המבנה הדמוגרפי של יהודי זמושץ' בזמן הכיבוש לפי רשימת היודנרט ומסמכים אחרים

המבנה הדמוגרפי של יהודי זמושץ' בזמן הכיבוש לפי רשימת היודנרט ומסמכים אחרים

עם תחילת מלחמת העולם השניה חלו שינויים מספריים באוכלוסייה היהודית במחוז לובלין כמו גם בפולין כולה בקנה מידה שלא היו ידועים עד אז. תהליכי הגירה שנגרמו בשל המלחמה, בריחת תושבים רבים מזרחה, התיישבות הפליטים מצפון פולין, ערעור המגמות הטבעיות במבנה של התנועה הטבעית ומעל לכל ההשמדה ההדרגתית, כל אלו גרמו לתופעה ייחודית זו. אין כמעט שום תיעוד במסמכים רשמיים גרמניים או יהודיים, המדברים על קנה מידה של הגירושים, תאריכים ומשך התרחשותם.

באשר לזמושץ', בשונה ממקומות אחרים, נמצאים בידינו חלקית מסמכים גרמניים וכמות רבה של מסמכי יודנרט משנים 1940-41. מקור רב ערך ביותר הינה רשימת היהודים המתגוררים בעיר שהוכנה, כנראה במחצית 1940, ע"י היודרנט.

בעת פלישת הגרמנים לפולין מנתה האוכלוסייה היהודית בזמושץ' כ- 12.5 אלף. בימים הראשונים של המלחמה, ב-3, 9 ו-12 לספטמבר 1939 סבלה הקהילה היהודית של זמושץ' את האבידות הראשונות. קשה לקבוע את מספר הקורבנות היהודיים. לדעת החוקר, לא היו הקורבנות 500 איש, כפי שמדווח מייצ'יסלב גרפינקל, יו"ר היודנרט בזמושץ'. האבדות, להערכתו, היו בסדר גודל של 100 איש.

הגרמנים נכנסו לראשונה לזמושץ' ביום ד', 13 בספטמבר 1939. שהותם בעיר נמשכה שבועיים. ב-26 בספטמבר הם עזבו את זמושץ' והעיר נתפסה על ידי הצבא האדום. אחר כך, ב-5 באוקטובר נסוג הצבא האדום בגלל תיקון קו הגבול בין שטחי פולין שנכבשו על ידי הגרמנים – לשטחים שנכבשו על ידי ברה"מ. פינוי העיר נמשך גם למחרת. עם הרוסים שנסוגו מהעיר עזבו גם יהודים רבים.

היציאה מזרחה של כמה אלפים מיהודי זמושץ' באוקטובר הינו אירוע ללא תקדים בתולדות קהילה זו עד אז.

אנציקלופדיה יודאיקה תחת כותר "זמושץ'" מעריכה את מספר הפליטים בחמשת אלפים. נתונים זהים מביא טשצ'ינסקי במדריך שלו "שרידי יהדות בנפת לובלין".

הפליטים, שרובם קיוו למהפך חיובי במהלך המלחמה לאור הקרבות במערב ומכאן לחזרה מהירה לעיר מולדתם, התיישבו בקרבת הבוג. רובם המכריע התישבו בוולדימיר וולינסקי הנמצא במרחק של 70 ק"מ מזמושץ'. אחרים התישבו בלבוב, ברודי, לוצק, קובל ואפילו ביאליסטוק.

מספר מועט של פליטים חזר לעיר בתקופה הראשונה (חזרה בקני מידה גדולים יותר החלה עם פרוץ המלחמה עם ברה"מ). חזרו גם אלה שעזבו באופן זמני את העיר בתחילת הקרבות ועברו לכפרים ועיירות ליד זמושץ' בגלל פחד ההפצצות. בתקופה זו זרמו לזמושץ' עקורים מרצון ובעיקר בכוח. כבר בבוקר של 19 בדצמבר הגיע לזמושץ' משלוח יהודים שגורשו מוולוצלבק (556 איש), קולו (175) ולודז'. כל הגברים ממשלוח זה הוחזקו תחת משמר SS במשך ארבעה שבועות (עד 15 בינואר 1940) בבית הכנסת בעיר העתיקה. אחר כך הם שוחררו ונצטוו לעקור לשצ'בז'שין. תוך זמן קצר, כשהם מסכנים את נפשם, למשפחותיהם בזמושץ'.

