה מידה איזורי וגם כלל פולני. לתכניות האלה אמורות היו לסייעה התקשרויות בינלאומיות ענפות וקשרים עם סוחרים מחו"ל. ע"מ לעודד את ההתיישבות בעיר, הובטח ע"י המייסד, חופש כמעט מלא בניהול עסקי מסחר. הפריבילגיה משנת 1588 לא הטילה הגבלות כלשהן על הסוחרים היהודים. לפי כל התקנות, הסוחרים היהודים היו אמורים לקבל את אותו היחס כמו הסוחרים הנוצרים שהתיישבו לפניהם בזמושץ'.
לעומת זאת, חרות כזאת לא הוענקה לבעלי המלאכה. הגבלות ההתפרנסות בתחום הזה התייחסו לסוג המוצר ולחוג לקוחות היעד. בעלי המלאכה היהודים קיבלו רשיון לייצר רק מוצרים בודדים אשר לא יוצרו בפולין ואשר בהם יכלו לסחור ללא הגבלות. שווק סוגי תוצרת אחרים, בעקר מזון, הותר אך ורק בינם לבין עצמם. הסיבות לדרישות האלה היו הדאגה לתפקודן של גילדות קתוליות שהיו קיימות כבר אז.
להגבלות האלה היתה השפעה מכרעת על ההרכב החברתי-כלכלי של האוכלוסיה היהודית בזמושץ'. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו סוחרים ממוצא טורקי ואיטלקי שהגיעו מלבוב ואשר עסקו בסחר לבנטיני שבזמנים ההם היה כדאי מאוד. לידם אפשר היה למצוא גם סיטונאים, רופאים, ספרים ורוקחים. לעומת זאת לבעלי המלאכה היה ייצוג מצומצם ביותר. בתקופה הראשונה הוגבל הייצור היהודי רק לתוצרת לצריכה עצמית של מזון ומוצרים אחרים המיועדים לצרכי הדת היהודית. חוקי הכשרות וייחודו של ייצור בדים (איסור על לבישת בגדי צמר התפורים בחוטי קנבס) גרמו לכך שבין בעלי מלאכה יהודים ספורים צצו בעקר: קצבים, אופים, מזקקי יי"ש וחייטים. מייצרי דברי מותרות, כמו: פרוונים, צורפים, מייצר סידקית וסנדלרים היוו אליטה של בעלי המלאכה. התחיה בתחום המלאכה הגיעה רק עם הפריבילגיה שהוענקה בשנת 1623 ע"י טומאש זמויסקי השליט השני של זמושץ'. הוא הבטיח ליצרני בדים מהולנד ובלגיה שרצו להתיישב בעיר, זכות בלעדית לייצור בדי צמר ומשי מפוארים. אלה שבאו זה מקרוב דרך גדאנסק הביאו איתם מכונות אריגה יחד עם חומרי הגלם.
איסור על התיישבות יהודי פולין בעיר וייחודם של מסמכים רשמיים מהשנים 1588 ו-1623 גרמו לכך שהיהודים הספרדים שהגיעו לעיר היוו חברה אמידה למדי ובעלת חשיבות. מוצאם של יהודי זמושץ' שעסקו בעקר במסחר מכניס, ייצור דברי מותרות, עסקות קרדיט וממכר סיטונאי, היה ממשפחות ידועות באירופה. דה משה (משה דה משה כהן – "היהודי הראשון של זמושץ'"), דה קאמפוס, קסטיאל, זאקוטו, עוזיאל וסלומונס. המקצועות בהם עסקו הביאו להם עושר ויוקרה. ההפך הגמור מהם היו היהודים האשכנזים המקומיים שזרמו לעיר (על אף האיסור הפורמלי). הם היו בדרך כלל הרבה יותר עניים ועסקו במקצועות יהודיים מסורתיים. מוצאם היה בעקר מהעיירות והכפרים באיזור (שצ'בז'שין, ויסלאביצה, גוראי, הרוביישוב). במשך המחצית הראשונה של המאה ה-17 הם היוו קבוצה ההולכת וגדלה ומתפשטת יותר ויותר. האמידים יותר מביניהם הפיקו את עקר רווחיהם מהחכרת תחנות קמח, מקוות מים, מזקקות ומבשלות בירה. הפחות אמידים עסקו ברוכלות, במלאכות פשוטות ובמסחר זעיר. מתוך השכבה הענייה ביותר גויסו אנשים לשמש בבתי היהודים הספרדים האמידים כשומרים, עגלונים וכו'.
על רכושם הרב של היהודים הספרדים העיד גם מבנה הבעלות על בתי דירות ובתים בעיר. בשנות ה-30, מבין 24 נכסי דלא ניידי, 15 השתייכו ליהודים ספרדים (9 ברח' היהודים, 4 ברינק סולני, 1 בואלי ו-1 בכתובת לא ידועה) ו-4 לאשכנזים (בבעלות המחכירים – כולם בפרברים).
תקופת המלחמות של מחצית המאה ה-17 הביאה לחישוב מחודש ביחסי הגומלין, ביחסים כמותיים וחשיבותן של קבוצות ספרדיות ואשכנזיות. המשבר בשוק הפולני, קריסת המסחר במזרח ובדרום, הקטנת חוגי הלקוחות של סחורות ייחודיות וכ"כ סיכון הבטחון באופן כללי, גרמו לעזיבת העיר ע"י מרבית היהודים הספרדים ובמקומם הגיעו היהודים האשכנזים. השינוי ביחסי הכוחות משך אחריו גם חישובים חדשים בנוגע לצד האיכותי. הקבוצה האשכנזית, העניה יותר, אך גם הגדולה יותר, החלה בהדרגה להתבלט במסחר ובמלאכה. למרות שרובם המוחלט, כתוצאה מתהליכי כלכלה כלליים, ירדו מנכסיהם במידה חמורה, הצליחה שכבת סוחרים דקה לשמר את מסורת המסחר של הספרדים. השינויים נגעו רק לכיווני המסחר. השתמר מידע ממחצית המאה ה-17 על יהודי זמושץ' שיצאו למחוז שלונסק למטרות מסחר. החל משנת 1684 מופיעים יהודי זמושץ' בשווקי ליפסק כנציגי ערים בודדות שאינן משתייכות למחוז ויילקופולה. הפעילות המסחרית של האשכנזים חיזקה את מעמדם על חשבון הבורגנות מחד גיסא, והובילה לקראת סוף המאה ה-17 לאי תלות כלכלית מנותני האשראי האצילים והכנסיה מאידך גיסא. ביחסים הכלכליים עם האצולה והכמורה, תפסו עכשיו היהודים המלווים עמדת בעלי חוב. במחצית השניה של המאה ה-17 העניקה האצולה ליהודים פי 4 יותר הלוואות מאשר לוותה מהם, הכמורה לעומת זאת, בצוותא עם האקדמיה הזמושצ'אית, אפילו פי 56.
השכבה האמידה ביותר התבלטה יותר ויותר מבין בעלי נכסי דלא ניידי בעיר. בשנת 1657, מתוך המספר הכולל של 222 בתים בזמושץ', 19 היו בבעלות יהודית. 7 שנים מאוחר יותר, היו כבר בבעלות יהודית 24 בתים, ובשנת 1691 – 34 בתים. בשלהי המאה ה-17, המספר הרב ביותר, 18 בתים שהיו בבעלות יהודים היו ברח' ז'ידובסקה (רחוב היהודים), (לשעבר רח' הורודלסקה ובמאה ה-20 רח' זמנהוף). ברחובות ואלי היו 7 בתים, ברינק סולני – 4, ליד הכנסיה הרפורמית – 2, בפרברים – 2, אחד ברח' אורמיאנסקה ואחד ליד כנסית בוניפראטר. ההכבדות המאוחרות יותר שהוטלו ע"י הבעלים של העיר על רכישת הבתים ע"י היהודים בתחום חומות העיר, יצרו צורה פיקטיבית ייחודית לבעלות על נכסי דלא ניידי בזמושץ' בשם "הייזובקה".
במאה ה-17 וה-18 גדל בהדרגה אחוז היהודים מבין בעלי המלאכה של זמושץ'. בשנת 1657, מבין 193 אנשים שעסקו במלאכה, היו 15 יהודים (7.8%). 5 מתוכם היו קצבים (מתוכם 3 קצבי חזירים), 2 מוזיקאים (אברהם – נגן ויולה ויונס – כנר), ואחד מכל המקצועות הבאים: נגר בנין, כורך, יצרן שמן, יצרן סבון, נגר וסנדלר. בעשור האחרון של המאה ה-17 היו כבר 27 בעלי מלאכה יהודים שהיוו 10.6% של הכלל. היו ביניהם 3 גלבים, 3 חייטים, 3 אופים, 3 צורפים, 2 יצרני סבון, 2 יצרני בירה, 2 זגגים, 2 יצרני סידקית, 2 אורגים, 2 מפעילי מנסרה ואחד מכל המקצועות הבאים: כובען, קצב ויינן. בכמה מהמקצועות היוו היהודים רוב (גלבים וצורפים), ובמקרה אחד (יצרן סבון) היו לנציגים היחידים במקצועם. בעלי המקצוע היהודים, בתחילה כחלטוריסטים, לא השתייכו לאגודים מקצועיים, אולם עם גידול במספרם, יצרו, במיוחד עבורם, מוסד מיוחד, ז"א מעין חברות באיגוד מקצועי המשלמים דמי חבר רבעוניים, אך אינם משתתפים באופן רשמי בחיי האיגוד. במאה ה-18, גם הם וגם החלטוריסטים אשר המשיכו לפעול מחוץ לאגודים המקצועיים, המשיכו להשתלט במידה גוברת והולכת על ענפי מקצועות מסוימים. ההתייחסות היא בעיקר לפחחות, זגגות, פרוונות, אפיה, ייצור בירה ועורות. מקצוע שנשלט באופן כמעט מלא ע"י היהודים, היה מקצוע החייטות. בשנת 1709 היו רשומים באיגוד החייטים 9 חברים. בשנת 1827 נשארו רשומים באיגוד החייטים רק 3 חייטים נוצרים (לעומת כמה עשרות יהודים), דבר שהוביל לשקיעתו של האיגוד.
מעמדם של היהודים בכלכלה העירונית התחזק עקב החלשה הדרגתית של המתחרים. בשנת 1706 עזבו את זמושץ' הסוחרים היוונים, ובשנת 1738 עזבה הקהילה הארמנית. בניסיון לעצירת הארמנים העוזבים בהמוניהם, העניק שליט העיר, על חשבונם של היהודים, זכות יתר לראשוניות בקנית נכסי דלא ניידי. הארמנים זכו גם בבלעדיות על מסחר בסחורות מסוימות, בתנאי שלא ימכרו אותן ליהודים. המעשה הזה לא הביא לתוצאה מקווה (בשנת 1772 עזבו הסוחרים הארמנים סופית את העיר), אך היווה את הצעד הראשון מתוך כמה צעדים של השליט שחתר לחיזוק המסחר, המלאכה ומעמד הרכוש הלא יהודי. בשנת 1764 הוטלו על היהודים הגבלות על מסחר בבדים, ברזל ותבלינים. שנה לאחר מכן נאסר גם רידוי דבש. הבעלים של העיר, יאקוב זאמויסקי העניק בשנת 1767 10,000 זלוטי לסוחרים ובעלי המלאכה של זמושץ', אשר יועדו לבנית בתים ורכישת סחורות. הכספים יועדו אך ורק לנוצרים.
המחצית השניה של המאה ה-18 מביאה בכל זאת המשך שינויים במסחר ובמלאכה לתועלתם של היהודים. עוד בשנת 1732 הם קיבלו רשות למסחר בימי ראשון (יום שבתון בפולין). הרישוי משנת 1776 ותקנה משנת 1789, מביאים לחופש ייצור מוצרים בבתי מלאכה של היהודים. במסמך הראשון הורשו היהודים לייצר עבור תצרוכת כלל תושבי העיר (בתנאי שלא היו בנמצא בתי מלאכה נוצרים מאותו ענף), ומאידך, הובטח במסמך השני אפשרות לעסוק בכל המקצועות בשווה לאוכלוסיה הנוצרית.
השינויים המועילים בחוקה, בד בבד עם גידול תמידי במספר היהודים בעיר, גרמו לכך שבמאה ה-19, בתי המלאכה של זמושץ', ובעיקר המסחר, נשלטו ברובם על ידם. בשנת 1821, כל 60 החנויות והדוכנים ששכנו ב"מבצר" היו בבעלות הסוחרים היהודים. למרות זאת עוכב הפיתוח הכלכלי של העיר ע"י שני מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון (עד שנת 1866) היה כפיפות חיי התושבים לדרישות צבאיות הקשורות לתפקודו של המבצר בזמושץ'. המרכיב השני (עד תקופת מלחמת העולם הראשונה), העדר קשר רכבות אל שאר המדינה. המרכיבים האלה, בתקופת פיתוח תעשייתי מואץ של ערים אחרות, בלמו בעקר את פיתוח התעשיה בזמושץ'. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, פעלו בעיר רק 14 מפעלי תעשיה, ומתוכם רק 7 העסיקו מעל 5 עובדים. במאה ה-19, ההכנסות הגדולות ביותר הגיעו ממסחר ומההחכרה המסורתיים. בתקופה הזאת נוצר ההון של הסוחרים היהודים, ביניהם של משפחות כהן, צוקר, קורנבליט, דיכטר, מנזיס, מרגוליס, אפשטיין ואחרים. במחצית הראשונה של המאה, היהודי הזמושצ'אי העשיר ביותר היה כנראה פסח צוקר שהיה סוחר ובעל מסבאה אשר סחר בערק, קפה, יינות הונגריים וצרפתיים וסוכר. את הרווחים מהמסחר השקיע בהשקעות עירוניות. בין יתר הפעולות שלו היה בניית בנין הדואר בנובה אוסדה (העיר החדשה). גם האחרים הלכו בעקבותיו וכך תרמו לפיתוחה ולהתחדשותה של העיר. בשנת 1840, שיפץ משה דיכטר את המכללה ואת בנין העיריה. בשנת 1852, ייסד יוליאן מנזיס מפעל לייצור סבון ונרות, אשר העסיק, 16 שנה אח"כ, 6 פועלים. המפעל ייצר 66 טון נרות חלב, 82 טון סבון ו-90 טון שמן זית. בשנות ה-70 הוקמה בזמושץ' מזקקה, השניה במחוז. הבעלים של המזקקה שייצרו בה וודקה, סוגי וודקה מתוקה, ליקר ורום, היו ברנארד מרגוליס ושמואל אליאנברג. בשנת 1878 העסיקה המזקקה 6 פועלים, והרווח השנתי עמד על 36,458 רובל. בשנת 1877 הפעיל היהודי ריימן בעיירה וולקה אינפולאצקה, בית חרושת לגפרורים. בשנת 1878 היה שווי ייצורה 1,000 רובל, ולאחר 4 שנים גדל מחזורה פי 14. בבית החרושת הועסקו אז 25 פועלים. אחרי חיסולו, קיבל לידיו בשנת 1885 הסוחר חיים יוסל מאייר מחלם את המבנה ופתח בו טחנת קמח מונעת בקיטור, הראשונה במחוז. הטחנה היתה בעלת 4 זוגות אבני רחיים המונעים במנוע קיטור בעל 24 כ"ס והעסיקה 7 פועלים. בתקופה הנ"ל, כמעט כל הטחנות הממוקמות בשטחי הבעלות נחכרו ע"י היהודים. בזמושץ גופא, לא רחוק מהכנסיה הפרבוסלבית ע"ש ניקולאי הקדוש, על נהר הלבונקה, הקים אביגדור קורנבליט בשנת 1902 טחנת קמח. יוזמה יהודית נוספת היתה הקמתו בוולקה אינפולצקה בשנת 1886 של מפעל לאריחים בבעלותו של שמואל דיכטר. בין מפעלי תעשיה יהודיים קטנים יותר היו גם: מפעלים לייצור שמן, חומץ, נייר, נייר לייצור סיגריות, סבון ונרות.
הרווחים המסורתיים הגדולים של היהודים היו מהחכרה והחכרת אדמות. העסוק המכניס ביותר היה החכרת מס ממכירת בשר כשר. בשנות ה-30 של המאה ה-19, מילא את תפקידו של החוכר מטעם משרד האוצר בזמושץ' הרש קראסנופולסקי. ההכנסות שלו היו גבוהות ביותר. אחד התשלומים ששולמו על ידו לקופת המשרד עבור דצמבר 1832 היה ע"ס 12,433 זלוטי. בשנות ה-50 קיבל לידיו את תפקיד החוכר יהודה פרץ, יוצא לובארטוב (אביו של הסופר הידוע יצחק לייב פרץ).
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התפתח המסחר היהודי בעקר בנובה אוסדה. לקראת סוף המאה ה-19, כל 39 החנויות שפעלו בככר השוק של הפרבר הזה היו בבעלות יהודית. גם הרוב המוחץ של נקודות המסחר בעיר העתיקה היו בבעלות היהודים.
מלחמת העולם הראשונה לא גרמה להרס ניכר בזמושץ'. מרכז העיר כמעט שלא נפגע, רק בפרברים נהרסו כמה בתים (בנובה אוסדה רק 2 מתוך 244). המפעל היהודי היחיד שנהרס, היתה טחנת הקמח המונעת במים של קורנבליט. אפשר לומר שמבחינה מסוימת הוא שילם את מחיר פיתוחה הכלכלי של העיר. הרכבות הראשונות שעברו דרך זמושץ' (מסילה שהונחה ע"י האוסטרים בזמן המלחמה), חלפו ליד הטחנה של קונבליט וטיפסו בקלילות במעלה ההר. ניצוצות שיצאו מהקטר שעבר במלוא הקיטור, גרמו לשריפת הטחנה אשר כבר לא נבנתה מחדש.
המבנה המקצועי המדויק של יהודי זמושץ' בתקופה הבין מלחמתית, לא ידוע. לא נשתמרו (במידה והיו) סטטיסטיקות שעובדו ע"י השלטון העירוני. בהרכבת 2 הרשימות הרשמיות מהשנים 1921 ו-1931, לא התחשבו במבנה דתי-מקצועי של התושבים בהשוואה לערי נפה.
השיחזור החלקי של ההרכב החברתי-מקצועי של הקהילה היהודית, אפשרי הודות לניתוח רשימות שמיות של משלמי דמי קהילה בשם "אטאט". בסוג זה של רשימות ממחצית שנות ה-30, התחשבו גם במקצועו של המשלם וגם בסך דמי הקהילה ששולמו על ידו, ואשר גובה הסכום שיקף במידה מסויימת את מתח הרווחים שהושגו ע"י המשלם בשנה החולפת. החסרון הרציני בסוגיה הנ"ל, הינו חשיבותה הנמוכה של רשימה מסוג זה. יש לזכור שקבוצת משלמי דמי קהילה היוותה אחוז מזערי מכלל תושביו היהודיים של העיר. בשנים 1934-1936 הוא היווה 6-7%. החייבים התשלום למען הקהילה, היוו את השכבה האמידה ביותר של האוכלוסיה הפעילה מקצועית. היו אלה בעקר עצמאים שהעסיקו כח עבודה שכיר וגם, במידה פחותה, עובדי ה"צווארון הלבן" – עצמאים שלא העסיקו אף אחד. כדאי לציין שבשנת 1931, על כל 100 יהודים פעילים מקצועית, היו במחוז לובלין כמעט פי שניים יהודים לא פעילים מקצועית. קבוצת יהודים המעסיקה כח עבודה שכיר, היוותה בקושי 4.6% של כלל האוכלוסיה היהודית.
