משה שלאם
בלי יהודים
…זה לי שלושה שבועות שחזרתי מרוסיה. הייתי בשצ'צ'ין – עיר נמל בים הבאלטי. בזמושץ' אני מתגורר מיום 10.5.46, נסעתי במיוחד לראות את עירנו החרבה כדי לראות בעיני את הטרגדיה שלנו.
באנו לעיר – אני ויוסף דיקלר – בערב שבת ומיד נקפני לבי. לא פגשנו איש. במבואות אל כיכר העיר נראים הרחובות ריקים מאדם. היכן החיים שסאנו לשעבר בחלק זה של העיר? מעגלי אנשים היו מתכנסים כאן, הנוער היה מתווכח בלהט על בעיות שונות, הקשישים עסקו במסחר. עברנו בחנויות – אף לא אחת מהן של יהודים היא. שוטטנו בשדרות, ברחובות – העיר שלמה, הרחובות והבתים כשהיו, רק היהודים נכחדו. אבלים התהלכנו וקודרים, מבקשים למצוא יהודי שנוכל להציג בביתו כף רגלנו. והנה רואות עינינו מרחוק שתי נשים ודומות שיהודיות הן. הקרבנו לגשת ואכן הכרנו את פריידלה פינק שניצלה בדרך נס, היא ובתה מהמרצחים ההיטלריסטיים. הן באו זה מקרוב מרוסיה. מפיהן נודע לנו שמתקיימת אותה שעה אסיפת יהודי זמושץ' ברחוב בזיליאנסקה 16 (בית פונט), בדירת יאקיל שאצקאמאר מהעיר החדשה – שאף הוא ניצל בדרך נס.
הלכנו אל מקום האסיפה ומצאנו כ-30 יהודים שהתכנסו והם שרידי משפחות, צללי אדם. אין בהם גם אחד היושב כאן ישיבת קבע, באו לכאן רק לחסל את נכסי הקרובים. כולם נחפזים להחיש את העניינים ולנסוע מכאן. 3 יהודים מקיימים כאן עסקיהם: אלי אפשטיין – בית מרקחת; פריידלה פינק – בימ"ס לחמר ברזל; שמואל רוזן – בימ"ס לבירה. כמה זמן יוכלו להתמיד בכך איני יודע. המקום דוחה את יהודיו מכאן, אין הם יכולים לחיות כאן, דם קרבנותיהם הטרגיים זועק מן האדמה. מהלכים אנו כאן כבתוך סיוט. ואפילו לבכות אין ביכולתנו – כי עינינו יבשו מדמעה זה כבר.
באסיפה הוזכר ששנה קודם לכן עוד היו כאן 300 יהודים, 30 יהודים שניצלו בדרך נס ממוות אכזרי, והיתר שחזרו מרוסיה ואולם איש מהם לא יכול להישאר לזמן רב. אמנם שקט בעיר, אין שומעים כאן על התנפלויות על יהודים – ובכל זאת אין יהודים יכולים להשתכן כאן, כדרך שאי אפשר לשהות זמן רב בבית הקברות.
באסיפה נבחרה ועדה של אותם יהודים היושבים עדיין בזמושץ', ובראשה: אלי אפשטיין. בתכנית הוועדה: 1) עזרה לחוזרים, ואפילו אם הם באים לזמושץ' לזמן קצר; 2) השגת מעון שיהיה לחוזרים מקום להציג כף רגלם בבואם העירה. מעירים, שיהודים שיבואו עתה לזמושץ' יבואו בעיקר לחסל ענייני רכוש של קרוביהם שנהרגו, וללא ספק לא תהיה להם פינה ללון בה למשך הלילה שישהו בעיר. את המעון צריך להתקין ולרהט, להעמיד מיטות וכו'. אכן, תכנית דלה לוועדה יהודית המייצגת עדה של מה שהיה לפנים עיר ואם בישראל.