בדיווחו על המצב בתחילת 1940, כתב יו"ר היודנרט: "בעת זו אוכלוסייה יהודית של העיר גדלה במהרה כי יהודים מכפרים ועיירות מהסביבה, שבהם מצבם היה הרבה יותר גרוע, זרמו בהמונים העירה. כבר אז לפני ארגון הגטאות המרכזיים, כל עיר מרכזית וגדולה יותר משכה את היהודים מסביבה כאבן שואבת."

בתחילת ספטמבר עזבו את זמושץ' מספר לא ידוע של גברים שגויסו לצבא. רק מעטים מהם חזר אחר כך לעיר.

בריחת יהודים מערי חבל זמושץ' בקני מידה עצומים, אינה דבר יוצא דופן. מתחילת ספטמבר 1939 ועד מחצית 1940 ברחו מטומאשוב לובלסקי 1455 איש. בחרוביישוב מ- 7500 יהודים מלפני המלחמה, נותרו במחצית 1940 – 4978 בלבד.

ב-15 במרץ שהו בזמושץ' 1490 פליטים, רובם מוולוצלבק, קולו, לודז', וינה, בילגוריי וכד'.

שינויים רציניים, אם כי זמניים, במספר היהודים בזמושץ' במהלך 1940 נגרמו על ידי משלוחי פועלים למחנות עבודה מחוץ לעיר. מספר היהודים הגדול ביותר הועבר למחנה בורטטיצ'ה בו עסקו בטיוב קרקע. הוא תוכנן עוד בפברואר ויועד ל-550 עובדים. ביוני הריצו אליו ברגל 500-600 גברים. העבודות נמשכו עד שלהי הסתיו. רבים מתו בשל התנאים ששררו במחנה ורק אחדים שוחררו. לפי ספירה ב-17 באוקטובר שהו בו 300 איש. את המחנה סגרו בנובמבר 1940 ולנותרים בחיים הרשו לחזור לזמושץ'. כמה שבועות לאחר עקירה לבורטטיצ'ה, נשלחו כ- 300 איש למחנה עבודה בבלז'ץ. במחצית אוגוסט 1940 שלחו לשם עוד 26 איש שנתפסו בעת מצוד שערך בזמושץ' גדוד 104 של המשטרה.

באפריל 1940 ככל הנראה, החלו ביוזמת היודנרט, ברישום כל היהודים המתגוררים בעיר. כך נוצר מסמך שלא יסולא בפז. ברשימה פורטו שם ושם המשפחה, מקצוע, תאריך ומקום לידה וכתובת. במרשם פורטו 10086 איש: גברים, נשים וילדים. המרשם בוצע כפי הנראה באופן שוטף במשך כמה חודשים. מעיד על כך גם המבנה שלו. במקום רשימה אחת המסודרת מ- א' עד ת', ישנן 3 רשימות כאלה. הראשונה הכוללת שמונת אלפים איש היא כנראה תיאור מצב במשך 2-3 חודשים מאז התחלת המרשם, דהיינו מאפריל עד ליוני 1940. שתי האחרות נערכו מעט מאוחר יותר. קשה לקבוע את התאריך האחרון, אך הוא קרוב לודאי, לפני מאי 1941. ברשימה נותרו אנשים שבמשך חודשים אלו נפטרו או עזבו את העיר. בשנים 1940-41 חזרו לזמושץ' פליטים רבים מתחילת הכיבוש. חזרו חלק מהחיילים המגויסים, פליטים שנסו לפרובינציה ואפילו אחדים משטח הכיבוש הסובייטי.

במחצית השניה של 1940, עם תחילת הקמת הגטאות הסגורים בערים הגדולות, חל תהליך ממושך של מעבר תושבים מערים אלה לפרובינציה. ישובים קטנים, פתוחים "בטוחים" נחשבו לאלטרנטיבה מועדפת. לכן לזמושץ' הגיעו עריקים מרצון רבים מורשה, לודז', לובלין וערים אחרות. חלקם פשוט חזרו לעיר שבה נולדו. על ממדי התופעה מעידות מחאות של יו"ר היודנרט – ליודנרטים בלובלין וורשה בהן דרש לשים לזה קץ.