העדיפות העצומה של מקצוע המסחר מבין משלמי דמי הקהילה, תואמת כפי הנראה במידה רבה את המגמה הכללית. מההיבט הכלכלי היה לזמושץ' היהודית אופי מסחרי בולט.
לאורך שנות ה-20 מורגשת מגמה של ירידה באחוזי היהודים העוסקים בפעילות מסחרית. בקנה מידה איזורי, היוו היהודים בשנת 1921 78.2% מכלל המועסקים במסחר, ו-88% מבעלי עסקי מסחר. 10 שנים אח"כ, יחסי האחוזים היו 73.6% ו-56%. בני דת משה היוו 94.2% של כלל בעלי עסקי מסחר בזמושץ בשנת 1920. בשנת 1924 הם היוו 84.5%, שנתיים אח"כ – 83%, ובשנת 1924 – 79.2%.
עדיפות מקצוע המסחר בתוך האוכלוסיה היהודית של זמושץ', לא תאמה את המבנה החברתי-מקצועי העירוני. לפי תוצאות שהתקבלו מעריכת מרשם האוכלוסין הכללי בשנת 1931 (שכלל אוכלוסיה פעילה וסבילה מבחינה מקצועית), רק 21% של כל תושבי העיר התקיימו ממסחר. הרוב – 40% הועסקו בתעשיה ובמלאכה, 7.7% הועסקו בהובלה ותחבורה, 6.5% בשירות הציבורי, ארגונים דתיים ומוסדות קהילתיים, 6.1% בחקלאות, 2.5% ברפואה ותברואה, 2.4% בחינוך ותרבות ו-0.3% בגינון, דייג ויערנות. בשאר המקצועות עסקו 13.5% מכלל תושבי העיר.
דרגת ההשתכרות של קבוצות מקצועיות שונות, משתקפת בשווי תשלומי המיסים המשולמים לקהילה.
בשנת 1936, הקבוצה האמידה ביותר היו התעשיינים שהתגוררו בעיר העתיקה אשר שילמו 260 זלוטי לאדם עבור מיסי קהילה. ככלל, התעשיה הכניסה את הרווחים הגדולים ביותר מסחר ומלאכה. הם התרכזו בעיקר בשתי שכונות: סוחרים עשירים, סיטונאים וסוחרים אחרים וכ"כ בעלי מלאכה אמידים – בעיר העתיקה, ולעומת זאת בעיר החדשה – מסחר זעיר, מלאכה זעירה, סוחרי בקר לא גדולים, מוהלים, סבלים, בעלי כרכרות, עגלונים וכו'.
תעשיה
התפתחות התעשיה בזמושץ' וערים אחרות באזור זמושץ', הושפעה קודם כל מאופיו החקלאי של האיזור. שטחים גדולים ואדמות דשנות שהניבו תוצרת חקלאית עשירה, היו המחצב הטבעי היחיד שלו. העדר מחצבים אחרים, גרם לכך שפיתחו כאן בעיקר ענפי תעשיה אשר התבססו על ייצור שניצל חומרי גלם צמחיים. מספר מועט של מחצבות חימר, סיד, אבן סיד, זיפזיף וחול, איפשרו ייצור לבנים, אריחי חרסינה, סיד כבוי, חומרי בניין, לבנים שרופות, אבני ריחיים וזכוכית. כל זאת גרם לכך שהתעשיה בזמושץ' התפתחה לאט ובקנה מידה מוגבל. באופן נמרץ יותר פעל רק ייצור מזון, חומרי בניין, קרמיקה, עץ, ובמידה פחותה – מתכת. בשנת 1919, מתוך 23 מפעלים שפעלו בעיר היו: 3 טחנות קמח, 3 מפעלים לייצור שמן, 3 מפעלי מים מוגזים, 2 מבשלות בירה, 2 מפעלים לייצור כלים חקלאיים (כ"כ 2 בתי מלאכה לתיקונם), מפעל לבנים, אריחי קרמיקה, סבון, חומץ, מינסרת קיטור ותחנת כח. הסיבה העקרית להתפתחותה האיטית של התעשיה נגרמה בשל מחסור בהשקעות, גם ציבוריות וגם פרטיות.
שנה מאוחר יותר, פעלו בזמושץ' 21 מפעלים, ובשנת 1924 נותרו רק 10 מפעלים גדולים. הדבר האופייני היה שהכיוון העקרי בפיתוח התעשיה לא הושתת על פיתוח ענפי ייצור חדשים, אלא על הגדלת כמות המפעלים בענפים הקיימים.
חשיבותה של זמושץ' כבירתה התעשייתית של האיזור היתה מוגבלת. בשנת 1920 התרכזו בה בקושי 11.5% מכל המפעלים התעשייתיים של האיזור. מתוך 21 מפעלי התעשייה, 11 (52.4%) היו בבעלות היהודית. בכל האיזור היו בסה"כ 22 מפעלים יהודיים שהיוו 12.1% מהכלל. המפעלים בזמושץ' היוו אם כן בדיוק מחצית מתוכם.
בשנת 1924, מתוך 10 המפעלים הגדולים בעיר, 6 היו בבעלות יהודית, ומתוך 37 הנותרים – 20 בבעלות יהודית. חמש שנים אח"כ, המפעלים היהודיים היוו 73.8% מהכלל (31 מתוך 42). בתי חרושת בבעלות יהודית בלעדית היו: ביח"ר לגרביים, לחומץ, 2 בתיח"ר לסבון, 2 לנייר לסיגריות, ביח"ר לתחליף קפה, ו-5 בתיח"ר לסוכריות. בשנה בה פרצה מלחמת העולם השניה, 12 מתוך 22 (54.5%) המפעלים "בעלי חשיבות אסטרטגית" היו בבעלות יהודית. היו אלה: מבשלת בירה, 5 טחנות קמח, 2 בתי חרושת לשמן, בית חרושת לרהיטים, 2 בתי חרושת ללבנים ובית חרושת לאריחים.
הענף העיקרי של התעשיה היהודית (וגם הנוצרית) בזמושץ', היתה תעשית מזון. מבין מפעלי התעשיה של הענף הזה, החשיבות הרבה ביותר יוחסה לטחנות הקמח.
טחנת הקמח היהודית הגדולה ביותר שפעלה בזמושץ' בין שתי מלחמות העולם, היתה הטחנה של לייב כהן. הטחנה החלה לפעול בשנת 1910 על האדמות של וולקה מייסקה תחתית (מלינסקה 27). לאחר פטירתו של מייסדה ביולי 1925, הועברה הטחנה לבעלות שותפות שהורכבה מיורשיו. היו אלה שלשת בניו של לייב כהן: מנדל, הרש ושמואל וכ"כ אברהם (אדם) גליס (יליד ורשה) ויעקב הרץ (יליד לודז'). ההון התפעולי בסך 10,000 זלוטי הושקע באופן שווה ע"י כל השותפים. עד לשנת 1939, גדל מספר השותפים עם הצטרפותן של אלמנתו של לייב, שרה כהן ושל שיינדל וולפיש. כל היורשים, פרט להרץ, התגוררו בזמושץ' ברח' מלינסקה 27, סמוך לטחנה.
טחנת הקמח העסיקה עד שנת 1914, 32 עובדים. בשנים 1913 ו-1919, מצאו בו מקום עבודה רק 15 פועלים, בשנת 1921 עלה מספרם ל- 18, בשנת 1925 עבדו בו כבר 30 פועלים ובשנת 1927 – 56.
אחרי השריפה של שתי טחנות הקמח שהופעלו ע"י מים (של קורנבליט בתקופת מלה"ע הראשונה ושל ארליך בשנת 1918), היחידה שפעלה בעיר בתחילת שנות ה-20 בבעלות יהודית, חוץ מהטחנה של כהן, היתה הטחנה של איצק קרוק. הטחנה של קרוק נבנתה בשנת 1898 בשטח הקולוניה פודפולה. הטחנה היתה בעלת מנוע קיטור בהספק של 35 כ"ס. בשנים 1913 ו-1919, העסיק קרוק 16 פועלים. בשנת 1921 הועסקו בה רק 10 פועלים. בשנת 1923 מכר קרוק את טחנתו לזינדל שפיצאייזן, אשר שנה מאוחר יותר הגדיל את מספר העובדים ל- 11 והרכיב מנוע חשמלי בהספק של 25 כ"ס. בשנת 1937 הקים שפיצאייזן טחנה חדשה ברח' ספאדק 57 שפעלה בעזרת מנוע חשמלי בהספק של 30 כ"ס.
בשנת 1927, בן משפחת שפיצאייזן נוסף בשם שעיה, ניהל בעיר החדשה טחנת קמח לא גדולה המונעת בחשמל. היא היתה בעלת מכבש אחד והועסקו בה 5 פועלים. התוצרת השנתי הממוצעת של הטחנה היתה 250 טון.
בשנת 1926, קיבל טוביה היינוך פוקס, יליד קרשניצ'ין, רשיון להפעלת טחנת קמח ממונעת בלובלסקיה פשדמיישצ'יה ליד המחנה הצבאי (רח' לובלסקה 22). שנה לאחר מכן, הטחנה היתה כבר מוכנה לייצור. הותקנו בה 3 מנועים חשמליים בהספק של 10, 11.5, ו-15 כ"ס והועסקו בה 12 פועלים. הייצור השנתי הממוצע עמד על 5,000 טון (המקסימלי – 12,000).
ועדת ביקורת טכנית שביקרה בו בשנת 1932, כתבה בין היתר בדו"ח שלה, על כך שמתקני הטחנה, מהיבט הטכני והתברואתי הינם ללא דופי ויכולים לשמש דוגמא לטחנות אחרות בזמושץ', כמו גם לאיזור כולו. החל משנת 1935, חוכר את הטחנה של פוקס, ינקל הרץ שגם מוצאו מקרשניצ'ין.
בעיר החדשה (נובה מיאסטו), הפעילו במחצית שנות ה-20 שני תעשיינים זמושצ'אים: יליד מלוז'וב שלום טישברג ואברהם מנזיס, טחנות קמח. הטחנה של טישברג היתה ממוקמת בקולוניה פודפולה, העסיקה בשנת 1927 17 פועלים וייצרה 1,000 טון קמח בשנה, אך לא היה לה אסם תבואה. בשנת 1929 ניהל טישברג את הטחנה במשותף עם זינדל שפיצאייזן. הטחנה של טישברג היתה עדיין פעילה בשנת 1934. הטחנה של מנזיס הוקמה בשנת 1923 במבנה ברח' ספאדק 3. הותקן בה מנוע בהספק של 20 כ"ס והועסקו בה 18 פועלים שעבדו ב- 3 משמרות. בשנת 1925 הרחיבו היורשים של אברהם: בנו יעקב מנזיס ויוצא העיר אנופול – ינקל זוברמן את הטחנה בהוספת מבנה נוסף ששימש כמחסן בנפח 150 טון. בשנת 1927 הניע המנוע 15 מכבשים, הועסקו בה 19 פועלים והתוצרת השנתית הממוצעת היתה 1,3000,000 טון. הטחנה פעלה בבעלות מנזיס וזוברמן עד 1939.
בשנת 1933, הגישו למשרד האיזורי יוצאי קומרוב – האחים פרוים ומורדו יוסף זיצר ויליד גרבובייץ – פישל בוים, תכניות לבניית טחנת קמח חדשה. הטחנה הקטנה הופעלה רק בשנת 1937 ברח' הרוביישובסקה 27. בנוסף לבעלים שהועסקו בעבודות משרדיות, עבדו בה 3 פועלים. הייצור היומי שלה נע בין 0.5 ל- 1 טון קמח. משפחה נוספת מבין משפחות ידועות, בעלות טחנות קמח, חוץ ממשפ' כהן, היתה משפ' שרף. בשנות ה-30 היו בבעלותה 2 טחנות. באוקטובר 1926, הפעילו לייב ברקו שרץ יליד יאשליקוב, בנו ומושקו גריינר יליד אודריץ', טחנת קמח חשמלית ברח' ספאדק 46. לקראת סוף שנות ה-20, הפעיל יוסף שרף ביחד עם אחיו בן ציון ואברהם בראומר טחנת קמח חשמלית ברח' ליסטופאדובה 31. שתי הטחנות פעלו עדיין בשנת 1939. בשנת 1934 פעלה גם טחנת קמח לא גדולה ברח' לבובסקה 70 שהיתה שייכת להרשקו אופלאטובסקי יוצא טלאטין.
תעשיית הבירה המפותחת באיזור זמושץ', היתה מיוצגת בעיר עד שנת 1914 ע"י 2 מבשלות בירה יהודיות. הראשונה מביניהן, שהיתה ממוקמת בלובלסקיה פשדמיישצ'יה, היתה שייכת לאיצק מאיר קסטנברג. זמן קצר לאחר המלחמה (מלה"ע הראשונה) הסבו אותה לאסם תבואה. השניה הוקמה בשנת 1903 ע"י יונס שעיה פרץ (אחיו של הסופר) נקראה "ליווניה". מבשלת הבירה הזאת מוקמה ברח' ליסטופאדובה 28 והיתה אחד המפעלים התעשייתיים הגדולים ביותר של העיר. בתחילה היה פרץ בעליה היחיד, אך עוד לפני שנת 1918 הצטרף אליו שותף בשם סאנל גארפינקל. פרץ נסוג סופית מניהול העסק בשנת 1927, ומרגע זה עברה מבשלת הבירה לבעלותה של משפ' גארפינקל. בשלהי שנות ה-30 עברה מניהולו של סאנל גארפינקל לידיו של בנו דוד וכלתו מריה. מבשלת הבירה הזאת פעלה בעזרת מכונת קיטור, בתחילה בהספק של 12 כ"ס, ואח"כ 25 כ"ס. בשנת 1913 הועסקו בה 16 פועלים, שנה לאחר מכן – 30 פועלים קבועים ו-30 ארעיים. בשנת 1919 – שוב 16, בשנת 1920 – 20, ובשנת 1921 רק 17 פועלים. בשנת 1937 עבדו בה 20 פועלים ו-2 פקידים. המפעל הורחב כמה פעמים. השיפוץ הראשון היה בשנת 1922. בשנת 1937 ייצרו כמה סוגי בירה משעורה מקומית ומכשות מיובא מדובנו. תוצרת שנתית עמדה על 6,000 עד 10,000 ליטר. עלות התפעול הסתכמה בסכום של 250,000 זלוטי לשנה, והרווח הנקי עמד על 17,000 זלוטי.
בשנות ה-30 פעלו עוד 2 ממזגות בירה קטנות. אחת מהן שהיתה ממוקמת ברח' אורליץ'-דרשר 10 היתה שייכת לשמואל ישראל רוזן, תושב חלם שהיה גם בעליה של מבשלת בירה בחלם. הממזגה פעלה משנת 1932. הממזגה השניה היתה שייכת ללייב רוזן שהיה גם בעליו של בית בירה וחנות סיטונאית גדולה למוצרי מזון מיובאים ווודקה. הממזגה שלו פעלה משנת 1927 ברח' שיינקביץ 3.
עם גמר מלה"ע הראשונה פעלו בזמושץ' 4 מפעלים לייצור שמן. את הותיק ביותר מביניהם, שהוקם בשנת 1855, ניהל אברהם מנזיס. עד לשנת 1919 הועסקו בו 6 פועלים. שנה לאחר מכן, קטן מספר המועסקים בו במחצית. צמוד למעפל השמן, ניהל מנזיס גם מפעל לייצור סבון (שהוקם עוד ע"י אביו – יוליאן מנזיס), מפעל לייצור נרות וחומר ציפוי (לרצפות וכו'), וכ"כ חנות גדולה לצבעים ולקות. לאחר שריפה בביח"ר לנרות בה הועסקו שנה לפני המלחמה 5 פועלים, הופעלה במקום טחנת קמח. לאחר פטירתו של אברהם מנזיס, הועברה טחנת הקמח, כמו גם שאר המפעלים לידיהם של בנו יעקב ושל ינקל זוברמן (שנקראו: מנזיס ושות'). בעל טחנת קמח נוספת שניהל גם ביח"ר לשמן, היה שלום טישברג. המפעל שלו שפעל משנת 1904 ועד לפרוץ מלה"ע הראשונה, העסיק 3 פועלים. משנת 1915 ועד 1920 המפעל הושבת. בשנת 1922 החל לפעול שוב והעסיק 3 פועלים. 2 מפעלים קטנים יותר לייצור שמן פעלו בנובה אוסדה, ניהלו אותם חיים שמאראגד וחיים למפל. אחד מהמפעלים הוקם בשנת 1885 והעסיק בתחילת שנות ה-20 שלושה פועלים. עם הפלישה הבולשביקית, ירד המפעל מנכסיו, ובשנים 1921-1924 נסגר סופית עקב "מחסור בהון". גם לאחר פתיחתו המחודשת, היקף הייצור קטן לעומת רמת הייצור הקודמת. במפעל של למפל, היקף הייצור היה קטן עוד יותר, ובעליו היה הפועל היחיד בו. בשנת 1920 פעל עוד מפעל קטן לייצור שמן בבעלותו של ה. אדלסברג.
בשנות ה-20, ניהלו ו. ברונס (רח' בוז'ניצ'ה 18), ישראל צוקייר (נובה אוסדה), מ. פינקלשטיין ויחזקאל טופף (ביח"ר "רוסלקה" ברח' ז'ידובסקה 11), והינדה טופף (רח' בזיליאנסקה 6) בתי חרושת קטנים לייצור מי סודה שהועסקו בהם לא יותר מ- 2 פועלים. הותיק בהם, המנוהל ע"י יחזקאל טופף, פעל משנת 1902. בכל המפעלים מהסוג הזה, הייצור היה ידני בעקר, ונעזר במכונות פשוטות. המפעל היחיד, ובמידה מסוימת הרווחי בענף הזה, נוהל ע"י דוד לייב כץ בנובה אוסדה, והיה בעת ובעונה אחת יצרן וגם משווק מי סודה.
משנת 1919 פעל ברח' ז'ידובסקה 5 גם ביח"ר קטן לייצור חומץ בניהולו של מנדל בורנשטיין. שמואל, אחד משלשת האחים כהן, היה בתחילת שנות ה-20, בעליו של ביח"ר לייצור תחליף קפה בשם "סלון". התעשיה הזעירה לייצור מזון היתה מיוצגת ע"י כמה בתיח"ר לייצור סוכריות ועבוד גריסים. לקראת סוף שנות ה-20, ייצרו סוכריות: גודל קאופמן (דלוגה 3), הרש ולייב שמואל קאופמן (אורמיאנסקה 13), אהרון שמואל ניימרק (בוז'ניצ'ה 3), שמואל רייספלד (אורמיאנסקה 6), אברהם ולייב ראנץ (רינק 10) ופשה שטיין (ה-3 במאי 6). כל עשרת בתי החרושת לעבוד גריסים שפעלו משנת 1927, היו בבעלות יהודית. הגדול ביניהם היה שייך לאסתר צימרמן, השאר (של נסים לקס, ברך גליבטר, ינקל בורק, דבורה בורק, ברנה מינץ, רחל פינקלשטיין, הרשקו רוב, מינדלה אלצטר ולייבה אקשטיין) היו מפעלים לא גדולים, יותר בתי מלאכה מאשר בתי חרושת, אשר ייצורם היה בקנה מידה מוגבל.