כאדם שזה מקרוב בא ואין לו מושג מלא על כל שהתרחש – שאלתי אם אין בתוכניתה של הוועדה לשמור על רכושה של הקהילה שנחרבה, על אוצרותיה החומריים והתרבותיים, האם נשאר פנקס הקהילה היהודית? והיכן הספרים יקרי המציאות שנמצאו לשעבר בבית המדרש? איה ספרי הרשימות והתעודות של הספריות היהודיות והמפלגות והאגודות? על כל אלה נעניתי שלא היתה כל אפשרות לשמרם – הואיל ושם זכר לא שרד. ואמנם נוכחתי בכך למחרת בבוקר. בינתיים ירד הלילה. אנו מהלכים ברחובותיה של זמושץ' ומתבוננים בחלונות – לא זכר ולא שריד לשבת היהודית המפוארת. אין בוקעים אורות מבתי היהודים, אין אותם יהודי השבת שכה הרבה לתארם י.ל. פרץ. מהלכים אנו כאבלים על חורבותיהם של חיים יהודיים שהיו מושרשים בעיר ואשר רוחות רעות וחיות רעות בדמות אדם – עקרום משורש. כמורדפים הננו ברחובות והננו נחפזים הביתה. מר אלי אפשטיין, המתגורר בבית בייטשמן עם בנו הבכור של בייטשמן שמעון, הזמינני ללון אצלו. זמן ממושך אנו משוחחים עם אלי בייטשמן המספר לנו את חוויותיו במשך תקופת הכיבוש הגרמנית, עקובת הדמים. ברור שלאחר התרשמות מרה במשך כל היום נודדת שנתנו בלילה הראשון לשהותנו בזמושץ' – לאחר 7 שנים שנעדרנו ממנה.
בבוקר אנו הולכים לשכונה, לבית שבו נולדתי וגודלתי. נכנסים אנו לדירתנו, משוחחים עם הסנדלר הגוי המתגורר בדירה, שמא נשאר בדירה אות וסימן מיקירי וקרובי? שמא תמונה? מסמך שבכתב, כתובת? – אין שום דבר, אין הוא דייר ראשון בדירה, נתחלפו הדיירים והוא לא מצא דבר. כך אנו מהלכים כולנו על פני דירות אחדות בשכונה ואיננו מוצאים כל זכר. כבחצר משחקים הילדים – היכן הילדים היהודיים שהיו מתעלסים במשחקי-ילדים בחצר זו שהכילה כ-60 משפחות יהודיות?
אנו נכנסים לבית הכנסת הזמושצ'אי וכולו חורבה גדולה, חלונותיו מנופצים ומטולאים בלוחות, הדלתות סוגרו במסמרים – זה מראה בית הכנסת ואין אנו יכולים אפילו להיכנס לתוכו. אנו הולכים לבית העלמין היהודי הישן – נשארה בו רק הגדר, המצבות אינן, השדה נחרש ואין להכיר דבר. בהמות רועות בעשב; כך המראה גם בבית העלמין החדש. אחר כך גילינו חלק מהמצבות – רצפו בהן את המדרכות ברחובות החדשים, ליד ביתו של גורפינקל, יצקו עליהן מלט וכשנושר מעליהן המלט – מתגלות הכתובות היהודיות שעל גבי המצבות. הברברים! אפילו למתים לא נתנו מנוחה!
כיצד השמידו כאן את היהודים בשיטות אכזריות, כבמשלוחים למחנות המעצר? – על כל אלה יש בודאי עדויות מפי עדי ראיה, שראו את כיבוש-הדמים של ההיטלריסטים בזמושץ'. על כך לא אכתוב. די לי שמכל משפחתי לא נשאר איש. אמת מרה זו עלי להודיעך גם ממשפחתך. כפי שנמסר לי הושמדו בחלקם בגטו שבעיר החדשה ובחלקם באיזביצה, בדרך למחנה ההשמדה. להתנגדות לא היה מקום בזמושץ', כי הרוב מבני הנוער עזבוה עם צאת הצבא הסובייטי את העיר. מעטים הניצולים. היו בכל זאת מבני עירנו שמתו מות גיבורים. לעומת זאת נמצאים טיפוסים שחשבו להציל נפשם על חשבון הסגרת יהודים לידי המשמיד…