על סמך מקומות לידה שפורטו ברשימות אפשר לראות כי מלבד יהודים שנולדו בזמושץ' היו בגיטו יהודים מאיזביצה – 173, קרסנוברוד – 147, קומרוב – 116, טומשוב לובלסקי – 113, שצ'בששין – 108, בילגוריי – 93, גרבובייץ – 91, לובלין – 85, חרוביישוב – 79, קרסניסטב – 72, טישובצה -68, חלם – 64, ורשה – 61, ווייסלביצה – 59 וכו'.

השטח שבו גרו היהודים בזמן המלחמה היה למעשה מוגבל לשלושת רובעים: העיר העתיקה ופרברים "נובה אוסדה" ("עיר חדשה") ולובלסקיה פשדמיישצ'יה ("פרבר לובלסקי") כולל הרחובות הראשיים "לבובסקה" ו"פילסודסקי" ורחובות צמודים אליהם.

כמחצית יהודי זמושץ' גרו אז בעיר החדשה – 49.4%, פחות ב"סטרובקה" (העיר העתיקה) – 40.9% ואילו בפרבר לובלסקי – 9.6%.

בשנים 1940-41 היתה מעל מחצית האוכלוסייה (51.2%) מתחת לגיל 29 שנה. פחות בהרבה בהשוואה לשנת 1921 (66.2%). הירידה באחוזים חלה במיוחד בקבוצות גיל צעירות ביותר, כי אחוז האוכלוסייה מתחת לגיל 49 היה במשך 20 שנה דומה (87.1% בשנת 1921 ו-80.4% ב-1940). הסיבות לכך הם בעיקר ירידה במספר הלידות ועליה בתמותה בקבוצת הגיל הצעירה ביותר. התבנית האופיינית של המשפחה היהודית בזמושץ' בשנים 1940-41 היה כזאת שאחד או שניים מהסבים נולדו מחוץ לעיר, ואילו כל הילדים כמעט כבר נולדו בזמושץ'.

בתחילת אפריל 1941 הופיעו כרוזים בחוצות העיר בהם מצווים השלטונות הגרמניים על כל היהודים המתגוררים בעיר העתיקה והפרבר הלובלסקי, לעזוב עד 1 במאי את דירותיהם ולעבור ל"עיר החדשה". רוב היהודים אכן עזבו את העיר עד למועד שנקבע ועברו ל"עיר החדשה". את הגירוש ניהל בעיקר היודנרט, שיו"ר שלו כתב בזכרונותיו מתקופה זו: "נובה אוסדה" שאליה עברו היהודים, זהו פרבר של זמושץ' הנמצא על כביש ללבוב במרחק 2 ק"מ. שטחו גדול ביותר מהעיר עצמה, ובו בתי עץ קטנים עם גינות (…). בעת ההעברה, הבתים הטובים יותר היו כבר כמובן מאוכלסים על ידי האוכלוסייה הפולנית. לנו נותרו בתים מוזנחים והבקתות הגרועות ביותר, שנותרו מהאוכלוסייה היהודית הענייה ביותר שעזבה בשנת 1939 את זמושץ' יחד עם הצבא האדום. בהתחשב בכך שבדירות אלה התגוררה אוכלוסייה יהודית העניה ביותר, אשר גם עד 1939 התגוררה בתנאיי דיור ותברואה גרועים ביותר, אפשר להבין כמה קשה היה לשכן בהן את היהודים (…) אי אפשר היה להימנע משיכון אנשים בחנויות ובאולמות בתי החרושת. לא הייתה רשת מים וביוב והשתמשו בבארות ציבוריים. אחר כך, כאשר חלק מהאוכלוסייה הפולנית עברה מ"נובה אוסדה" ("העיר החדשה") לזמושץ', לדירות שהותירו יהודים, הורגשה הקלה מסוימת".

ב-1 במאי 1941 משטרה צבאית גרמנית, המשטרה הפולנית "הכחולה", מכבי האש הפולניים ועובדי העירייה שגויסו למשימה זו ובראשם קרול ווס, החלו לסרוק את העיר העתיקה בחיפוש אחר היהודים שלא מילאו את הצווים. בסריקה נתפסו 250 איש. תחת משמר הם הובאו למושב התאגדות החקלאים לשעבר (רח' לבובסקה 61) ואחר כך גורשו לקומרוב. לאחר כמה ימים, גורשו מ"העיר החדשה" כמה מאות יהודים לקרסנוברוד.