מקום משמעותי בתעשיית המזון בזמושץ', תפס החל משנת 1890 בית המטבחיים העירוני. היה זה מפעל שמסורתית נחכר ע"י יהודים. בשנת 1917 זכה שמואל גולדצווייג במכרז לחכירת המפעל והתחייב לתשלומים שנתיים לטובת הקופה העירונית בסך 13,770 קורונות. החל משנת 1924, חכר גולדצווייג את בית המטבחיים במשותף עם יוסף גרשזון. בשנות ה-30, הועברה החכירה לידיהם של קובה (עקיבא) הרץ ואייזיק שוורצביר.
ענפי תעשיה אחרים, חוץ ממזון, היו מפותחים בצורה חלשה יותר. תעשיית עץ בעלת מסורת איתנה באיזור כולו, היתה מיוצגת בזמושץ' בשנות ה-20 ע"י 2 מפעלים יהודיים בלבד. היו אלה: מינסרה וביח"ר לרהיטים אשר הופעלו בשנים 1908-1910 בלובלסקיה פשדמיישצ'יה ע"י טוביה פוקס (בשותפות עם פרדיננד זיפסר). בביהח"ר הועסקו בתחילה כ- 20 פועלים שייצרו רהיטים בסגנון "וינאי" אשר נמכרו במקום. שריפה שפרצה במקום עכבה את פיתוחו של המפעל. על אף שיקומו המהיר, הייצור במפעל ניזוק, והשותף זיפסר עזב את זמושץ' ועבר לוורשה למשך שנים מספר. רק לאחר שובו (תחילת שנות ה-30) ויציאתו של פוקס מהשותפות (מניותיו הועברו לבנו של פרדיננד, זיגמונד זיפסר), הורחב ושודרג המפעל. בשנת 1936 מצאו בו עבודה 140 פועלים, ואת מוצריו ייצאו לבלגיה, איטליה, פלסטינה ואף לאפריקה.
פוקס עצמו שב לתעשיית העץ בשנת 1933. שש שנים לאחר הפעלת תחנת הקמח, פתח ביח"ר קטן לרהיטים. מיקומו היה מאחורי בית הסהר ברח' אוקשייה. מח' הגימור והפוליטורה העסיקה בשנת 1936 25 פועלים. ייצרו שם בעקר כסאות מעץ בוק (50 ליום בקירוב). בשלהי שנות ה-30 פתח המהנדס ס. הורוביץ, יוצא לבוב, מנסרה רווחית בעיירה ליפסק הסמוכה לזמושץ'.
תעשיית המחצבים היתה מיוצגת ע"י 3 מפעלי אריחים ולבנים. מפעל האריחים של שמואל דיכטר פעל בעיר ללא הפסקה משנת 1886 ועד שנת 1939 ברח' לבובסקה 40. המפעל ייצר אריחים רגילים וגם אריחים ברלינאים "הידועים באיכותם", אותם מכרו במקום, וגם ייצאו (בעיקר ללובלין). שמואל דיכטר שהיה בעת ובעונה אחת גם בעליו של מפעל לבנים בחלם, עבר בשנת 1924 לוורשה והפקיד את ניהולו בידיו של מנדל אייזנשטל. לאחר פטירתו של שמואל, הפך בנו יצחק דיכטר לבעליו של המפעל. משנת 1913 פעלו בוולקה פאניינסקה מפעל לבנים ומפעל אריחים שנוהלו ע"י האחים אליאס וסלומון אפשטיין וע"י סאנל גרפינקל. מפעל הלבנים העסיק בשנות ה-30 120 פועלים וייצר 4 מיליון לבנים בשנה.
ענפי תעשייה אחרים יוצגו ע"י מפעלים קטנים, לעתים קרובות בודדים. יוצא הדופן מבחינת גודלו, היחיד בעיר, היה המפעל לעבוד עורות שפעל בין השנים 1909-1920. בשנת 1912 הועסקו בו 28 פועלים, ושווי הייצור עמד על 39 אלף רובל, דבר אשר מיקם אותו במקום ראשון מבין מפעלי התעשייה של זמושץ'. הייצור בו הופסק בשנת 1915, ו-4 שנים אח"כ מכר אותו בעליו שלום קופפר לישראל צוקר ולחיים יהודה רודרמן. ביוני 1920 קיבלו הבעלים החדשים רשיון ממשרדי הנפה, להפעלה מחודשת של עבוד עורות (עזים, כבשים, איילים וכלבים) הפטורים מהחרמה. כפי הנראה, המפעל לא הופעל כלל, או שפעל בקושי חודשים ספורים בלבד. על כך מעידה העובדה שבסוף שנת 1920 הופיע המפעל ברשימות העיריה "כלא פעיל מסיבת מחוסר בהון". מספר בתיח"ר קטנים לייצור סיגריות פעלו בעיר העתיקה, בעיקר ברחובות פרנצ'ישקנסקה ובזיליאנסקה. הבעלים היו: ינקל גרובמן, משה זילברליכט, משה גרזון ואלה הרשנזון, אלה הרסאו. המפעלונים האלה, שהיו מצוידים בדרך כלל במנועי חשמל קטנים (3/4 כ"ס), פעלו עונתית והעסיקו עד 2 פועלים שכירים. בתיח"ר קטנים עוד יותר, היו למעשה בתי מלאכה. כאלה היו "בתי חרושת" לייצור גרביים. בשנות ה-20 ניהלו אותם: ה. אדר (בוז'ניצ'ה 12), ינקל פכר (רינק 14), שמחה אינלנדר (בוז'ניצ'ה 11), שרול ויינברג (ז'ידובסקה 3). חוץ מביח"ר לסבון של משפ' מנזיס שפעל מאמצע המאה ה-19, אותו כבר הזכרנו, ניהלו מפעלים דומים: נ. לאנדה (הרוביישובסקה), י. מנזיס, א. קסנר, ד. זוברמן (בזיליינסקה 7), וכ"כ בתחילת שנות ה-30 סלומון טורקילטאוב (קולייובה 7). בתחילת שנות ה-20, ניהל מאיר אדלסברג מפעל אריגה מכני קטן ברח' סטולארסקה 24 שהעסיק 2 פועלים. ייצרו בו בעיקר אריגי כותנה.
המשבר הכלכלי בתחילת שנות ה-30, שהקיף את כל התעשייה בזמושץ', פגע בעיקר בתעשיית העץ והמחצבים. סלומון אפשטיין, כמו גם סמואל דיכטר, נאלצו בשנות ה-30 להפסיק לחלוטין את הייצור בביח"ר ללבנים ובשני בתיח"ר לאריחים למשך שנה כמעט. ביהח"ר לרהיטים של זיפסר (השותפות לשעבר עם פוקס), חווה בתחילת העשור את המשבר הגדול ביותר בהיסטוריה שלו, על אף רווחים נאים במחצית שנות ה-30. על קנה המידה של השינויים שהתחוללו עקב "המשבר הגדול", מעידה בדיקת תשלומי דמי קהילה ששולמו ע"י התעשיינים בשנים 1928 ו-1934.
טבלת תשלומי דמי קהילה ע"י מפעלי תעשיה בשנים 1928 ו-1934
| מס' | שם | סוג המפעל | כתובת | תשלום |
| 1 | גארפינקל סאנל | מבשלת בירה | סטאשיץ | 1000 |
| 2 | משפ' כהן וגאליס | טחנת קמח | מלינסקה (נובה אוסדה) | 500 |
| 3 | דיכטר סמואל | מפעל לבנים | לבובסקה | 300 |
| 4 | פוקס טוביאש | טחנת קמח | לובלסקה | 200 |
| 5 | שארף לייבה בר | טחנת קמח | ספאדק | 200 |
| 6 | רוזן לייבה | מזגגת בירה ומכירתה | שינקביץ' | 100 |
| 7 | כץ דוד לייבה | ביח"ר לייצור מי סודה ומכירתם | ככר העיר של העיר החדשה | 100 |
| מס' | שם | סוג המפעל | כתובת | תשלום |
| 1 | משפ' כהן וגאליס | טחנת קמח | מלינסקה (נובה אוסדה | 375 |
| 2 | רוזן לייבה | מזגגת בירה ומכירתה | שינקביץ' | 300 |
| 3 | גארפינקל סאנל | מבשרת בירה | סטאשיץ | 250 |
| 4 | אפשטיין סלומון | מפעל לבנים | סטאשיץ | 200 |
| 5 | פוקס טוביאש | טחנת קמח וביח"ר לרהיטים | אוקשייה | 200 |
| 6 | כץ דוד לייב | ביח"ר לייצור מי סודה ומכירתם | ככר העיר של העיר החדשה | 150 |
| 7 | בוים פישל | טחנת קמח | קרישינסקי | 120 |
| 8 | זיצר פרוים | טחנת קמח | קרישינסקי | 120 |
| 9 | שארף יוסף | טחנת קמח | ליסטופאדובה | 110 |
| 10 | אחים למפל | ביח"ר לשמן | פרץ | 100 |
| 11 | דיכטר סמואל | ביח"ר לאריחים | לבובסקה | 75 |
| 12 | שולמן מיילך | מבשלת בירה | יאטוטוב | 75 |
| 13 | אופאטובסקי הרש | טחנת קמח | לבובסקה | 50 |
| 14 | שארף לייב בר | טחנת קמח | ספאדק | 50 |
דמי קהילה הגבוהים ביותר שנגבו מהתעשיינים בשנת 1934 היוו בקושי שליש של התשלומים שנגבו 6 שנים לפני כן.
לנובה אוסדה היתה חשיבות כלכלית הגדולה מבין כל שכונות זמושץ'. מתוך 62 מפעלי התעשייה של זמושץ' שפעלו בין השנים 1918-1939 שהוזכרו עת עתה, מחצית (31) היו ממוקמים בעיר החדשה, 19 בעיר העתיקה, 5 בלובלסקייה פשדמיישצ'יה, ולגבי 7 נוספים – מיקומם לא נקבע. רוב בעלי המפעלים התגוררו במבני בתי החרושת או בקירבתם המיידית. יוצאות דופן היו רק שתי המשפחות גרפינקל ואפשטיין שהתגוררו ברח' סטאשיץ, משפחתו של יונס פרץ (רח' ויספיאנסקי) ומשפחותיהם של סמואל דיכטר וס. הורוביץ ששהו בקביעות מחוץ לזמושץ'.
מלאכה
מתוך 40% של אוכלוסיית זמושץ' שסווגו בשנת 1931 כמתפרנסים מתעשייה וכרייה, היוו בעלי מלאכה רוב מוחלט. אחוז היהודים בתוך הקבוצה המקצועית הזאת בשנים 1918-1939 נע בין 55% ל- 75%. בשנת 1922, 59.4% של כל אומני זמושץ', 50.7% בעלי מקצוע שכירים, ו-55.8% שוליות, היו בני דת משה. שנתיים לאחר מכן, מבין 561 בתי מלאכה היו 425 (75.7%) בבעלות יהודית. בשנים 1925 ו-1929, אחוז בעלי המלאכה בני דת משה היווה, בהתאם: 57.5% ו-64.9% מתוך הכלל. יש להניח שהעליונות הזאת החזיקה מעמד ברמה דומה גם בשנות ה-30.
על אף מספרם הגדול של בעלי מלאכה שכירים ושוליות יהודים, בתי מלאכה שנוהלו ע"י יהודים היו למעשה בעקר בתי מלאכה קטנים.
המספר הגדול ביותר, 5 איש, עבדו אצל וולף ריכטמן ומשה חיים גרוסמן – שני חייטים ידועים מזמושץ'. 4 איש הועסקו ע"י הנגרים: גרשון מסר (רח' אורמיאנסקה) ואברהם שוורצברג (נובה אוסדה); בוני בארות: סאנל מגריל ואנשל פאס (רח' שלוסארסקה); בעלי בית דפוס – האחים הרנהוט (רח' סטולארסקה). 3 אנשים הועסקו אצל הנגר הרש מסר (רח' קולונטאי); המסגר טבל לופט (רינק ויילקי); מייצר אופנים הרש זינגרמן (ה-3 במאי); הסנדלרים: גדליה רוכמן (רח' פראנצ'ישקאנסקה) ואיצק מאיר רוכמן (רח' אורמיאנסקה); מייצרי ערדליים: יעקב טוטנגרבר (רח' פראנצ'ישקאנסקה), לייזור ברוך (ה-3 במאי), נח רכנר (ה-3 במאי), אברהם ברומר (נובה אוסדה); החייטים: שעיה פינקלשטיין (רח' בזיליאנסקה), מיכאל שטורך (ה-3 במאי), אזריל שפס (ה-3 במאי), גדליה אביגקייט (ה-3 במאי); הכובען שלמה שק (רח' סטולארסקה); האופים: מושקו בכר (רח' בזיליאנסקה), גדליה יונסגארטל (רח' אורמיאנסקה), ולייבה שיפר (רח' נובה אוסדה).
בשנת 1922, היחס המספר בין האומנים, בעלי המלאכה השכירים ושוליות בענפי המלאכה היהודים היה שווה. בעקרון, הכלל הקבוע היה שבענפים בהם חסרו אומנים בני דת משה, לא היו גם מתלמדים יהודים. הכלל הזה יכול גם להעיד על מספר קטן של בעלי מלאכה שכירים ושוליות יהודים שהועסקו ע"י אומנים פולנים. מצבים הפוכים היו כפי הנראה שכיחים יותר. בשנת 1924 הועסקו מתלמדים לא יהודים, בין היתר אצל הספרים: לייבה שניצר (ויטולד פבלובסקי), מוטק שניצר (אדוארד פיק), היינוך וכטר (אדוארד הוביצקי וצ'סלאב צ'רנר), ואצל החייטים: ברקו מייל (ולאדיסלב גיל) וגדליה אביגקייט (אדולף זיך). במחצית השניה של שנות ה-20 ובתקופת העשור שלאחריו, הסתמן תהליך הדרגתי של ירידה במספר בני הנוער היהודיים המתמחים במלאכה. בשנת 1928, מבין 280 מפעלים הרשומים באגוד מקצועי של אומני זמושץ', רק ב- 78 מפעלים (27.8%) רכשו את נסיונם 105 מתלמדים. רק 19 (6.8%) מפעלים העסיקו שניים או יותר מתלמדים, ביניהם רק שניים (!) שהעסיקו מעל למספר הזה של מתלמדים (החייטים גדליה אביגקייט ולייזור רופל). גדל בהתמדה מספר מפעלים משפחתיים זעירים המנוהלים באמצעים צנועים, בדרך כלל במקום מגוריהם הקבוע. בית מלאכה שכזה תיארה לושיה פקר בהיזכרה בבית משפחתה: "ההורים ניהלו בית מלאכה קטן לעבודות ריקמה ברח' 3 במאי מס' 3. בדירה היה מטבח קטן וחדר אחד גדול אשר שימש כחדר שינה של ההורים ושלי, חדר אוכל, סלון, מקום ללימודים וחדר עבודה. עמדו בו 3 מכונות ריקמה. במשך כל שעות היום היתה שם תנועה, ההורים היו עסוקים בעבודתם מהנץ החמה ועד לשקיעתה. בנוסף לציוד הביתי, כל מקום פנוי מילאו הבדים לריקמה ועבודות ריקמה מוכנות. ביתנו שימש בד בבד גם דירה בה חיו, אכלו, ישנו, קיבלו אורחים וגם בית מלאכה בו ההורים עבדו".
שתיים מהמלאכות, שמסורתית יוצגו ע"י מספר גדול ביותר של יהודים היו חייטות וסנדלרות. בשנים 1922, 1925 ו-1929 עסקו בהן, לפי הסדר: 40% (אומנים), 50.3% ו-44.5% של כל בעלי מלאכה רשומים, בני דת משה. מספר גדול למדי של יהודים עסק גם ב: כובענות, ספרות, אפיה, שחיטה ונגרות. במחצית השניה של שנות ה-20, עסקו 80% של בעלי מלאכה בעסוקים הנ"ל.
המקצועות שנשלטו כליל ע"י היהודים היו: כובענות, צביעת בדים, ייצור מסרקים, תפירת מחוכים ופרוונות, ועד 1929: תכשיטנות, זגגות, בנית בארות וייצור מברשות לקירצוף. שום אומן, בעל מלאכה שכיר או שוליה שלא מבני דת משה, לא עבדו במקצועות הנ"ל בשנת 1922. למעלה
מ- 80% יהודים היו בין ספרים, מניחי גגות, מגבענים, חייטים, תופרי גפות לנעלים, אופים ושענים, ולמעלה מ- 60% מבין פחחים, צבעים, מתקיני רתמות לסוסים ונגרים. מאידך, אף יהודי בשנות ה-20 לא היה מתקין חביות, רצף רחובות, רצף אריחי חרסינה, מתקין חישוקים על אופני עגלות, קולע סלים, מתקין דוודים, מנקה ארובות, טבח, יצרן נקניקים, טוחן, כוורן, מתקין אופנים לעגלות, מייצר נפות קמח או כדר. רק יהודים בודדים עסקו בבנאות, מלאכה שבה היה הייצוג הרב ביותר לנוצרים. למבנה המלאכה היהודי בזמושץ', היה אם כן אופי מסורתי הדומה למצב בערי נפה אחרות בחבל לובלין באותה התקופה. המלאכה ממנה הודפו היהודים כליל עד לשנת 1929, היה מקצוע הצלם.
ברחובות שנחשבו ל"יקרים" ו"אקסקלוסיביים", כמו הרחובות: 3 במאי, סטאשיץ וככר מיצקביץ', מוקמו בתי מלאכה היותר אמידים לחייטות וסנדלרות. שם גם היה רוב בתי מלאכה של שענים, תכשיטנים ומספרות. ומאידך, בנובה אוסדה היה ריכוז בתי מלאכה קטנים ועניים ביותר. מזכירה אותם לושיה רז שכתבה: "העיר החדשה עם חנויותיה הקטנטנות והמסכנות ובתי המלאכה, היו החלק העני ביותר של זמושץ' היהודית. האנשים המתגוררים כאן: הסבלים, העגלונים, הסוחרים העניים ובעלי המלאכה וגם מספר גדול של הפרולטריון העירוני, העניקו למקום הזה גוון מיוחד (…). מדכה במיוחד היה מראה מקומות העבודה של החייטים והסנדלרים העניים. ממוקמים בפינות עלובות ביותר, במרתפים, במקומות חשוכים, מלוכלכים וטחובים, שימשו בעת ובעונה אחת למגורי האנשים שעבדו שם. תכופות נראו אבות העובדים מהנץ החמה ועד לשקיעתה, ערימות ילדים מוזנחים,חיוורים וחולנים ואמהות שלא ידוע ממה הן מקיימות אותם".
בעלי המלאכה היהודים העשירים ביותר – לפי דמי קהילה המשולמים לשנת 1936
| מס' | שם בעל מלאכה | עיסוק | כתובת | תשלום |
| 1 | גריי הרש | תכשיטן ושען | סטאשיץ | 160 |
| 2 | כהן איצק מאיר | תכשיטן | סטאשיץ | 100 |
| 3 | פאס שמול | בונה בארות | ז'דאנובסקה | 90 |
| 4 | פאס אנצ'ל | בונה בארות | ז'דאנובסקה | 90 |
| 5 | ברומר פייבל | תופר גפות לנעליים | נובי רינק | 80 |
| 6 | אייזנקופף אנצ'ל | חייט | קולונטאי | 50 |
| 7 | הרנהוט סטאניסלאב | עובד דפוס | סטאשיץ | 50 |
| 8 | קלמנוביץ גרשון | חייט | 3 במאי | 50 |
| 9 | מאגאריל סאנל | בונה בארות | ז'דאנובסקה | 50 |
| 10 | שניצר מורדקו | ספר | קולונטאי | 65 |
| 11 | ברומר פייבל | תופר גפות לנעליים | לבובסקה | 40 |
| 12 | פוגל חיים | פחח | 1 במאי | 40 |
| 13 | ציצמן בורוך | נפח | זאגלובה | 40 |
| 14 | רייכמן דוד | שען | 3 במאי | 49 |
| 15 | אלרהאנדט פנחס | אופה | אורמיאנסקה | 30 |
| 16 | מאגאריל חיים | בונה בארות | ז'דאנובסקה | 30 |
| 17 | שפס אזריל ופסיה | חייט וספרית | 3 במאי | 30 |
| 18 | מייזלס ארהם | תופר תיקים | פרץ | 25 |
| 19 | פוקס פייבל | כובען | סטאשיץ | 25 |
| 20 | גרוסמן מושקו ינקל | חייט | אורמיאנסקה | 25 |
| 21 | הוף ליפא | שען | 3 במאי | 25 |
| 22 | הארפן מורדקו | תופר גפות לנעליים | ספאדק | 25 |
| 23 | נודל שלמה | נגר | ריי | 25 |
| 24 | ריכטמן וולף | חייט | סטאשיץ | 25 |
| 25 | אביגקייט גדליה | חייט | 3 במאי | 20 |
| 26 | פינקלשטיין שעיה | חייט | באזיליאנסקה | 20 |
| 27 | רכנר נח | תופר גפות לנעליים | 3 במאי | 20 |
| 28 | גוטהייט ינקל | סנדלר | ויספיאנסקי | 15 |
עסקי בניית בארות המנוהלים ע"י אנשל פאס (האבא) ושמול-סמואל (הבן) וע"י סאנל מאגאריל, המדורגים במקומות הראשונים (מייד אחרי מלאכת התכשיטנות, הרווחית ביותר), שאבו רווחים נאים ביותר עקב מונופוליזציה של השוק המקומי ומהזמנות ציבוריות המשתלמות ביותר. בין 7 עסקי חייטות המוזכרים בטבלה הנ"ל, נמנים עסקים בעלי שם השייכים לוולף ריכטמן (פעל משנת 1890) ושל מושקו יאנקל גרוסמן. להערכה רבה אצל היהודים, כמו גם אצל הפולנים, זכה העסק של גרוסמן. בשרותיו השתמשו אפילו התומכים המוצהרים של חרם כלכלי על היהודים.
את המתפרה לבגדי הנשים הידועה ממחיריה הגבוהים, ניהל עסקן ציוני פופולרי עזריאל שפס. אשתו פסיה, ניהלה מספרת נשים פופולרית מאוד ואשר צמוד לה פעל גם סלון לקוסמטיקה. העסק של גב' שפס פורסם לעתים קרובות בעתונות המקומית, והחל משנת 1929 התגאה בשירותיו המעולים ובזכייתו במדליית זהב בתחרות וינאית. בדומה להם, גם הזוג גדליה ושיינדל אביגקייט ניהלו (גם ברח' 3 במאי) עסק משולב של מתפרה ומספרה.
חוץ ממשפחות שפס ואביגקייט, היו פעילות בענף הספרות עוד שתי משפחות יהודיות: משפ' צימרינג (חיים, יעקב ומושקו) ומשפ' שניצר (לייבה, נוסן, מושקו, מוטל וזלמן). המספרות שלהן פעלו גם בלובלסקייה פשדמיישצ'יה וגם בעיר העתיקה והחדשה.
אחד המקובלים והמוערכים בעיר היה ינקל גוטהייט הסנדלר (שכונה גם ינקל שצ'יגל). הוא ניהל את הסנדלריה שלו ברח' ויספיאנסקי (התגורר בככר מיצקביץ'). הסנדלריה שלו היתה ידועה בטיב עבודתה, באמינותה ובמחירים מתונים. את היקף העבודה הגדול ביותר בין הצבעים, מייחסים לשלמה מרמלשטיין. בין היתר היה המבצע הראשי של עבודות שיקום נרחבות של בתים בככר העיר של זמושץ' שבוצעו בשנים 1935-36. מייחסים לו ביצוע חזיתות חדשות של הבתים ברח' סטאשיץ שהיו שייכים לאחים הרנהוט (בית מס' 29), ולחנוך מנדל (בית מס' 31).
בית מלאכה ידוע לייצור כובעי נשים, נוהל ע"י רחלה לוכסמבורג רח' סטאשיץ 37. בית המלאכה פעל בבית שהיה שייך לברקו לוכסמבורג, בעלה של רחלה שהיה גם בן דודה של רוז'ה, נציגתה המפורסמת של משפ' לוכסמבורג.
בענפי מלאכה רבים עבדו יחד כל בני המשפחה. בפחחות היתה פעילה משפחת ספודק מרובת הנפשות מזמושץ', בכובענות – משפחות פוקס וראש, בייצור גפות לנעלים – משפ' ציצמן, בחייטות – משפחות ווינר, אייזנקופף, בכר, פינקלשטיין, הולץ, פרל, רופל, ושטארקר, בקצבות – משפחות מייל וניר, בנגרות – משפחות אינטראוב, מסר ושוורצברג, בסנדלרות – משפחות הולץ ורוכמן, במסגרות – משפ' פוטר, ובשענות – משפחות הוף ורייכמן. רבים מבעלי המלאכה העשירים ביותר ניהלו גם בנוסף לעבודה יצרנית, עסקים מסחריים. הדבר מתייחס בעקר לתכשיטנים ושענים. איצק מאיר כהן היה מפרסם בבית המלאכה שלו את חנותו שפעלה משנת 1892 והיה משבח מוצרים מזהב, כסף, יהלומים ופלטינה שנמכרו בה. הזוג שפס ניהל בנוסף לבית מלאכה לחייטות ולמספרה, גם חנות לבגדי נשים. האחים הסנדלרים איצק מאיר וגדליה רוכמן היו בעלי חנות למוצרי סידקית ברח' סטאשיץ 21. גם הסנדלר וולף שרר (ויספיאנסקי 6) ומתקין הבארות אנשל פאס, ניהלו חנויות סידקית. כמה מחייטי זמושץ' היו בעלי חנויות להלבשה. כדאי לציין שאצל רבים מבעלי המלאכה העשירים ביותר, נבע חלק ניכר מרווחיהם ממסחר ולא מפעילות יצרנית.
מסחר
העיסוק המסורתי של רוב יהודי זמושץ' היתה פעילות מסחרית. היהודים היוו מעל ¾ מבין כל העוסקים במסחר. בשנת 1917, היהודים היו בעלי 465 עסקים מסחריים (94.7%), והפולנים – רק 26. שלש שנים אח"כ, היהודים היו בעלי 94.2% מתוך 582 חנויות. בשנת 1924, המקום היווה 84.5%, ב- 1926 – 83%, וב- 1929 – 79.2%. במחצית שנות ה-30, מקור פרנסתם של כמעט 70% מכלל משלמי דמי הקהילה, היה מסחר.
בשנת 1920, רק 34 מתוך 582 חנויות בזמושץ' היו בבעלות נוצרית. להוציא מאפיות ומגדניות, חנויות ספרים, בתי מרקחת וחנויות לממכר מכונות חקלאיות, היו כל שאר ענפי המסחר בשליטה יהודית מלאה או מעל 90%.
בשלהי שנות ה-20 התרכזו רוב חנויות היהודים (61.5%) בעיר העתיקה. בנובה אוסדה היו 32.7%, ובלובלסקייה פשדמיישצ'יה – 5.8%. צפיפות העסקים היהודיים היתה בככר העיר של העיר העתיקה. שם התרכזו 23.6% מהעסקים של העיר העתיקה. בהמשך, בסדר יורד היו הרחובות: אורמיאנסקה (16.7%), סטאשיץ (14.9%), 3 במאי ובוז'ניצ'ה (11.6% כל אחד), ז'ידובסקה (8%), 1 במאי (6.9%), באזיליאנסקה (3.6%), קולונטאי (1.8%), ז'רומסקי (1.1%).
מקום בעל אופי מסחרי מיוחד במינו, היה מקום שכונה בשם “sledziowe podcienie". היתה זאת שורה של חנויות מכלת ברח' אורמיאנסקה, אשר בפתחם הוצבו חביות של דגים מלוחים או כבושים. הריח האופייני נשתמר במקום הזה עוד שנים רבות לאחר המלחמה.
מבני הקשתות של רח' אורמיאנסקה היו גם אחד המקומות שם פרח מסחר רחובות זעיר, המנוהל בעיקר ע"י נשים יהודיות. "במקומות האלה, מסביב לככר העיר", נזכרת מריה מטושבסקה, "מתוך המרתפים, אשר הכניסות אליהם נמצאות פה ושם עד היום, הוצאו בוקר בוקר סירי חרס, אמייל, אלומיניום וברזל, קדירות ומחבתות. הסחורה הונחה ברחוב. ככר העיר הגדולה של העיר העתיקה חיה חיי מסחר. תחת ההצללה של מבני הקשתות של רח' אורמיאנסקה, בימי הקיץ הלוהטים, בגשמי הסתיו ובכפור של החורף, יהודיות מכרו גרעיני חמניות ודלעת, באורזם את הסחורה בשקיות העשויות מנייר עתון מגולגל לצורת חרוט. אפשר היה לקנות הרבה או מעט, כל אחד כפי יכולתו, והמוכרת היהודיה היתה תמיד מאושרת למכור. (…) ברינק סולני, מצדו השני של בית העיריה, ישבו יהודיות על שרפרפים ומכרו חוטי ריקמה צבעוניים, מסרגות, חוטי תפירה ואבזרים אחרים הנחוצים לעבודות יד נשיות. (…) כל הנחוץ לתיקוני גרביים וריקמה אפשר היה לקנות אצל היהודיות המנהלות מסחר ברינק סולני".
חוץ מימי השוק, שקק רח' זמנהוף חיים בזכות אטליזים שהיו ממוקמים בו. רוב החנויות לממכר בשר בקר נוהלו ע"י סוחרים יהודים, לעומת זאת, כל החנויות לממכר בשר חזיר נוהלו ע"י פולנים. האטליזים שהיו ממוקמים בשנת 1924 בעיר העתיקה, נוהלו ע"י: באילה ברנפלד, מושקו ליכטפלד, ברוך לדרמן, שרה ניר, רייזלה בוים, אברהם גרינר, קיווה צוקרשטיין, זליג ניר, ברוך אנגלסברג, איצק טולקופף, וולף זיצר, שמול קורב, בראנה אנגלסברג, שמול שיינד וחיים שוורצביר. האטליזים שהיו ממוקמים בעיר החדשה (נובה אוסדה) נוהלו ע"י: ינקל רוזנבלאט, רוחלה מייל, חנה קאשה, אברהם רוזנבלאט, דוד שוורצביר, ציפה רוזנבלאט, דבוירה רוזנבלאט, דבוירה פק, פרודלה קאשה ואברהם נודל. פרט לרח' זמנהוף, היה גם רח' 3 במאי מקום שם פרח המסחר. הרחוב הזה ורחובות הסמוכים החוצים אותו, המו יהודים במשך כל שעות היום ועד הערב. בדו"ח המשטרה מאביב 1939 על מיקום השווקים בזמושץ', הוזכרו המקומות הבאים: רינק סולני, ככר העיר של נובה אוסדה והשוק ברח' מלינסקה (שוק שנערך בימי חמישי).
רשימת סוחרים יהודים משלמי דמי קהילה גבוהים במיוחד בשנת 1935
| מס' | שם | סוג העסק | כתובת | תש' |
| 1 | אינלנדר ויגדור | טקסטיל | ככר מיצקביץ 1 | 1000 |
| 2 | אפשטיין אליאש | בית מרקחת | רח' סטאשיץ 21 | 800 |
| 3 | קסטנברג איצק מאיר | חנות ספרים | רח' סטאשיץ 25 | 480 |
| 4 | גולדגראבר ינקל | טכסטיל | רח' סטאשיץ 21 | 450 |
| 5 | קרונפלד מורדקו יוסף | חנות יד שניה | רח' קולונטאי 2 | 280 |
| 6 | ואקס מאיר | טכסטיל | ככר מיצקביץ 8 | 240 |
| 7 | פלוג שלמה | מסחר בתבואה | רח' ז'דאנובסקה | 225 |
| 8 | זיצר פרוים | מסחר בעץ | רח' קרישינסקי 8 | 225 |
| 9 | מנדלסון שרה וויטלין סלומון | מכלת | רח' פרץ | 200 |
| 10 | זינגר שלמה | סוחר | רח' קרישינסקי | 200 |
| 11 | זיצר מורדקו (הבן של שלמה) | סוחר | רח' קרישינסקי | 200 |
| 12 | ברון ינקל | מסחר בתבואה | רח' פילסודסקי | 175 |
| 13 | ברון יוסף | מסחר בתבואה | רח' פילסודסקי | 175 |
| 14 | פלוג ינקל | חנות רהיטים | רח' סטאשיץ 39 | 175 |
| 15 | זילברצבייג מנדל | מסחר בתבואה | רח' פילסודסקי | 175 |
| 16 | יונגמן יהודה | מוצרי מזון מיובאים | ככר מיצקביץ 10 | 160 |
| 17 | קסל יוסף | חנות לבדי משי | רח' פרץ 18 | 160 |
| 18 | קופלמן יוסף | מסחר בנפט | רח' אורמיאנסקה | 160 |
| 19 | בוים פישל | מסחר בביצים | רח' זמנהוף 5 | 150 |
| 20 | אדלסברג יוסף | טכסטיל | רח' אורמיאנסקה | 150 |
| 21 | פרידלינג איצק | סוחר | רח' קוליובה 7 | 150 |
| 22 | גרובמן איצק | סידקית | רח' אורמיאנסקה 21 | 150 |
| 23 | הרנהוט יעקב | חנות ספרים ומכשירי כתיבה | רח' סטאשיץ 29 | 150 |
| 24 | אינלנדר ישראל | סוחר | ככר מיצקביץ | 150 |
| 25 | קילשטיין מורדקו אלה | מכלת | רח' סטאשיץ | 150 |
| 26 | מורגוליס נפתלי | סוחר | רח' סטאשיץ | 150 |
| 27 | רוטהאוזר מורדקו | סוחר | רח' האוקי | 150 |
| 28 | טופף שמחה | חנות לבדי משי | רח' 3 במאי 7 | 150 |
| 29 | קורן פנחס | טכסטיל | רח' פרץ 9 | 125 |
| 30 | לובלינר בן ציון | טכסטיל ופרוות | רח' סטאשיץ 31 | 125 |
| 31 | שק מורדקו | בגדי קונפקציה | רח' סטאשיץ 18 | |
| 32 | ויינטראוב וולף | סוחר | רח' נובה 10 | 120 |
| 33 | פלדמן ברקו | סוחר | רח' סטאשיץ | 100 |
| 34 | כץ הרש | סוחר | רח' אורמיאנסקה | 100 |
| 35 | ניימרק שעיה | סוחר | ככר מיצקביץ | 100 |
| 36 | ניקלסברג טודריס | טכסטיל | רח' 3 במאי 10 | 100 |
| 37 | רוזנברג הרמן | סוחר | רח' פשיבישבסקי | 100 |
| 38 | רופף שולים | מי סודה וגלידות | רח' סטאשיץ | 100 |
| 39 | פיקשטיין זישיה | סוחר | רח' לבובסקה | 100 |
| 40 | נירנברג מושקו | מסחר בעץ | רח' שינקביץ | 100 |
הרווחים הגדולים ביותר מפעילות מסחרית בשנות ה-30 הופקו מניהול חנויות גדולות בתחום מלאכת יד, בדים וסדקית וכ"כ ממסחר בתבואה ובעצים.
בכל תקופת 20 השנים שבין המלחמות, היה ויגדור אינלנדר הסוחר הזמושצ'אי היהודי העשיר ביותר (וכנראה היהודי הזמושצ'אי העשיר ביותר באופן כללי). אינלנדר שנולד בזמושץ' בשנת 1874, היה צאצא לאחת המשפחות היהודיות האמידות ביותר בעיר, ומצד אמו, קרוב משפחתו של הרב בר מייסלס מקרקוב שהיה ידוע מפעילותו למען עצמאותה של פולין. אינלנדר ניהל פעילות מסחרית מגוונת. בביתו שבככר מיצקביץ' 1 הופעל הגנרטור לייצור חשמל, הראשון בעיר. שם גם היתה אחת מחנויות האריגים הגדולה ביותר בזמושץ' למכירה קמעונאית וסיטונאית. אינלנדר סחר בקנה מידה גדול במוצרים שיוצרו ע"י "חברת האריגים אינלנדר אס.אי" שבבעלותו, שהיתה ממוקמת ברח' פיוטרקובסקה 83 בלודז'. רווחים גדולים נוספים נבעו גם מפעילות האשראי (הוא שימש גם כנשיא הבנק למסחר שנהג להעניק אשראי לסיטונאים יהודים), מעסקאות כסף רבות (ביניהם ניהול הגרלות ומכירת כרטיסי הגרלה), מהשכרת דירות בשני בתי דירות שבבעלותו וגם מנחלה בנובה אוסדה.
חנויות בגדים, סידקית ובדים מפורסמות, ניהלו גם החל משנת 1903: מ.ה. אשין (חנות פינתית ב"דום צנטרלני", הוא היה מפרסם מכירת בגדים "במיוחד לפסח" בעתונות אידיש בזמושץ'), דוד אביגקייט (חנות ברח' סטאשיץ 29), הסה גולדשטיין – אחותו של י.ל. פרץ (חנות ברח' סטאשיץ), מ. מארקפלד, ואח"כ יורשיו (חנות ברח' סטאשיץ 25), בית העסק א. בוקוביץ, ש. טייטלבאום ול. גרוסמן (ברח' סטאשיץ), האחים אדלסברג (חנות ברח' 3 במאי), חיים שק (חנות מול הקולגיאטה), וי. לוברמן (חנות ברח' סטאשיץ). פעילים פוליטיים ידועים של זמושץ': הציוני הדתי מורדקו קרונפלד (רח' סטאשיץ 19) והאורתודוקסי טודריס ניקילסברג (רח' 3 במאי 10) ניהלו מספר חנויות טכסטיל. הבעלים (בתחילה בשותפות עם סמואל אליאסברג וארונוביץ) של חנות גדולה לבדים ופרוות, היה מי שמאוחר יותר כיהן כנשיא ועד הקהילה הדתי, בן ציון לובלינר (רח' סטאשיץ 31). קנו אצלו סוחרים ובעלי מלאכה, מן האמידים יותר וגם קצינים של חיל המצב המקומי.