לאחר העברת היהודים ל"עיר החדשה" נותרו בשטח העיר העתיקה רק שני מקומות בהם התגוררו היהודים דרך קבע. בעלי מלאכה שעבדו בשביל הגרמנים (בעיקר סנדלרים וחייטים) שגרו בבית דירות ברח' זמנהוף (היה שייך קודם לחנוך אדלסברג). כמה עשרות צעירים שהועסקו במתן שירותים אישיים לגסטפו, Schutzpolitzei ו- Ortskomendature התגוררו בבניין של מלון "ויקטוריה" לשעבר, בין רחוב קולונטאי ופרץ. מספר מסוים של יהודים שגורשו המשיכה לעבוד בעיר (למשל בנגריית זיספר שפעלה בשטח בית הכנסת) וכל יום היו עושים את הדרך מ"העיר החדשה" – לעיר העתיקה.

לגטו שהוקם ב"עיר החדשה" היה אופי פתוח. לא היו לו גבולות מוגדרים ובינו לשאר העיר לא הפרידה גדר. עד ל-1 בספטמבר התגוררו בשטחו, ביחד עם היהודים, גם פולנים. אוכלוסייה יהודית שהתגוררה ב"עיר החדשה" לא יכלה לצאת ממנה, בעוד שהפולנים יכלו לצאת ולהיכנס לשטחי הגטו ללא הגבלות כלשהן.

כבר לאחר הגירוש במאי 1941 הגיעו לזמושץ' 78 מגורשים מצ'נסטוחובה. החל מסוף יוני 1941 החלו להגיע לזמושץ', באופן בלתי חוקי, פליטים משנת 1939 שגרו עד כה בשטחים תחת כיבוש רוסי.

בערב פסח, בשבת 11 באפריל 1942, בשעה 2:00 אחה"צ הוקף רובע "העיר החדשה" על ידי המשטרה הפולנית והמשטרה הצבאית הגרמנית. כך החל מבצע הגירוש הראשון. גסטפו של זמושץ' בא למושבו של היודנרט ודרש שיאסוף עד השעה 16:00 בכיכר השוק, בעיר החדשה, 2500 יהודים שנועדו לגירוש. בשעה 17:00 הגיעו ל"מכסה", אך עדיין נמשך המבצע שהסתיים סופית בשעה 20:00. תחילה השתתפו באיסוף האנשים בכיכר השוק סדרנים היהודיים וחלק מחברי היודנרט, אחה"צ הצטרפו אליהם המשטרה הצבאית הגרמנית והגסטפו. בשעה 21:00 בערך הציבו ברציף בין רחובות פאוביאקוב ואורליץ' – דרשר רכבת עם 21 קרונות. במקביל התחילו להריץ את היהודים שאורגנו בחמישיות לאורך רח' לבובסקה לכיוון הרציף תחת משטר כבד ורצחו בו במקום כל אחד שלא עמד בקצב. לאחר שהקרונות הוטענו עמדה הרכבת הדחוסה במגורשים ברציף עד מאוחר בלילה. רק בחצות החלה הרכבת לנסוע לבלז'ץ, אליה הגיעה בבוקר למחרת.

קביעת המספר המדויק של המגורשים במבצע הראשון היא מטלה קשה. הנתונים המשוערים שמתקבלים מהדיווחים נעים בין 2500 ל-3000 הרוגים ומגורשים., הדיווח הראשון שנכתב "על חם" מגדיר את מספר המגורשים למעל 2.6 אלפים ומספר הנרצחים במקום ל – 520 איש. דיווחים מאוחרים יותר אומדים את סה"כ האבידות ב-3000 איש, אישה וילד.

את הנתונים המדויקים יותר לדעת החוקר, מספק מייצ'יסלב גרפינקל, המסתמך על מרשם האוכלוסין שערך היודנרט בגטו בימים הראשונים שאחרי מבצע הגירוש. לפי מקור זה, המחיר ששילמה הקהילה היהודית היה 3150 נרצחים ומגורשים. בדרך מהשוק החדש לרציף רצחו כ- 150 איש (חלק מהגופות דחסו ביחד עם הנותרים בחיים לרכבת ואת היתר אספו מאוחר בלילה המתנדבים מ"חברת הנושאים" וקברו בבית הקברות). ביום א' מצאו בדירות פרטיות 89 איש נוספים שנרצחו על ידי הגרמנים.