מהידועים בגיאוגרפיה המסחרית של זמושץ' היה בית המרקחת של אליאש אפשטיין, "קנו כאן גם נפט וגם בשמים שנמכרו לפי משקל", נזכרת מריה מטושבסקה, "הוציאו מצנצנות גדולות ומדדו בעזרת משורה ואח"כ מזגו לתוך בקבוק שהובא ע"י הקונה. זה יכל להיות בושם בריח של זיווניות, סיגליות או יסמין. היו שם גם כוסות רוח, מדי חום, סוכריות נגד תולעים, צבעים לצביעת אריגים וביצים (של פסחא), ראשי מלאכים וקישוטים שונים לתליה על עץ האשוח בחג המולד וכו'. חוץ מאליאש אפשטיין, ניהלו בתי מרקחת בנובה אוסדה גם הרש צבירן, מושקו שטרן, הרמן רובינסון (רח' לבובסקה 61), ובעיר העתיקה – שמעון וכטר (יחד עם חנות אופטיקה).
הסיטונאי הגדול ביותר שמכר מוצרי מזון מיובאים, יינות, וודקה, ליקר ומשקאות אלכוהוליים נוספים, היה הבעלים של ממזגת בירה "הרברבוש & שילה", לייב רוזן. חנותו שיתה ממוקמת בככר מיצקביץ', פעלה משנת 1912. בנוסף לממזגת בירה, היתה שם גם ממזגה של יין פסח מצויין. המשקה האלכוהולי הזה היה בעל אישור איכות מיוחד חתום ע"י הצדיק מקיילץ שהתגורר בזמושץ'. עד לשנת 1925 נוהל מקום ידוע למכירת "משקאות אלכוהוליים בכלים סגורים" ע"י ליבר אמר.
המוסד הגסטרונומי הידוע ביותר שנוהל ע"י יהודי, היה בית היין של שלמה פרשטנדיק ברח' סטאשיץ 33. זיגמונט קלוקובסקי כתב עליו כך: "בין הדברים שייחדו את זמושץ', היה בית היין של שלמה פרשטנדיק בככר העיר. בקומת הקרקע היתה חנות רגילה לממכר וודקה, יינות ומשקעות אחרים. היתה גם כניסה מיוחדת שדרכה היו נכנסים למרתף מרווח, בעל כמה התפצלויות, המואר בתאורה חשמלית. כאן היו מונחות חביות, כדי זכוכית ענקיים בעלי צוואר צר ומכוסי טחב, ואלפי בקבוקי יין ודבש. ניצב שם שולחן ומסביבו כסאות עץ מסיביים. כאן אפשר היה לשתות יינות שהיו מצויינים לעתים. את הלקוחות שירת בדרך כלל פרשטנדיק הזקן, בעל העסק בכבודו ובעצמו, יהודי אורתודוקסי לבוש קפוטה שחורה ארוכה. הוא היה מבין גדול, הן ביין והן באורחיו וידע היטב מה להגיש למי. (…) העסק, שנוסד ע"י סבו של בעליו הנוכחי, התקיים כ- 100 שנה. בתחילה היה ממוקם בטורובין ואח"כ הועבר לזמושץ'. היה מפורסם בכל מחוז לובלין. כמעט כל מי שהגיע לזמושץ' הרגיש חובה לבקר בו. אפילו אישי ציבור חשובים, שרים, ראשי ערים, גנרלים, פרופסורים של אוניברסיטאות שונות וכו', לא פסחו על בית היין של פרשטנדיק". המקום של פרשטנדיק פעל, לפי פרסומי העתונות, משנת 1836 וההתמחות המסחרית שלו היו יינות צימוקים לפסח. בין סימני היכר של בית היין היה: תבליט קיר שהיה תלוי בפנים, יצירתו של האומן פיברסקי המציג את מייסד המקום – סבו של פרשטנדיק, עם מימרה כתובה מתחתיו: "להרחיק העצבות רצית, יין של פרשטנדיק שתית". היה שם גם ספר אורחים בו חתמו האורחים היותר חשובים. בסמוך לבית היין, בקומת הקרקע, היתה חנות של יינות ומוצרי מזון מיובאים של פרשטנדיק שהציעה "מכירה סיטונאית וקמעונאית של יינות, וודקה ודבש באיכות גבוהה".
מוסדות גסטרונומיים נוספים בזמושץ' בשנים שבין המלחמות נוהלו גם ע"י: הרש דיאמנט (רח' ז'ידובסקה 4), קריינדלה שטראסבר והרש וילדר (רח' באזיליאנסקה 8, מקום עם ביליארד), רובין לופט (בית תה ברח' זמנהוף 1), שעיה וקסלר (רח' פרץ 33) ומאיר בירקן. דיאמנט, כמו גם וקסלר, ניהלו את העסקים שלהם בצמוד לפונדקים שבבעלותם.
חנויות מזון מיובא ידועות בככר מיצקביץ' ניהלו: יהודה יונגמן ומשפ', ראנץ (2 בתי עסק). 3 חנויות למזון מיובא היו בבעלות ש. ואמזר. 3 חנויות מפורסמות לממכר ברזל היו בבעלות וולף, ואח"כ אברהם ולייבה – שלשתם בני משפ' וגנר (ככר מיצקביץ' 1 – בית העסק פעל משנת 1868), ארון, ואח"כ בוירך – בני משפ' פפר (ככר מיצקביץ 4) ואיצק פינק (רח' סטאשיץ 35). בחנותו של פינק שנוסד בשנת 1880, ניתן היה לקנות ברזל, מוצרי ברזל, מלט, קרטון לגג, יריעות זפת לגג, קוקס, גבס, לבנים רגילות ושרופות. מ.נ. קליגל וה.ל. הורנפלד ניהלו שתי חנויות (אורמיאנסקה 8 ובככר מיצקביץ' 8), חנות סיטונאית אחת (רח' לבובסקה 8) לכלי מטבח, חרסינה וזכוכית. גם הרש הורוביץ, לייבה ארליך ואיצק דוד שלאם – בעלי בית העסק "זרע ואור" שעסק במכירת נפט בזכיון ומכירה סיטונאית של פחם ותבואה, היה גם עסק גדול בקנה מידה מסחרי. בעלי העסק הזה ניהלו בנוסף, בית מסחר גדול בשם "אגריקולה" בסמוך לויאזד לבובסקי, ומשנת 1929 היו בעלי מניות בשותפות בשם "קארפאטי". השותפות הזאת, שניהלה תחנת דלק וסחרה במוצרי נפט, היתה בעלת הון מפעלי בסך 2,000 זלוטי. כמעט מחצית מהסכום (49.2%) הפקידו הורוביץ, ארליך ושלאם, ואת היתרה, שאר בעלי המניות: יוסף קופלמן – בעל בית העסק "קולוס", גם הוא פעיל בענף הנפט (32.8%) ושמחה לדרמן (18%). מסחר מכניס בתבואה ניהלו, בין היתר: אנשל מאלר (רח" שינקביץ 2), י. שוורץ (רח' ליסטופאדובה), האחים ינקל ויוסף ברון (שד' פילסודסקי), מורדקו זיצר (רח' קרישינסקי) שלמה פלוג (רח' ז'דאנובסקה) וכ"כ האחים י. ו-מ. קייזמן. במסחר בעץ עסקו: מושקו נירנברג (רח' שיינקביץ), א. זימרמן ושות' (רח' קרישינסקי), פרוים זיצר (רח' קרישינסקי) וכ"כ הרש מסר ושלמה רייכנברג (עם הון מפעלי גבוה ע"ס 10,230 זלוטי).
בדומה למלאכה, גם במסחר משפחות שלמות התמחו בענפים מסוימים. משפ' פלוג ניהלה 3 חנויות רהיטים. משפ' הרץ (בראטוש) ומשפ' קליגר (ברח' אורמיאנסקה), ניהלו 6 חנויות קונפקציה. משפ' פלוג, גרינר, הוכמן, קרוק ואוריש עסקו במסחר בתבואה.
בין סוחרי זמושץ' היו גם רמאים ונוכלים. בית עסק גדול לאיסוף ומסחר בביצים בשם “Ovexport”
(שייצא בסיטונאות ביצים מחוץ לגבולות פולין, בין היתר לגרמניה, אנגליה, איטליה ואוסטריה), נוהל החל משנת 1912 בנובה אוסדה ע"י פישל בוים, טודריס קופפר ואברהם גלאס. בית העסק הזה התפרסם כמי שנוהלו נגדו משפטים לעתים קרובות וכמי שאינו עומד בזמני אספקה. בית העסק פשט את הרגל סופית בשנת 1929. שלשת בעלי המניות המשיכו בדרכם הנלוזה, למרות פסקי דין האוסרים את המשך הפעילות.
בין עסקים שסיפקו שרותים, לתשומת לב מיוחדת ראויים הפונדקים ובתי המלון. בין הותיקים בתחום הזה היה "פונדק של הדיכטרים" (כונה גם בשם "מלון לבובסקי") שהוקם עוד בשלהי המאה ה-18 והיה פעיל עד שנת 1939 ברח' סטאשיץ 2. המבנה האופייני של הפונדק, בעל הגג הגבוה המכוסה רעפים הולדניים, היה במשך 3 הדורות האחרונים בבעלות משפ' דיכטר. הבעלים האחרונים שלו היתה הלנה דיכטר. האורח המפורסם ביותר שהתארח בפונדק של דיכטר היה יוזף פילסודסקי, אשר התעכב בזמושץ בשנת 1901 (בדרכו לגליציה, מייד לאחר בריחתו מהכלא בפטרסבורג). בין הרחובות קולונטאי ופרץ, הוקם בשנת 1899 מלון "ויקטוריה" בבעלות פמה וקס. בעליו הבאים היו בין היתר: שעיה וקסלר (בשנת 1929) ושפרינצה צדרבאום ( 10 שנים לאחר מכן). במקום בו עמד מלון "ויקטוריה" נמצא עכשיו מלון "אורביס". בשנות ה-20, בתי מלון קטנים המכונים "חדרים מרוהטים", נוהלו בין היתר ע"י: ליבר אמר (רח' בוז'ניצ'ה 13), הרש דיאמנט (רח' ז'ידובסקה 4) וע"י איצק דולכר (3 במאי 4). בשנת 1939 ניהלו עסקים מהסוג הזה גם: מירלה פרל (רח' קולונטאי 2), גולדה זינגר (רח' 3 במאי 4), סובול (רח' 3 במאי7 ), ליבל (רח' סטאשיץ 11) וגרשטנגראופן (רח' 3 במאי 6).
מקצועות חופשיים
היהודים המשכילים ונציגי המקצועות החופשיים היוו בזמושץ' קבוצה מקצועית קטנה ביותר (בערך 100 איש). מסורתית, מתוך השכבה הזאת יצאה האליטה האינטלקטואלית המקומית, ובמקרים ספורים, גם הפיננסית. עורכי הדין, הרופאים (בתוכם הצוות הרפואי על כל גווניו), טכנאים, אדריכלים, פקידים ומנהלי חשבונות, מורים, סופרים, עורכי עתונות מקומית, אומנים וגם אנשי דת היהודיים היו ברובם העסקנים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים המובילים של זמושץ' בתקופה שבין המלחמות. אולם רק לעתים רחוקות, פעילותה של הקבוצה המקצועית הזאת פרצה את מסגרת המוסדות היהודיים או העסק הפרטי (גם הוא כוון בעקר לשרת את האוכלוסיה היהודית). רק מעטים פעלו במסגרת מוסדות ומשרדים ממשלתיים, איזוריים או עירוניים. המצב הזה נוצר בגלל שורה של סיבות בעלות אופי כללי כגון: מדיניות ממשלתית לגבי המוצא הדתי, הדרוג של העיר, וסביבה פולנית אינטלקטואלית גדולה ומפותחת. לתחושת השוני או הבדלנות התרבותית-דתית היתה חשיבות קטנה יחסית. רובם המוחלט של עורכי הדין, הרופאים או המורים הזמושצ'אים ממוצא יהודי, היו ממשפחות מתבוללות. בבתיהן של המשפחות האלה דיברו בשפה הפולנית, נתנו שמות פרטיים פולניים, ואת ילדיהם שלחו לבתי ספר פולניים. תחושת ההזדהות עם הפולניות, עם האטוס והאידיאלים של האינטליגנציה הפולנית, היו חזקים יותר מאשר השונות הדתית או התרבותית. עבור השכבה הזאת של החברה היהודית, היתה ההכרה במכשולים מסוימים ומגבלות, כאובה במיוחד.
בשנים 1918-1939 פעלו בזמושץ' 7 עורכי דין יהודיים. שניים מהותיקים ביותר קיבלו את השכלתם המשפטית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וחמשת הנותרים למדו כבר בפולין החופשית. רק ארבעה מתוכם היו ילידי זמושץ'.
זקן הפרקליטות היהודית בעיר ועורך הדין המוערך ביותר ובעל חוג לקוחות גדול, היה הנריק ציגלמן, יליד לובלין. לאחר סיום לימודיו האקדיים בוורשה בשנת 1913, התמחה ציגלמן עד שנת 1920 אצל עו"ד לובלינאי ידוע – בולסלאב (ברה) וארמאן, וביוני של אותה השנה הוכנס לרשימת עורכי הדין. ציגלמן עבר לזמושץ' בשנת 1921 ופתח משרד ברח' סטאשיץ 2, אותו העתיק שלש שנים לפני פרוץ המלחמה לרח' פשיבישבסקי 2 (בעצמו התגורר ברח לבובסקה). בין כמה מעורכי הדין המתלמדים שהתמחו אצל עוה"ד היהודי הפופולרי ביותר הזה בזמושץ', היו סמואל אבא בראנדט וברנארד ציגלמן (בן דודו של הבוס). בין התלמידים הבודדים של ציגלמן, אשר לאחר ההתמחות התיישבו בזמושץ', היו מייצ'יסלאב גארפינקל וברל אדלסברג.
מייצ'יסלאב גארפינקל, יליד שנת 1898, בנו של הבעלים של מבשלת הבירה "ליבוניה", סיים את התמחותו לאחר שנתיים, בשנת 1930. לפי דווחו של ס. סנדלאק, גרפינקל הצעיר "כמעט ולא עסק בעריכת דין, לעתים רחוקות הופיע בבתי המשפט, אך לעומת זאת התעסק בניהול עסקי ההון שלו". את עבודתו כאיש חוק ביצע במשך זמן מה (במחצית הראשונה של שנות ה-30) בוורשה, אליה עבר זמנית ושם גם רשם את המשרד שלו בלשכת עורכי הדין המחוזי.
ברל אדלסברג נולד בזמושץ' בשנת 1902 (היה צעיר עורכי הדין היהודיים בעיר), ובדומה לגארפינקל היה ממוצא של משפחת סוחרים זמושצ'אית ידועה ועשירה. בשנת 1921 סיים גימנסיה בלודז', בשנת 1925 סיים את חוק לימודיו באוניברסיטת וורשה, בשנת 1928 את ההתמחות המשפטית בבית המשפט המחוזי בזמושץ', ובשנת 1931 את ההתמחות אצל ציגלמן. בתוקף קביעת לשכת עורכי הדין של לובלין, היה על אדלסברג לפתוח משרד בטומשוב למשך שנתיים, אך בסופו של דבר (כנראה עד שנת 1939) ניהל משרדים לעריכת דין בשצ'בז'שין ובזמושץ', עיר הולדתו (משרד ברח' סטאשיץ 25). בנוסף, שימש אדלסברג כנשיא הארגון הציוני הימני של זמושץ' בשנות ה-30.
בשנה צעיר יותר מאדלסגר היה יליד זמושץ' נוסף, עוה"ד (בן למשפ' סוחרים מהרוביישוב) שעיה-סברין ברנר. בדומה לאדלסבר, היה בוגר אוניברסיטת וורשה (ב- 1926), אך את הקריירה המשפטית שלו התחיל בשנת 1929 כשופט בית המשפט בערכאה נמוכה, בתחילה בבילגוראי ואח"כ בטארנוגרוד. בשנת 1932 הוכנס לרשימת עורכי הדין ושנה מאוחר יותר פתח משרד בזמושץ' ברח' ז'רומסקי 12. משרד עורכי הדין שלו, שבתחילה צלחה דרכו, קרס באיטיות כ- 3 שנים לפני פרוץ מלה"ע השניה. גרמו לכך תלונות הלקוחות, לפיהן נהג לשכוח להגיע לדיוני משפט, לא יידע את הלקוחות על מועדי הדיונים ואף היו מקרים בהם שימש כמיופה כח של שני הצדדים היריבים. תלונות נגד ברנר הגיעו אף ללובלין, שם איימה לשכת עורכי הדין המקומית לפתוח בהליך משמעתי בגלל: "שעוה"ד ברנר רוכש את חוג לקוחותיו בתיווכם של אנשים העוסקים בשוחד באופן מקצועי, בייחוד בתיווכו של אחד בשם חיל הוכמן המתגורר בבילגוראי". על אף שחלקן הגדול של ההאשמות התבררו כלא מבוססות, דבק בברנר אות של עו"ד גרוע, ובלתי מוסמך, ובעקבות זאת כמות התיקים בניהולו קטנה באופן דרסטי.
אחרון עורכי הדין שנולד בזמושץ' ( ב- 1897) היה בן אחותו של י.ל. פרץ, יוליאן גולדשטיין. הוא היה בנם של הסה, אחותו של הסופר, ושל יוזף גולדשטיין יליד לוצק. את שנות חייו הראשונות בילה גולדשטיין בעיר הולדתו של אביו, שם גם סיים בשנת 1917 גימנסיה במגמת בלשנות. לאחר סיום לימודי המשפטים בקרקוב (שם באוניברסיטה ע"ש יאגיילו רכש את התואר דוקטור למשפטים), חזר ללוצק והחל את ההתמחות אצל עוה"ד המקומי לאון סטוקאליץ'. בשנת 1930 עבר לוורשה והחליף את המנחה שלו במנחה בשם יוזף רוזנברג (משרד עו"ד ברח' קרולבסקה). בבירה סיים בהצלחה מבחן של עריכת דין והחל בפרקטיקה פרטית. לשהות קבע בזמושץ חזר רק בשנת 1935 ופתח משרד משלו ברח' ז'רומסקי 24. יולאין גולדשטיין נהנה מחוות דעת חיובית בשל היותו משפטן טוב ואדם איכותי ואצילי. עוה"ד הוורשאי טדיאוש קון, בהביעו את חוות דעתו המקצועית על המשפטן הצעיר, כתב: "המתמחה המשפטי יוליאן גולדשטיין מוכר לי היטב זה זמן רב כאדם בעל תכונות אתיות המושתתות על בסיס איתן ובעל תרבות מוסר גבוהה (…), העמית גולדשטיין מצטיין באינטליגנציה גבוהה, ובעת ביצוע מטלות שהוטלו עליו נוהג ביושר ודייקנות ומבצעם על הצד הטוב ביותר". גם רעיתו של גולדשטיין, רגינה היתה משפטנית בהשכלתה.
בין אלה שאינם ילידי זמושץ, היו: הנריק כץ, והמבוגר ביותר פרט לציגלמן, עוה"ד היהודי מקסימיליאן קלינקובשטיין. הנריק כץ נולד בשנת 1900 בסטאניסלאבוב במשפחתו של המשפטן המקומי הידוע ד"ר פרדיננד כץ. את שנות ילדותו ובחרותו בילה ברוהאטין, לשם העביר אביו את משרדו. במלחמת העולם הראשונה כל משפחתו עברה לוינה, ובשנת 1918, כמה חודשים לפני התפוררות הממלכה, התנדב הנריק הצעיר לצבא הקייסרי-מלכותי, ושירת בפשז'בורג. אחרי המלחמה סיים כץ את חוק לימודיו באוניברסיטה ע"ש יאן קז'ימייז' בלבוב, ועד שנת 1931 עבד אצל אביו. לאחר מכן עבר לסאנוק, ולבסוף התיישב בזמושץ' בשנת 1934. משרדו של כץ הוקם בתחילה באותו המבנה בו היה משרדו של גולדשטיין (ז'רומסקי 24). מיקומו החדש, החל משנת 1937 היה המשרד ברח' קושצ'יושקו 9, שם גם היתה לרעיתו, הד"ר לרפואה חיה קרייסלר-כץ, קליניקה פרטית.
התכונה המשותפת של עוה"ד היהודים של זמושץ', היה מוצאם החברתי. המוצא של כולם היה ממשפחות ידועות ואמידות של תעשיינים או סוחרים. לעתים המקצוע עבר בירושה במשפחה (משפחות ציגלמן וכץ). לדור הצעיר יותר היו קשיים רציניים בפתיחה ואשרור הפרקטיקה שלהם. מכתבי בקשה לאשור פתיחת משרד עו"ד בזמושץ' שהוגשו ללשכת עורכי הדין בלובלין ע"י אדלסברג, ברנר, גולדשטיין וכץ, נענו בשלילה. על עורכי הדין האלה נאסר, ללא שום ביסוס, להתיישב בעיר שמשמשת גם משכנו של בית המשפט המחוזי (בין היתר העיר זמושץ' נכללה בהגדרה הזאת) לתקופה של לא פחות משנתיים. עקב ערעורים שהוגשו ללשכת עוה"ד הראשית בוורשה נפסק שההגבלות מעין אלה הנן בניגוד לחוק. ההשתדלויות לאפשר זינוק מקצועי, על אף שהוכתרו בהצלחה בסופו של דבר, היו בכל זאת ארוכים ומשפילים. הצביעו על דעות קדומות המנחות את פעילותן של רשויות האמרכלות וגם על חוסר אהדתה של הסביבה הפולנית (בעקר ואצלאב באיקובסקי וטומאש צ'רניצקי היו מעוניינים למנוע ממספר רב מדי של עו"ד יהודים להמנות עם פרקליטי העיר זמושץ').
מתוך 11 עורכי דין פעילים בזמושץ' בשנת 1929, רק שניים (ציגלמן וקלינקובשטיין) היו יהודים. בשנות ה-30 היו רק 6 עורכי דין יהודים, ו-13 (ומדובר אך ורק הפופולריים ביותר) פולנים. על כן, חלקם של היהודים בפרקליטות של זמושץ' בתקופה שבין שתי המלחמות, היה קטן ואף פעם לא הצליח לחצות שליש מתוך הכלל.
ד"ר יצחק גליבטר יליד 1852, היה הרופא היהודי המבוגר ביותר בזמושץ'. הרופא שהגיע בתחילת שנות העשרים לגיל שבעים, היה ידוע בכל העיר כדמות משונה ומאוד מוזרה. ז. קלוקובסקי כתב עליו: "כשבשנים הראשונות הייתי מגיע מדי פעם לזמושץ', עוד הספקתי להכיר את ד"ר יצחק גליבטר, היהודי הזקן המתקרב לסוף חייו, חרש כמעט כליל, בעבר רופא מאוד מקובל. נמוך קומה, שמן, עגלגל, המדבר במבטא יהודי בולט, משאיר רושם מצחיק, במיוחד כאשר נהג להופיע לעתים חבוש בצילינדר לא אופנתי, אך היה זה רופא טוב ואינטליגנטי, כאשר כל שיחה אתו היתה תמיד מעניינת".
את דמותו של הרופא (תחת השם המשובש גוטליב) מזכירה גם אלאונורה סלובודניק (מאנדלטורט): "הרופא הזה, המנוסה והרבגוני, היה מפורסם מכך שבמקרים רבים רשם לחולים רק שמן קיק. יתכן שאלה רק סיפורים שסיפרו עליו בלגלוגם על בעל הלב הטוב השמנמן הזה, הרווק הזקן המושבע שלא נמנע מבילוי בחברת נשים. המסכן סיים את חייו בזרועות אהובתו, דבר שעורר רגשי תיעוב בקרב החברה הפרובינציאלית הזאת".
הרופאים הפופולריים ביותר בזמושץ', פרט לגליבטר היו: ברוניסלאבה ספיגלגלאס-רוסנבוש, משה צינברג, לאון רוזנמן, שאול גרוסמן, יאנוש פרלמוטר ושיינדלה וכטר – בתו של הפראמדיק הזמושצ'אי הידוע יצחק וכטר.
יהודים – נציגי מקצועות הרפואה והפרא-רפואיים בזמושץ' בשנים 1918-1939
| שם | מקצוע | תאריך ומקום לידה | השכלה | כתובת | הערות |
| בייצ'מן בייראך | פראמדיק | 1865 בזמושץ' | בי"ס למקצועות פרארמואיים בוורשה | רח' זמנהוף | פרקטיקה פרטית |
| בייצ'מן חיה רייזלה | מיילדת | 1868 (או 1863) בגוראי | בי"ס עירוני למיילדות בוורשה | רח' זמנהוף 1 | |
| בייצ'מן שרה | רופאת שיניים | 1891 בזמושץ' | אוניברסיטת אודסה 1918 | ככר מיצקביץ' | עברה ללובלין ב- 1938 והחלה בפרקטיקה ברח' נרוטוביץ' 11 |
| בייסר חיה | רופאת שיניים | ||||
| בורנסטיין-פיונטק רוחלה לובה | מיילדת | ||||
| צינברג משה | ד"ר לרפואה | 1893 בלחובצאך באיזור וולין | אוניברסיטאות וורשה (1923) וקייב | 3 במאי 14 ואח"כ רח' פשיבישבסקי 2 | פרקטיקה פרטית |
| דוידסון שלמה | ד"ר לרפואה | 1892 בראדום | אוניברסיטאות ג'נבה ווורשה | ככר מיצקביץ' 12 | עברו לפולאבה |
| דורן שמול (סמואל) | טכנאי שיניים | 1894 בבז'זיני | ככר מיצקביץ' 3 | ||
| פליישמן מובשה | טכנאי שיניים | 1889 בפולאבי | ככר מיצקביץ' 1 |
| גליבטר איזאק | ד"ר לרפואה | 1852 בזמושץ' | אוניברסיטת וורשה 1878 | רח' בזיליאנסקה 4 | פרקטיקה פרטית |
| גולדשיין גיטלה | ד"ר לרפואה | 1886 בקובל | אוניברסיטה ופרקטיקה בחארקוב | רח' לובלסקיה פשדמיישצ'יה 132 | פרקטיקה פרטית |
| גרוסבאום סאול | ד"ר לרפואה | 1890 בזמושץ' | אוניברסיטת ברן 1922 | רח' בזיליאנסקה 4, אח"כ 3 במאי 12 | פרקטיקה פרטית |
| האוס פרימה | מיילדת | ||||
| האוס יוכבת | מיילדת | 1883 | בי"ס למיילדות בוורשה | רח' לבובסקה | |
| הולץ משה יעקב | טכנאי שיניים | 1900 בזמושץ' | רח' פרץ 2 | ||
| הורוביץ-ווגמייסטר גיטלה | ד"ר לרפואה | 1898 בלבוב | אוניברסיטת וורשה 1925 | רח' טרגובה 7 | פרקטיקה פרטית |
| הוברמן לאה | אחות, מיילדת, פראמדיק | 1883 בזמושץ' | קורס של מיילדות במכון למיילדות בוורשה 1905 | רח' פאבייקוב 1 | פרקטיקה פרטית ובי"ח ע"ש מיקולאי הקדוש |
| קרייסלר-כץ חיה | ד"ר לרפואה | 1896 | אוניבריסטת יאן קז'ימייז' 1923 | רח' קושצ'יושקו 9 | פרקטיקה פרטית |
| מנדלבאום רבקה | מיילדת | 1878 | בי"ס של ד"ר קרוקובסקי בוורשה | רח' פרץ 2 | |
| מסינגר גיטלה | טכנאית שיניים | 1892 בזמושץ' | רח' סטאשיץ 12 | ||
| מירנשטיין ל. | טכנאי שיניים | רח' רינק 14 | |||
| אופנבאך טולבה | אחות | 1906 | ככר מיצקביץ 14 | ||
| פרץ ג. | טכנאי שיניים | שלוסארסקה 23 | |||
| פרלמוטר יונס שעיה (יאנוש) | ד"ר לרפואה | 1895 בזמושץ' | אוניברסיטת וורשה 1928 | קושארי, אח"כ רח' רח' לבובסקה 20 | פרקטיקה פרטית, רופא של חיל המצב, מרפאה ציבורית |
| פרלמוטר מרדכי לייבה | רופא שיניים | 1902 | המכון הממשלתי לרפואה שיניים בוורשה 1931 | רח' ז'רומסקי 10 | |
| פפר יחיאל | ד"ר לרפואה | 1887 בזמושץ' | אוניברסיטת ברן | עבר לקולו | |
| פיק אסטרה | ד"ר לרפואת שיניים | 1889 בראווה רוסקה | אוניברסיטת וורשה 1913 | רח' ז'רומסקי, אח"כ רח' סטאשיץ 19 | פרקטיקה פרטית |
| רוזנמן לייבה (לאון) | ד"ר למחלות מין ועור | 1897 | אוניברסיטת וורשה 1926 | רח' לבובסקה 23 | פרקטיקה פרטית |
| סקוטניצקי הנריק יעקב | ד"ר לרפואת עיניים | 1898 | מרפאות בוורשה ובוינה | ||
| ספיגלגלאס-רוזנבוש ברוניסלאבה | ד"ר לרפואה | 1898 בלבוב | אוניברסיטת יאן קז'ימייז' 1923 | רח' שלוסארסקה 4, אח"כ רח' קושצ'יושקו 7 | פרקטיקה פרטית, ט.או.ז, קופ"ח |
| שארף חיה | מיילדת | 1909 | ביה"ס למיילדות של ד"ר רייס בוורשה | ככר העיר של נובה אוסדה | |
| שניידר מורדקו | ד"ר לרפואת עיניים | 1897 בלובארטוב | אוניברסיטת יאן קז'ימייז' 1926 | לבובסקה 16 | פרקטיקה פרטית, מרפאה ציבורית |
| וייס-מאנס ציפה | רופאת שיניים | 1901 | המכון הממשלתי לרפואת שיניים בוורשה 1923 | נובה אוסדה | פרקטיקה פרטית |
| וכטר אברהם בר | ד"ר לרפואה | 1905 בזמוזץ' | רח' פרץ 2 | ||
| וכטר אלטר | רופא שיניים | ||||
| וכטר אסתרה | מיילדת | 1887 (או 1878) בצ'נסטוחובה | ביה"ס למיילדות בוורשה | רח' 1 במאי 4 | |
| וכטר-פליישמן אלטה דובה | ד"ר לרפואת שיניים | 1894 | אוניברסיטת חארקוב 1927 | ככר מיצקביץ' 1 | |
| וכטר איזאק | פראמדיק | 1880 | ביה"ס לפראמדיקים בוורשה | רח' פרץ 18 | פרקטיקה פרטית |
| וכטר-אייזן שיינדלה | ד"ר לרפואה, מיילדות ורופאת נשים | 1906 בזמושץ' | אוניברסיטת פראג 1936 | רח' 3 במאי 14 | פרקטיקה פרטית, מרפאה ברח' פשיבישבסקי 10 |
| זלצמן אריה | טכנאי שיניים | 1885 באירנה (דמבלין) | רח' לבובסקה 35 |
מורדקו שניידר, יאנוש פרלמוטר והנריק סקוטניצקי היו רופאי עיניים מוערכים בעיר. הרופאים האלה מבין הרופאים היהודיים הבודדים בעיר, הועסקו, פרט לפרקטיקה הפרטית, במוסדות רפואה הלא יהודיים (ביה"ח הצבאי, הביטוח הלאומי, קופ"ח). הדמות המיוחדת בחוג הזה היה הנריק סקוטניצקי, הרופא המתבולל, בעל תחומי התעניינות רבגוניים, לא רק בתחום הרפואה אלא גם בחברה ופעיל בתחום התרבות. סקוטניצקי הגיע לזמושץ' בשנת 1937, לאחר שהותו בוורשה, וינה ופרס, שם שהה כרופא מטעם "חבר העמים" בשנים 1929-1936. אחד מהפציאנטים בו טיפל היה השאך הפרסי רזה פאהלאווי בכבודו ובעצמו. כמה מהרופאים היהודיים היו רופאי שיניים, היה מומחה אחד למחלות מין, והתמחותה של ד"ר שיינדלה וכטר היתה מיילדות ורפואת נשים.
הקליניקות הפרטיות הגדולות ביותר לרפואה פנימית היו שייכות לשאול גרוסבאום – פעיל בונד ידוע, למשה צינברג ולילידת לבוב – הרופאה ברוניסלאבה ספיגלגלאס-רוזנבוש (היתה מאוד פופולרית גם בין היהודים וגם בין הפולנים). הרופא הפופולרי ביותר בין היהודים היה צינברג. "בעיני היהודים הוא היה רופא כל כך גדול, עד שכונה בפיהם "אדוני הפרופסור" – כתב ז. קלוקובסקי.
המיילדת והאחות הזמושצ'אית הידועה (היהודיה היחידה שהועסקה בביה"ח ע"ש מיקולאי הקדוש) היתה לאה הוברמן, אחותו של הכנר בעל השם העולמי ומייסדה של התזמורת הפילהרמונית בתל-אביב, ברוניסלב הוברמן.
אחוז היהודים בקהיליה הרפואית היה גדול למדי, אך אף פעם לא היווה רוב. בשנים 1925-1931, מבין 24 רופאים שפעלו בזמושץ' (פרט לרופאי שיניים), עשרה (41.7%) היו ממוצא יהודי. מספרם של הרופאים הפולנים צמח מהר יותר מאשר מספרם של הרופאים היהודים; כשנתיים לפני המלחמה, היוו כבר הרופאים היהודים רק שליש מהכלל (8 מתוך 24). בקהיליית רופאי השיניים, הפרמדיקים והמיילדות, נשמר פחות או יותר היחס המספרי בין יהודים לפולנים. בשנת 1935, מתוך 10 רופאי שיניים פעילים, היוו היהודים בדיוק מחצית, ובשנת 1938 – 45% (רופא שיניים חדש אחד – פולני). במחצית שנות ה-30 פעלו בעיר 6 מיילדות יהודיות ו-8 פולניות, ובשנת 1931, מתוך 4 פרמדיקים – 2 היו יהודים.
המשרד הפופולרי ביותר לכתיבת מכתבי בקשה היה שייך ליונס שעיה פרץ, אחיו הצעיר של י.ל. פרץ. מעונו של המשרד היה ברח' ויספיאנסקי 2. פרט לכתיבת מכתבי בקשה, עסק גם בעל המשרד במתן יעוץ משפטי ושימש כעד בעסקאות מסחריות שנערכו במשרדו. משרדו של פרץ שימש גם כמקום פעילותם של דיינים מקומיים ומגשרים הפותרים סכסוכים בין יהודים. משרדים נוספים לכתיבת מכבתי בקשה ניהלו גם: ישראל אהרון רוזן (רח' סטאשיץ 5), יוסף רוזנברג (רח' פשיבישבסקי 10) ומשה פלדמן (רח' ויספיאנסקי 6).
בין המהנדסים והאדריכלים הפעילים בעיר היו: לייבה (לאון) אייזן (נולד בזמושץ' ב- 1902), יעקב מרגוליס (נולד בזמושץ' ב- 1866), קרול זיגמונט בראונסטיין (נולד בגרודק יאגיילונסקי ב- 1894), משה גולדשטיין ובעלה של ד"ר רוזנבוש-ספיגלגלאס, איגנצי יזאק ספיגלגלאס (יליד זמושץ' 1901). מרגוליס שבמוצאו היה ממשפחה זמושצ'אית ידועה, מילא את תפקיד אדריכל העיריה בין השנים 1928-1934 ונבחר גם כנציג העיר זמושץ' לכינוס ערי מחוז לובלין בשנת 1931. תכנן כמה מהמבנים בעיר: ברח' יאסנה 15, ברח' ספאדק 11, ברח' ליפסקה 13 (בעת מלה"ע השניה שימש המבנה כמושבה של מינהלת חיל האויר הגרמני), ברח' נארוטוביץ' 18א', וברח' זמנהוף 10 (תוספת קומה). באותה השנה החליטה מועצת העיר באופן לא צפוי לבטל את כל תקני המשרות (למעט אחד) במחלקה הטכנית של העיריה מחמת מחסור בתקציבים בקופת העיריה. למרגוליס שהיה צפוי לפיטורים, הוצע לוותר על המשכורת ולהמשיך בעבודתו בהתנדבות. התנאי הזה איפשר לו להחזיק בתפקיד אדריכל העיריה. "פרשת מרגוליס" נמשכה עד שנת 1934. במשך תקופת מה עבד בהתנדבות, אך החל מינואר 1933 התפטר מעבודתו והתחיל להציב דרישות תשלום מהעיריה כגון: תשלום 6 משכורות חודשיות ותשלום על הלנת תוספת דיור שהגיעה לו עבור 3 שנים. לבסוף הוחלט על "פיצוי חד פעמי" במסגרתו שולם לו בפברואר אותה השנה סכום של 445 זלוטי, ומרגוליס מצידו וויתר על תביעות כספיות נוספות. התקן היחיד של מה שכונה פקיד של המחלקה הטכנית של העיריה, הופקד בידיו של קרול בראונסטיין. לפי ז. קלוקובסקי, הוא היה יהודי מתבולל ומושפע מתרבות גרמנית באופן חזק ביותר, אשר הובא לזמושץ' ע"י המושל פריז'נסקי, ובזכותו קיבל את משרתו (אשר למילויה, דרך אגב, היה חסר השכלה מתאימה).
איגנאצי ספיגלגלאס היה אדריכל ומעצב פנים וגם מתכנן מוצרים לשימוש יומיומי (בעיקר רהיטים). בין עבודותיו היתה עיצוב דירתו של ויגדור אינלנדר. על אף שמו הטוב והידוע בעיר, לא הצליח עסק העיצוב שלו, והרבה מרעיונותיו העיצוביים נגנבו. הצלחתו היחסי חייב ספיגלגלאס בעקר למעמדה של רעיתו ברוניסלאבה שהיתה רופאה ידועה. אך בכל זאת, המשבר הכלכלי ופרידתו המדוברת מרעיתו, מוטטו את מעמדו לחלוטין.