מסמך רשמי יחיד שמכיל מידע על הגירוש מ- 11 באפריל, שנכתב ב – 9 במאי. זוהי תכתובת בין אגודה לעזרה הדדית בזמושץ' (מ. גרפינקל) ויועץ לעזרה הדדית למושל נפת לובלין. לפי מסמך זה נותרו בעיר לאחר הגירוש 4056 יהודים.

בתיאורו של המבצע הראשון, התייחס יו"ר היודנרט כך לממדיו: "לאחר הכנת מרשם האוכלוסין החדש, נוכחנו לדעת שמחיר המבצע היה מעל ל-3000 איש. רוב הקורבנות היו נשים, כ- 700 קורבנות היו ילדים עד גיל 14 והשאר גברים. אפשר להסביר זאת בכך שרוב הגברים היו אז בעבודות".

ירידה במספר היהודים בעיר קוזזה במהרה על ידי הגעה המונית של היהודים מפרוטקטורט ומרייך. בימים 30 באפריל ו-1 במאי יצאו מגטו טרזין שני משלוחים של יהודי צ'כיה. כל אחד מהם מנה 1000 איש. ב-1 במאי יצא לזמושץ' משלוח של 800 יהודי גרמניה מדורטמונד בווסטפליה. יהודי צ'כיה וגרמניה היוו רוב המגורשים במבצעים הבאים. רק חמישה יהודים ממשלוח הראשון מצ'כייה שרדו את המלחמה.

כמו בערים אחרים של “General Gubernia”, כך גם בזמושץ' ערכו ב-28 באפריל מבצע נגד הקומוניסטים. מרשימה שהוכנה מראש שבה שמות של 30 קומוניסטים יהודיים מלפני המלחמה, הצליחו לתפוס רק אחדים (רובם עזבו את זמושץ' ב – 1939). במקומם לקחו אבות, אחים ואפילו אנשים זרים לחלוטין אך בעלי שם משפחה דומה. באותו יום ירו בכולם למוות ברוטונדה.

מבצע הגירוש השני התקיים בשבועות, ביום א', 24 במאי 1942. בו גירשו בעיקר את יהודי צ'כיה וגרמניה (כ- 1000 איש) ומבין המקומיים: זקנים, אנשים לא כשירים לעבודה, נשים וטף (כ- 400 עד 500 איש). אספו את כולם בצריפים בתחנת הרכבת, בהם הוחזקו במשך יומיים. בינתיים צירפו לקבוצה זו גם יהודים מישובים בסביבה (בעיקר מקומרוב וטישובצה), שהוסעו בעגלות הרתומות לסוסים. את כולם חילקו בסופו של דבר לשלוש קבוצות וב-26 במאי, שנשלחו בשלושה משלוחים לסוביבור.

מבצע הגירושי השלישי התקיים ב-11 באוגוסט 1942 ונוהל על ידי הגסטפו מלובלין. הרובע הוקף על ידי הגרמנים מאוחר מדי, לכן רוב היהודים הצליחו להסתתר. אז לראשונה לקחו לטרנספורט כמה עשרות יהודים ממחנות עבודה בעיר, כמה חברי יודנרט ומספר פקידי היודנרט עם משפחותיהם. גרמנים הצליחו לתפוס ביום זה "רק שלוש מאות וכמה עשרות יהודים", אותם העבירו למיידנק. שם נרצחו כמעט כולם תוך כמה חודשים. מבצע זה בדומה למבצע הראשון (ולהבדיל מהמבצע השני) אופיין על ידי מספר רב של נרצחים במקום. מספר הנרצחים היה 70 איש.

לא מן הנמנע כי בהשפעת הכישלון הקשור במבצע הגירוש השלישי ב-1 בספטמבר נצטוו היהודים להתגורר בחלק מוגדר של "העיר החדשה", לאחר שגירשו משם את האוכלוסייה הפולנית. ריכוז של מעל 4000 איש בשטח כה קטן, הקל על הגרמנים לבצע גירושים בהמשך אך הביא לצפיפות קשה עוד יותר, בנוסף לתנאים הפיזיים והסניטריים הירודים ממילא.

שטח הגטו המצומצם הוגדר עד לגירוש תושבו האחרון. אמנם במחצית ספטמבר ביוזמת היודנרט החלו הניסיונות להפיכת הגטו למחנה עבודה סגור, אך לא הצליחו לממש רעיון זה.