מבין 85 משרדי יהודים, נציגי המקצועות החופשיים, 62.4% התרכזו בעיר העתיקה. אחוז זה, בהפחתת נציגי מקצועות הדת (שרובם התגוררו ופעלו מסורתית בנובה אוסדה) צומח עד מעל
ל- 70%. כל עורכי הדין, בעלי המשרדים לכתיבת בקשות, 83.3% של מיילדות וטכנאי שיניים, 66.7% רופאים ופראמדיקים ו-58.8% פקידים זמושצ'אים יהודים, היו מקובצים בעיר העתיקה. בנובה אוסדה פעלו (בנוסף לנציגי מקצועות הדת) רוב המוזיקאים.
אופייני היה שמשרדים וקליניקות, בעיקר של רופאים, עורכי דין ופקידים, היותר אמידים, מוקמו הרחק ממקומות מגורים מסורתיים של היהודים ומרכזי מסחר.
נציגי מקצועות חופשיים ע"פ תשלומי דמי קהילה
| מס' | שם | מקצוע | כתובת | תשלום |
| 1 | ציגלמן הנריק | עו"ד | סטאשיץ 2 | 225 |
| 2 | ברנר שעיה (סברין) | עו"ד | ז'רומסקי | 200 |
| 3 | צינברג משה | רופא | פשיבישבסקי | 200 |
| 4 | אדלסברג ברל (ברוניסלאב) | עו"ד | ז'דאנובסקה 6 | 175 |
| 5 | גולדשטיין יוליאן | עו"ד | קרישינסקי | 150 |
| 6 | רוזנבוש-סיפיגלגלאס ברוניסלאבה | רופאה | קושצ'יושקו | 150 |
| 7 | שטיינברג שרה | רופאת שיניים | זמנהוף | 120 |
| 8 | רוזנמן לאון | רופא | נובה | 100 |
| 9 | פרץ יונאש שעיה | משרד לכתיבת מכתבי בקשה | ויספיאנסקי | 100 |
| 10 | מרגוליס יעקב מורדקו | מהנדס | נובה | 80 |
| 11 | כץ הנריק | עו"ד | קושצ'יושקו | 75 |
| 12 | וכטר יזאק | פראמדיק | פרץ | 70 |
| 13 | גרוסבאום שאול | רופא | 3 במאי | 40 |
| 14 | פרלמוטר יאנוש | רופא | לבובסקה | 40 |
| 15 | שניידר משה | רופא | לבובסקה | 40 |
| 16 | אייזן לאון | מהנדס | 3 במאי | 30 |
| 17 | פליישמן משה | רופא | לבובסקה | 20 |
| 18 | פרלמוטר מורדקו | רופא | ז'רומסקי | 20 |
| 19 | מיטלמן מאטיס | וטרינר | נובה אוסדה | 10 |
| 20 | פיק אסתרה | רופאה | ז'רומסקי | 10 |
| 21 | שניצר לוזר | מוזיקאי | ריי | 10 |
| 22 | זלצמן אריה | טכנאי שיניים | לבובסקה | 10 |
המקצוע הרווחי ביותר בין המקצועות החופשיים בהם עסקו יהודים, היה מקצוע עריכת דין. ההכנסה הממוצעת של עו"ד יהודי בזמושץ' היתה פי 2.75 גבוהה יותר מאשר הכנסתו של יהודי, נציג מקצועות חופשיים אחרים.
בעלי בתי דירות, גימלאים ובעלי קרקעות
המבנה של הרכוש היהודי בזמושץ' בפרק זמן של 2 עשורים שבין המלחמות, השתנה באופן יסודי. בשנת 1917, מבין 812 בתים שנמצאו בתוך גבולות העיר, 462 (56.9%) היו בבעלות יהודית. 20 שנה לאחר מכן, המקדם הזה היווה רק 25.5%. בבעלות יהודית (גם פרטית וגם קהילתית) היו רק 413 בתים, ובבעלות פולנית – 1204 (רק פרטית).
הנכסים בבעלות היהודית שלטו כמעט בכל הרחובות של העיר העתיקה, פרט לרח' קושצ'יושקו (אף נכס יהודי), רח' ז'רומסקי (40% נכסים יהודיים) ורח' קולייובה – 50%). כל הבתים בבעלות פרטית היו שייכים ליהודים ברחובות כמו: קולונטאי, אורמיאנסקה, זמנהוף, ויספיאנסקי (רק בית אחד בבעלות פרטית). במסגרת כתבה בעתון "גאזטה לבובסקה" שהופיע בשנת 1937 נכתב בזאת הלשון: "המנהג הרווח היום בזמושץ' הוא שעל כל בית מתנוססת לוחית ועליה מצוין מספרו, שם הרחוב ושם הבעלים. בעיקר ציון שם הבעלים בולט מאוד ברח' אורמיאנסקה. על שורה שלמה של בתים אנו מבחינים בשמות של צימרמנים, רוזנדופטים, צווייגמנים וכו' – לא נשאר זכר לארמנים (שעל שמם כונה הרחוב). זמושץ' של היום מאוכלסת כמעט בלעדית ע"י היהודים, ואין בה כלל תושבים ארמנים. כשריד מזמנים עברו, נותר רק רחוב הנושא את שמם ושורה של בתים בככר העיר העתיקה (…) הבתים הללו, אולי המפוארים ביותר מכל בתי העיר כולה! – כיום נמצאים כבר בידיים אחרות, והדבר ניכר עליהם, לדאבונינו!".
בככר העיר העתיקה וברח' סטאשיץ היו 62.5% בתים בידיים יהודיות. בחלקה הצפון מזרחי של העיר, שהיה מאוכלס באופן מסורתי ע"י מסה צפופה של יהודים (רחובות אורמיאנסקה, זמנהוף, פרץ, 3 במאי ובזיליאנסקה) היו 57 בתים בבעלות יהודית (92%), ובבעלות פולנית רק 5 בתים. הבעלות הפולנית הפרטית, הכנסייתית או הממשלתית התרכזה בשוליים הדרומיים (רחובות קושצ'יושקו, ז'רומסקי) של העיר. העדר הבעלות היהודית הובחן גם בחלקה המזרחי של המצודה לשעבר (רחובות פשיבישבסקה ואקדמיצקה). המגמות האלה משתקפות היטב במפה של העיר העתיקה שבה גם מפורט מבנה הנכסים.
בשטחים המזרחיים של העיר (נובה מיאסטו, רח' לבובסקה יחד עם הרחובות הצדדים המתנקזים אליה) היו כמעט 30% מנכסי דלא ניידי בבעלות פרטית יהודית. בלובלסקיה פשדמיישצ'יה, המקדם הזה לא חצה 15%. מתוך 230 בתים, בעקר בחלקה המערכי והדרומי של העיר (שכונות יאנוביצה, קארולובקה, בלוניה, מאידאן, היה רק בית אחד בבעלות יהודית.
הנכסים היהודיים בנובה אוסדה התרכזו בעיקר בשטח שמסביב לככר העיר המתוחם ברחובות: גמינה, הרוביישובסקה, מלינסקה וזאגלובה. בשטח הזה (הרחובות: גיינשה, גמינה, גורנה, הרוביישובסקה, ליסטופאדובה, מלינסקה, נובי רינק, אוגרודובה, פולנה, ריי, ספאדק, סטיצ'ניובה, שקולנה, זאגלובה, זארבאניצה), מתוך 352 נכסי דלא ניידי, היו בבעלות יהודית 193 בתים (54.8%). הרחובות בשטח הזה, בו הייתה עליונות לבעלות יהודית היו: גיינשה – 100%, גורנה (לא קיימת היום) – 100%, שקולנה (לא קיימת היום) – 100%, ריי – 87%, סטיצ'ניובה – 83.3%, נובי רינק – 81.3%, זארבאניצה – 74.2%, ספאדק – 64.3%, פולנה 56.3%. ברחובות הנותרים בחלקה המזרחי של העיר, היה מקדם גבוה של נכסי דלא ניידי בבעלות היהודית גם ברחובות שלהלן: קרוטקה – 100%, שופן – 100%, קרישינסקי – 62.5%, שיינקביץ' – 60%, צ'יחה, סלובאצקי וז'ילונה – 50% לכל רחוב, וייז'בובה – 44.4%. בעורק הראשי בחלק הזה של העיר (רח' לבובסקה), המקדם הזה היה 29.6%. בלבובסקיה פשדמיישצ'יה היתה עליונות הבעלות היהודית רק ברח' לודובה. בשד' פילסודסקי היו רק 35.6% בבעלות יהודית.
סימן ההיכר האופייני של הבעלות היהודית בעיר, במיוחד במקרה של העיר העתיקה, היתה התפצלות מואצת ועליה במספר השותפים בנכס מסוים אחד. לעתים קרובות היו מקרים שבית דירות אחד שהיה שייך לאדם אחד או לכמה אנשים ספורים, עבר, עקב פעולות משפטיות מורכבות של משפטי עזבון, לבעלות מספר גדול של יורשים בדורות הבאים. מספר נכסי דלא ניידי שהיו שייכים מזה כמה דורות למשפחה אחת, הלכו והתמעטו. במחצית הראשונה של המאה ה-20, בתי דירות שהיו שייכים רק למשפחה יהודית מסוימת אחת, היו (לפי מיספור נוכחי) בין היתר נכסי דלא ניידי הבאים: רח' בזיליאנסקה 17 – למשפ' קלישטיין, גרודזקה 3 – למשפ' מנדלסון, גרודזקה 6 – למשפ' דולכר, גרודזקה 9 – למשפ' ברונדויין, גרודזקה 10 – למשפ' סובול, גרודזקה 12 – למשפ' שמוץ, גרודזקה 13 – למשפ' גורדון, קולונטאי 2 – למשפ' גארפינקל, קולונטאי 4 – למשפ' הרשזון, קולונטאי 6 – למשפ' וקסלר, אורמיאנסקה 2 – למשפ' אדלסברג, אורמיאנסקה 3 – למשפ' דולכר, אורמיאנסקה 4 – למשפ' מנדלסון, אורמיאנסקה 14 – למשפ' שלאפרוק, אורמיאנסקה 18 – למשפ' זגן, אורמיאנסקה 20 – למשפ' גליבטר, אורמיאנסקה 24 – למשפ' קורן, אורמיאנסקה 26 (היום מעונו של המוזיאון) – למשפ' בלוזר, אורמיאנסקה 30 – למשפ' גליבטר, פרץ 10 – למשפ' פרייד, רינק סולני 1 (היום 1 במאי 4) – למשפ' וכטר, רינק סולני 2 (היום 1 במאי 6) – למשפ' בירקן, רינק סולני 3 (היום 1 במאי 8) – למשפ' גליבטר, רינק ויילקי 1 – למשפ' אינלנדר, רינק ויילקי 7 ו-7א' – למשפ' פפר, רינק ויילקי 12 – למשפ' שניצר, סטאשיץ 6 – למשפ' הוברמן, סטאשיץ 17 ו-19 – למשפ' מרגוליס, סטאשיץ 21 – למשפ' הרצברג, סטאשיץ 23 – למשפ' פרץ, סטאשיץ 29 – למשפ' הרנהוט, סטאשיץ 31 – למשפ' מנדל, סטאשיץ 33 – למשפ' מנדלטורט, סטאשיץ 37 – למשפ' לוכסמבורג, זמנהוף 10 – למשפ' ויטלין, זמנהוף 12 – למשפ' מנדלסון, ז'רומסקי 8 – למשפ' ולצ'ר, ז'רומסקי 36 – למשפ' לוכסמבורג (הנתונים הנ"ל הובאו ע"פ ספרו של א. קנדז'ור "האדריכלות והבניה של זמושץ' בשנים עברו" ע' 73-97.
ע"פ הממצא משנת 1939, מעל 60% מכל בתי העיר העתיקה בבעלות יהודית התחלקו בין 5 ויותר בעלים לפי אחוזי שותפות מוגדרים במדויק. בעלי המספר הגדול ביותר של נכסי דלא ניידי בעיר העתיקה בשנות ה-30 היו בין היתר: משפחות מנדלסון, אדלסברג, גליבטר, אינלנדר, פפר, מרגוליס, לוכסמבורג וגארפינקל.
היו פערים בין הרווחים שהופקו מבעלות על בתי הדירות. בשנת 1936 חויבו בתשלום דמי הקהילה הגבוהים ביותר (200 זלוטי) מבין בעלי נכסי דלא ניידי בעיר העתיקה, היורשים של באירך באיצ'מן (בית ברח' זמנהוף 1) והיורשים של מאלבין קליינרמן (סטאשיץ 17). תשלום ע"ס 100 זלוטי הוטל על חונה אדלסברג (זמנהוף 13), 75 זלוטי על בנימין אלבאום (רח' אוקשייה), 60 זלוטי על חיה פראדקין (רח' ויספיאנסקי), 25 זלוטי על ברקו לוכסמבורג (רח' ז'רומסקי 34 וסטאשיץ 37), 15 זלוטי על ביילה גיטלה טאוב (רח' אורמיאנסקה), ו-10 זלוטי לכל אחד מהר"מ: גרשון מסר (רח' שיינקביץ), וברטה מאנדלטורט (סטאשיץ 33).
כמה מיהודי זמושץ היו בעלי משקים חקלאיים קטנים (בדרך כלל סמוכים לזמושץ'), ולכמה אחרים היו נחלות חקלאיות גדולות. במחצית שנות ה-30 עסקו בחקלאות: ינקל אייזנברג (כפר שיטאנייץ), יואל וטוביה לייזרורוביץ (כפר ליד ויסוקיה), פאלק רוזנר (כפר הורישוב), ומושקו לדרמן (כפר שיטאנייץ). החקלאי האמיד ביותר בעיר היה איצק טורם, אשר ניהל משק חקלאי בכפר ניבירקוב. במקביל אליהם היו גם חקלאים שבנוסף עסקו גם במסחר: "לייבה" מהכפר ויחודי (עסק בקניית עגלים) ו"יודקה" מז'דאנוב (עסק בקניית חלב ממשקים).
אברהם ולצ'ר, בעל משק חקלאי ברח' שצ'בז'סקה (חכר אדמות מהצבא) היה קודם לכן בעל נחלה בכפר פוטוק גורני במחוז בילגוראי. שני יהודים מזמושץ' – איגנצי מרגוליס וסאנל גארפינקל נרשמו בספר הטלפונים משנת 1934 כ"בעלי אחוזה". מרגוליס, שהתגורר ברח' סטאשיץ 17, חכר במשך כמה שנים אחוזה בפלוסק, ליד זמושץ', והיה גם בעל נחלת ז'דנוב גורני. ע"פ ז. קלוקובסקי, היה מרגוליס דמות מוכרת ברבים ומוערכת בזמושץ', את הנחלות שלו ניהל בהצטיינות, ובנוסף הצטיין בתרומתו הרבה למען מטרות הקהילה הפולנית והיהודית. אחיו טוביאס, היה בעל נחלה בטאז'ימייכי במחוז קרסניסטאב.
סאנל גרפינקל, תעשיין ידוע, היה בעליה (בשותפות עם משפ' כהן) של נחלת דאנצ'יפול ליד גראבובייץ. לאחר זמן מה, הנחלה יחד עם הנכס ברח' קולונטאי 3 ועם חלק מהיער במחוז זמושץ' (בקאשירובה), עברו לבעלותו של בנו, עורך הדין מייצ'יסלאב גארפינקל.
בנוסף למשפחות מרגוליס וגארפינקל, היו גם יהודים אחרים בעלי נחלות או שחכרו אותן: יוזף לחמן – נחלת זאבאלוב במחוז הרוביישוב (בנוסף לנחלה בז'ולקייבקה בשותפות עם יוסק הוניגמן ויעקב שפינגר), משפ' מיצברג – נחלת קלונטבה במחוז טומשוב, ושמואל רוטנברג – נחלת סקריהיצ'ין במחוז הרוביישוב. בנפת זמושץ' היו בידי יהודים גם נחלות הבאות: בקריניצה שבמחוז טומאשוב (יעקב ברנצווייג), בקז'שוב שבמחוז בילגוראי (אפרים גולדשטיינר), במיונצ'ין (שמחה טורם ויעקב ברנארד), בניליש (קייצמן איצק), בפילאשקוביצה ובריבצ'ביצה שבמחוז קראסניסטאב (לאון אפסטיין), בשידליסקו שבמחוז קראסניסטאב (שמול אייכנבאום), בסוחודולי שבמחוז קראסניסטאב (י. רובינשטיין), ובואסילוב שבמחוז טומשוב (ס. לדרמן).
ויגדור אינלנדר, הסוחר הזמושצ'אי העשיר ביותר היה גם הבעלים של משק חקלאי גדול שהיה ממוקם בשולי נובה אוסדה. כינויו של המשק הזה היה "אביגדוריה" על שמו של הבעלים.
הובלה ותחבורה
למקצועות הקשורים בהובלה ובתחבורה היו נציגים רבים באוכלוסיה היהודית של זמושץ'. רבים מנהגי הכרכרות, הסבלים, העגלונים, הנהגים ומובילי מים, היו ממוצא יהודי. גם כמה מעסקי התחבורה בעיר היו בבעלות יהודית.
הקבוצה הגדולה ביותר בקטגוריה המקצועית הזאת היו נהגי הכרכרות. התקנות הנוגעות לעקרונות עבודתם של נהגי הכרכרות, מקומות חנייתן של הכרכרות, חזותן ומחירון הנסיעה, עודכנו כמה פעמים בתקופה שבין המלחמות. לפי צו שהתפרסם באביב 1918, רק לאדם בעל זכיון שהוצא ע"י המשטרה, הותר לעסוק במקצוע נהיגה בכרכרה. על הכרכרות היה להיות בעלות "הופעה מסודרת" ושטופות מדי יום. בחזית ובצד האחורי של הכרכרה היה צריך להופיע מספר רישוי מהמשטרה, הצבוע בצבע שמן. המחירון היה חייב להיות ברור ואחיד, ולוח הצגת המחירים היה צריך להיות מוצג במקום חניית הכרכרות. בשנת 1918 ניתנו הזכיונות הראשונים ל- 6 נהגי כרכרות: לשמואל זץ, לדוד שפינדל, לחסקל ויינבלאט, לשרול זילבר, להרשקו שיץ ולהרשקו שוורצברג. שנה לאחר מכן נרשמו בעיר 30 נהגי כרכרות, כמעט כולם יהודים. העליונות המספרית של נהגי הכרכרות היהודים לעומת המתחרים הפולנים, החזיקה מעמד במשך כל תקופת שנות
ה-20. רק כמה שנים לפני פרוץ המלחמה, הורגשה תזוזה קלה במבנה ההשתייכות הדתית של נהגי הכרכרות בזמושץ'. ארגון המאגד נהגי כרכרות נוצרים שהוקם אז, העביר מידי היהודים, באופן כמעט מוחלט את שירותי ההסעות הרווחיים ביותר (לקוחות עשירים, חיילים וקצינים של חיל המצב המקומי). מספר נהגי כרכרות הפולנים החל לגדול בהדרגה בתקופה ההיא. שנתיים לפני המלחמה, מתוך 70 כרכרות הרשומות – 50 (כמעט 85%) היו בבעלות יהודית, ורק 11 בבעלות פולנית. בשנת 1939 היו כבר 20 נהגי כרכרות נוצרים.
מחירון שרותי הכרכרות שנקבע ע"י מועצת העיר בשנת 1922, הגדיר פער מחירים בין 500 ל- 5000 מרקים פולניים. המסלול הזול ביותר היה בתחום העיר העתיקה, נסיעה לנובה אוסדה מהעיר העתיקה עלתה 1000 מרקים פולניים, ומתחנת הרכבת 1500 מרקים פולניים. המחירים עלו בהדרגה בנסיעות לילה ובהובלת מטען נוסף במשקל שמעל ל- 15 ק"ג.
משפחות שלמות עבדו במקצוע של נהיגת כרכרות. נהגי הכרכרות הפופולריים ביותר בזמושץ' השתייכו למשפחות: פוקס, קליין, קליינר, ליטבאק, מגיל, וויינבלאט וזילבר. בשנת 1939 היו 8 נהגי כרכרות בשם פרל ו-9 בשם שוורצברג.
התחבורה הממונעת שהיוותה תחרות לכרכרות (מדובר בעיקר בנסיעות בין עירוניות), התפתחה באיטיות רבה. בשנת 1919 לא נרשמה בעיר אף מכונית פרטית או אפילו אופנוע. בחלק מאותה תקופה ועד למחצית שנות ה-20, זמושץ' נעדרה כל קשר ממונע סדיר עם בירת הנפה. הראשון שהפעיל (רק בשנת 1925) נסיעות סדירות ללובלין, היה סמואל שוך. 2 מכוניות בעלות 6 מושבים שהיו בבעלותו, נסעו בקו בו תחנת היציאה שלו היתה ליד מגדניית פושצ'ינסקי שברח' ז'רומסקי. מחיר הכרטיס היה 10 זלוטי ומשך הנסיעה הגיע לעתים קרובות ל- 4 שעות. בתקופה מאוחרת יותר צצו גם מובילים אחרים, בין היתר: ש. שפיסאייזן ומ. ארבספלד.
בעלת בית העסק היהודי להובלה, הגדול ביותר בשנות ה-30, היתה שיינדלה ויינברג. לבית העסק שלה, שהיה ממוקם בלובלסקיה פשדמיישצ'יה, היו בשנת 1938 שתי משאיות מדגם "שברולט" ו"פיאט". משנת 1928 היה בידי גב' ויינברג זכיון להובלת סחורות בתוואי זמושץ'-לובלין, ומינואר 1939 בתוואי זמושץ'-וורשה. לעומת זאת, נכשלו מאמציה להארכת התוואי עד ללבוב. הזכיון שהוצא בשנת 1939, איבד את תוקפו בשנת 1942.
קבוצה מקצועית אופיינית שהתרכזה בעיקר באיזור נובה אוסדה, היו הסבלים. בשנות ה-30 היו כ- 50 נציגים של המקצוע הזה בזמושץ'. אפשר היה לפגוש אותם במקומות שינוע סחורות הומים כגון: ליד תחנת הרכבת, בככרות העיר של נובה אוסדה והעיר העתיקה, במקומות חניית הכרכרות, בתחנת אוטובוסים מרכזית ובאיזורי שווקים. מבין 37 הסבלים היהודים המאוגדים באגוד מקצועי למובילים בשנת 1935, 26 התגוררו בנובה אוסדה, 6 בעיר העתיקה, ו-5 בסביבה של לובלסקיה פשדמיישצ'יה.
ההכנסות שהשיגו נציגי המקצועות הקשורים בהובלה, לא היו גבוהות. את הרווחים המשמעותיים הפיקו רק בעלי עסקי התחבורה וגם נהגי הכרכרות בעלי התושיה (השתדלו לשרת את מכובדי העיר).
ארגונים כלכליים, מוסדות אשראי, אגודים מקצועיים
לאחר שנת 1900 התחילו להתהוות בזמושץ', בדומה לערים ועיירות אחרות בנפת לובלין, אגודים בעלי אופי כלכלי. הארגונים הכלכליים שהתהוו זה עתה, קיבלו על עצמם 3 מסגרות בסיסיות של התארגנות: קופות תעשיינים, חברות לאשראי הדדי ומוסדות אשראי זעיר (חברות חסכון-אשראי). שתי הקטגוריות האחרונות היו נפוצות ופופולריות בקרב אוכלוסיית יהודי איזור לובלין. לפני שנת 1918 פעלו בזמושץ' 3 מוסדות מהסוג הזה.
בשנת 1901 הוקמה בעיר "החברה הזמושצ'אית הראשונה להלוואה וחסכון" (המוסד החמישי מסוגו בפלך, אחרי לובלין, הרוביישוב, קאז'ימייז' ויאנוב). מטרות וכיווני פעילות הקואופרטיב הגדיר תקנון משנת 1901, ובו נכתב בין היתר: "מטרת החברה, לאפשר לחבריה קבלת הלוואות בתנאים נוחים לצרכים כלכליים, לסידורי חסכון במטרת הכפלתו, תיווך ברכישת מוצרים לצרכים משקיים של החברים וגם בעת מכירת תוצרתם". על אף שרוב חברי החברה החדשה היו יהודים, הרכב המוצא הדתי של ראשיה היה מעורב. בשנת 1907 ישבו בהנהלה שהיתה מורכבת מ- 5 חברים: עוה"ד ובעל נכסי דלא ניידי אברהם גרסון – בתפקיד יו"ר, איוואן דליאשקביץ בעל אדמות שעבד כקופאי בעיריה, ועוה"ד בוריס ברונסטיין – כחברי ההנהלה, הפקיד קונסטאנטי מטבייצ'וק והרופא הנריק סוחובולסקי – בתפקיד ממלאי מקום של חברי ההנהלה. יו"ר המועצה בת 6 החברים היה הרופא קז'ימייז' פורמבסקי. על חבריה נמנו גם: בעל בית מרקחת איליה מאנדלטורט, בעל בית דירות זלמן אדלסברג, וסוחרים ובעלי חנויות: סמואל אליאסברג, ויגדור אינלנדר וזליג סובול. הזכות להחלטות החשובות ביותר הנוגעות לפעילות הקואופרטיב (בין היתר בחירת חברי ההנהלה והמועצה) היתה שמורה אך ורק לאסיפה הכללית של החברים.
בשנת 1904 הוקמה "החברה הזמושצ'אית השניה להלוואה וחסכון". בניגוד לחברה שקדמה לה, הקואופרטיב החדש קיבל לשורותיו רק אוכלוסיה נוצרית. המצב בו מוסד אחד מתוך שני מוסדות האשראי הקיימים הזהים היה מעורב מבחינת הרכב המוצא הדתי, והשני נסגר בפני רוב תושבי העיר, לא ערך זמן רב. כבר בשנת 1919, בדומה לחברות הזמושצ'איות להלוואה וחסכון הראשונה והשניה, גם המוסד הזה היה ארגון בעל גוון דתי אחיד. גם ההנהלה וגם מועצת החברה אוישו אך ורק ע"י יהודים. ההנהלה היתה מורכבת מ- 3 אנשים: מורדקו יוסף קרונפלד בתפקד יו"ר, איגנצי מרגוליס וחונה אדלסברג. יו"ר המועצה בת 5 החברים היה ביירך פפר, שאר חברי המועצה היו: חיים ברנר, י.מ פישלזון, רובין רפפורט, וולף ריכטמן ושמעון וכטר.
מוסד האשראי השלישי שקם בזמושץ' עוד לפני המלחמה, היתה החב' הזמושצ'אית לאשראי הדדי שנוסדה בשנת 1906. עד פרוץ המלחמה היו חברי הנהלת המוסד הזה מעורבים מבחינה לאומית. יו"ר ההנהלה בשנת 1906 היה קז'ימייז' פורמבסקי, וחברי ההנהלה היו אברהם גרסון ויודקה מאנדלטורט. בועדת הביקורת ישבו: יאן (איוואן) דליאשקביץ, יונאס פרץ, שמואל לייבה לוין, שמעון מאיר רוט, אוגניוש לנקביץ ויוסיף ברכה. בשנת 1914 אוישו את ההנהלה, מלבד קאז'ימייז' פורמבסקי, גם: א. הירשזון, סמואל אליאסברג, דומיניק קובאלסקי וויגדור אינלנדר.
אחד המוסדות הראשונים, בעלי אופי כלכלי שקמו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה, היה סניף "התאחדות הסוחרים בפולין". בסניף הזה, שנרשם בזמושץ' בשנת 1920, היווה את אחד מ- 78 הסניפים של "מרכז התאחדות הסוחרים בפולין" שנוסד עוד בשנת 1906 (עד לשנת 1918 פעל תחת השם "התאחדות סוחרי עיר הבירה וורשה"). מעונו של הסניף הזמושצ'אי היה ברח' בוז'ניצ'ה, ואליאש אפשטיין שימש כגזברו. בשנת 1929 מנה הסניף כ- 100 חברים, ותקציבו עמד על 1000 זלוטי לשנה, ומתוך הסכום הזה הועברו 400 זלוטי למרכז בוורשה. במחצית הראשונה של שנות ה-30, מילאו את תפקיד יוה"ר וסגנו אליאש אפשטיין ובן ציון לובלינר. בשנת 1932 הצטרפו להרכב ההנהלה גם חונה אדלסברג, חיים ברנר, נוחים שטרן ומאיר וקס.
מוסד נוסף שהוקם בשנת 1927 היה "התאחדות הסוחרים הזעירים בפולין". מעונו של הסניף הזמושצ'אי של העיר העתיקה שהוקם במרץ היה ברח' סטאשיץ 21, והסניף של העיר החדשה היה ממוקם בצמוד לבית התפילה של הפרבר הזה. הסניף של העיר העתיקה היה גדול בהרבה מהסניף של העיר החדשה, ומנה כ- 200 חברים, התקציב השנתי עמד על 3000 זלוטי. בראשו עמדו, בשנת 1927 הרש צבירן – בתפקיד היו"ר, איצק מנזיס – סגנו, ולייבה רוזנמן – המזכיר. הסניף של העיר החדשה, למרות שנוסד חודשיים לפניו, היה כמעט פי שלשה קטן יותר גם במספר החברים וגם בתקציב השנתי. בתקופת פעילותו הראשונה, שימש מושקו רייספלד כיו"ר, שמחה צבירן – כסגנו, והרש אדלסברג – כמזכיר. חברי ההנהלה היו: מנשה מיימן ואיצקו שפורר.
מוסדות בעלי אופי מקומי בלבד, היו מוסדות אשראי יהודיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתקופת שנות ה-30, פעלו בעיר 2 ארגונים מהסוג הזה: הבנק למסחר וקואופרטיב אשראי (שהיה המשכה של החברה הזמושצ'אית להלוואה וחסכון). המוסד הראשון מבין השניים נוסד במרץ 1927 ביוזמתם של הסוחרים והתעשיינים המקומיים. מעונו של הבנק היה ברח' ז'רומסקי, ומניה בודדת, בשנת 1927, עמדה על 50 זלוטי. לאחר שנתיים מתחילת פעילותו של הבנק, היו רשומים בו 212 בעלי מניות, סה"כ הון המניות היה שווה ל- 21,000 זלוטי והמחזור השנתי הגיע ל- 15 מיליון זלוטי. בהנהלת הבנק ישבה רוב רובה של האליטה הכספית-כלכלית של זמושץ'. בשנת 1929 היו בהרכב ההנהלה: ויגדור אינלנדר – יו"ר, איגנצי מרגוליס – סגן יו"ר, וסמואל כהן – המזכיר. בועדת ביקורת ישבו: בן ציון לובלינר, שולים טישברג, הרש הורוביץ, הרש הורנפלד והרש אדאמצ'וק. סמוך לפרוץ המלחמה, מילא בן ציון לובלינר את לפקיד יוה"ר. בניגוד לבנק למסחר שקיבץ סביבו סוחרים ותעשיינים, מן האמידים ביותר בזמושץ', הקואופרטיב לאשראי היה פתוח גם לבעלי מניות זעירים. בשנת 1929 היו חברים בו 690 מיהודי זמושץ', בעלי מקצועות שונים. בתחילת שנות ה-30 ישבו בהרכב הנהלת הקואופרטיב 3 אנשים: באירך פפר, סלומון אפשטיין והרש חיים גליבטר. חברי ועדת הביקורת באותה התקופה היו: יעקב מרגוליס, מורדקו יוסף קרונפלד, חיים ברנר, שעיה פוקס, ברקו מייל, ויודקה מילדנר.
לארגוני המלאכה והפועלים שפעלו בזמושץ' בתקופת שנות ה-20 היה אופי של איגודי בעלי מלאכה או של איגודים מקצועיים. לכל האיגודים האלה היה אופי מקומי בשלהי שנות ה-20. הגדולים ביותר היו: איגוד החייטים והכובענים (יו"ר – עזריאל שפורר, עם 48 חברים), איגוד הספרים, הגלחים ומתקיני פאות נוכריות (יו"ר – חנוך וכטר, עם 38 חברים), איגוד הנגרים ונגרי הבניין (יו"ר – לייבה שפורר, עם 32 חברים) ואיגוד הסנדלרים והרצענים (יו"ר – מוטל הולץ, עם 25 חברים).
איגודים מקצועיים יהודיים איגדו בשנות ה-30 כ- 1000 עד 1200 חברים. רוב האיגודים פעלו תחת השפעה פוליטית של מפלגות מסוימות, על פי רוב של ה"בונד", ה"ק.פ.פ", ה"ציונים הכלליים" או של ה"התאחדות". הנהלות האגודים נבחרו בדרך כלל ע"י האסיפה הכללית השנתית של החברים (בדרך כלל בתחילת ינואר). ההנהלה היוצאת היתה מוסרת דו"ח על השנה החולפת הנוגע לאספקטים החשובים ביותר של פעילות האיגוד, היתרות בקופה, מספר החברים, מספר האסיפות ופעולות עזרה למען החברים העניים ביותר. לאחר מסירת הדו"ח, היתה האסיפה הכללית מביעה אמון או אי אמון בהנהלה היוצאת וינגשת לבחירות החדשות. חילופי גברי תכופים באגודים זמושצ'אים היו תופעה רגילה ואופיינית. במשך תקופה ארוכה מילאו את תפקידי יו"ר: יוסף פירסטנפלד מאיגוד מנהלי החשבונות, זלמן גברצמן מאיגוד בעלי המלאכה היהודים, יצחק אויצר מאיגוד פועלי תעשיית העץ, וגצל ליינוואנד מאיגוד עובדי ההובלה. תפקידם העיקרי של האיגודים המקצועיים היה הגנה כלכלית וסוציאלית של העובדים המאוגדים בהם. בנוסף לפעילותם בתחום ענפי המקצוע, פעלו האיגודים גם בתחומים בעלי אופי פוליטי (בחירות לפרלמנט, לעיריה וכו'), בעלי אופי סוציאלי (עניני מוסדות צדקה יהודיים, קופות חולים, ט.או.ז, גמילות חסד), ובעלי אופי תרבותי (הרצאות, הצגות חובבים מקרב חברי האיגודים, איסוף כספים למטרות תרבות). מאחר ובאיגודים היה ריכוז גדול של חברים, היוו האיגודים קבוצת לחץ חשובה שעיצבה את מהלך החיים של חלק גדול מיהודי זמושץ'. שיתוף פעולה במישורים רבים סייעה ליעילות פעילותם. באפריל 1926 הוקמה ביוזמתם של 6 איגודים מקצועיים יהודיים, בשיתוף עם איגוד הפועלים החקלאיים הפולניים, מועצת איגודים מקצועיים של זמושץ'. עקרי תפקידה היו: תאום פעילות של האיגודים השונים (בעקר בתחום היחסים עם המעסיקים ופעילויות השבתה) וגם העלאת הצעות משותפות ליוזמה כלכלית-קהילתית. להנהלת המועצה שהורכבה מ- 7 חברים, נבחרו 5 מנהיגי איגודים מקצועיים יהודיים ידועים: איצק מורר, איצק שיף, רוזה גארטנקראנץ, יוסק גרינבאום ודוד פידלר.
מלבד הבנק למסחר והקואופרטיב לאשראי, יוצגה הפעילות הקואופרטיבית של זמושץ' ע"י 3 קואופרטיבים יהודיים: אגודת קואופרטיב "ישראל" (נוסד בשנת 1918) ואגודת בעלי מלאכה יהודיים "עזרה הדדית" מס' 1 ומס' 2 (נוסדו בשנת 1919). כל שלשת הקואופרטיבים היו בעלי פרופיל המזוהה עם מוצרי מזון. בין בעלי השליטה באגודת "עזרה הדדית" מס' 1 בשנת 1923, היו היו"ר, ישראל רוזן, חברי ההנהלה: מושק צימרינג, רובין הולץ ועזריאל שפס, וחברי ועדת הביקורת: וולף ריכטמן, יעקב הכטקופף, הרש גריי, ברקו מייל, איצק צלר וחיים ציצמן. חמש שנים לאחר מכן, נשאר הרכב ההנהלה ללא שינוי, אך מהרכב ועדת הביקורת הקודם נותר רק וולף ריכטמן. חברי ועדת הביקורת החדשים היו: יעקב טוטנגרבר, נח רכנר, חיים בלנק, גרשון קלמנוביץ וינקל גוטהייט. בהנהלת אגודת "עזרה הדדית" מס' 2, היו פעילים בשנת 1922: מושק רייספלד, נחמן ברנד ואוריש ויינטראוב (ההנהלה) וכ"כ לוזר שניצר, שלמה איצק רייכנברג ווולף הורם.
לאחר המשבר של תחילת שנות ה-30, ועל אף מאמצים עילאיים של יושבי הראש (ישראל רוזן ומושקו רייספלד) למנוע את נפילתן של האגודות שבהנהלתם, נסגרו שני הקואופרטיבים במחצית שנות ה-30.
חוץ מפעילותם של מוסדות אשראי שהיו מעורבים מבחינה המוצא הדתי שהוקמו לפני מלחמת העולם הראשונה, מיעטו היהודים מלשתף פעולה עם הפולנים בהקמת ארגונים בעלי אופי כלכלי לאחר שנת 1918. יוצאי דופן היו מצבים בהם היהודים ניהלו או שהיו בעלי שליטה במוסדות כלכלה פולניים בזמושץ'. עד לשנת 1926 מילא הפעיל הסוציאליסטי הזמושצ'אי הידוע דוד פידלר את תפקיד מנהל קואופרטיב צרכניית הפועלים "רובוטניק" שהוקמה ע"י מפלגת הפועלים הסוציאליסטית המקומית. מנכ"ל אחד הבנקים הפופולריים ביותר בעיר, הסניף הזמושצ'אי של "בנק לודז'", היה היהודי המתבולל קז'ימייז' פישהאוט, לפי דבריו של ז. קלוקובסקי: "אפילו די אהוד בזמושץ'".