הגירוש הרביעי התרחש בתחילת ספטמבר 1942. גירשו לבלז'ץ 400 איש.

החיסול הסופי של גטו זמושץ' חל יותר מחודש אחרי המבצע הרביעי. "הפעם, באופן מפתיע לחלוטין, ב-16 באוקטובר 1942, היום ו' בשעה 5 בבוקר, השכונה שלנו, אז כבר מצומצמת במידה ניכרת ומיושבת על ידי יהודים בלבד, למרות שעדיין פתוחה , הוקפה בחגורה צפופה של משטרה גרמנית, משטרה צבאית וגסטפו (…). כל תושבי השכונה, ללא יוצא מן הכלל, גורשו לכיכר (…) ולאחר שהועמדו בטורים בחמישיות, הובילו אותם בצעדה מהירה לעיירה איזביצה, המרוחקת מזמושץ' 21 ק"מ" – דיווח יו"ר היודנרט. בעת הצעדה לאיזביצה רצחו 100-180 איש שנקברו בשולי הדרך. המגורשים הגיעו ליעדם בלילה בין יום ו' לשבת. באותה עת גירשו לאיזביצה גם את שארית יהודי קרסניסטב, טורובין, ז'ולקייבקה ושצ'בז'שין.

רוב המגורשים מזמושץ' וישובים אחרים לא שוכנו בדירות כלשהן, אלא הוחזקו בשוק באיזביצה, תחת כיפת השמיים, במשך שלושה ימים. כולם הפכו לקורבנות הגירוש הגדול ביום ב', 19 באוקטובר 1942, שבו גירשו מאיזביצה וסוביבור לבלז'ץ כ- 5000 יהודים. את הגירוש הבא, האחרון לשנת 1942 ביצעו שבועיים לאחר הקודם, ב-2 בנובמבר. לקחו אז לבלז'ץ, סוביבור ומיידנק את כל היהודים המתגוררים באיזביצה, להוציא אלה שהספיקו להסתתר בעיר או בשדות ויערות בסביבה. במשלח מ- 2 בנובמבר 1942 גירשו את שארית היודנרט של זמושץ', כולל סגן יו"ר עזריאל שפס.

לאחר גירוש זה, היו מחפשים ותופסים את היהודים המסתתרים ולוקחים אותם לבניין בית הקולנוע, ממנו היו מוציאים אותם בקבוצות של כמה עשרות איש לבית הקברות ושם יורים בהם למוות. ב-30 בנובמבר 1942 הוכרזה איזביצה Judenrein אך לאחר זמן מה ארגנו בה מה שקרוי גטו משנה אליו חזרו מהיערות שבסביבה וממקומות מסתור כמה מאות יהודים. את גטו המשנה חיסלו סופית באפריל 1943.

אחרי החיסול הסופי של יהודי זמושץ', עוד שרדו כמה מקומות עבודה סגורים הפזורים ברחבי העיר וארבעה מחנות עבודה. ב-20 בנובמבר 1942 הוציאו להורג ברוטונדה ביריות כ- 200 בעלי מלאכה יהודים, אך חלק מהם שהו עוד ב-1943 בבית הדירות ברח' פרץ (מלון "ויקטוריה" לשעבר). בתחילה היו במחנות בזמושץ' יהודים מעטים אך אחר כך החל מספרם לגדול במהירות כי הם חזרו לשם מפחד החורף המשמש ובא.

תנאי העבודה הקשים, העבודה המפרכת והוצאות להורג תכופות של "הלא כשרים לעבודה" עשו שמות בנותרים. במשך כמה שבועות אבדו בגלל הסיבות הללו 40% של האסירים במחנה Luftwaffe (במחנה זה ריכזו במחצית מרץ את היהודים שנותר בעיר). היה זה מחנה עבודה אחרון בזמושץ', שבו מלבד ליהודי זמושץ' היו גם יהודים מערים שכנות (קומרוב, טומשוב, קרסנוברוד) וקבוצה די גדולה של יהודי צ'כיה.

חיסולו של המחנה הזה בוצע ערב שבועות, ב-31 במאי 1943. בשיירה של משאיות העבירו כ- 400 אסירים (ביניהם 53 נשים) למחנה במיידנק. יש לקבל את התאריך הזה כתאריך המסיים את תולדות היהודים בזמושץ'.