י. מ. קרטש
משפחות רצוצות
ללא צל של ספק מותר להגיד, שחלק ניכר של יהודי אירופה היה נשאר בחיים אילמלא היתה האוכלוסיה הנוצרית בפולין, אוקראינה וליטא משתתפת ברציחתם. המרצחים הגרמנים לא היו יכולים בכוחות עצמם לבצע את מלאכת ההשמדה ביסודיות כזאת.
השרידים המוצלים, שחזו בעיניהם את אכזריותם של אלה, שרק תמול-שלשום חשבום ל"שכני וידידים טובים" – הם החורצים משפט זה בלב נשבר מצער ודאבה. בן-לילה הפכו "השכנים הטובים" למרצחים קשוחים. בהרבה מקומות עלתה האוכלוסיה האזרחית בגילויי הרשעות שלה על אלה של רבי-הטבחים הגרמנים. אנשי המקום ארבו לילדי ישראל, הוציאום ממחבואיהם והסגירום למוות במחיר בקבוק יי"ש, או ליטרת סוכר.
כעדות לכך יכולות לשמש גם הידיעות שנתקבלו מזמושץ' ודרצ'ין. הנה הגיע לג'ורג' (גרשון) זיסמן (הגר בניו-יורק, ברונקס 1627, פולטון אווניו), מכתב מאת הסופר הצעיר מרדכי שטריגלר, שנמלט מזמושץ' ומתגורר עתה בצרפת. במכתב ארוך זה מתוארים סבלות היהודים בזמושץ' עד שהמוות גאלם מידי מעניהם; בין הקרבנות היו גם בני משפחתו של זיסמן.
והנה קטעים אחדים מתוך מכתב זה:
"בערב שלמחרת חג הפסח, שנת 1942, נכלאו אלפים אחדים של יהודים ונשלחו למחנה-מוות. ביניהם נמצאו גם הורי ואחיותי, גולדה ורבקה .ברחובות התגוללו מתים על כל צעד ושעל. מכל בית בקעו ועלו הדי יריות. מתוך ביתכם הוצאו מרדכי, אשתו, ילדיו ובני-המשפחה האחרים והורצו למקום האיסוף ומשם שולחו מיד – יחד עם בני משפחתי – לבלז'ץ. האם הילה חלשה מאד ושלומ'ל הקטן, נער בן שתי-עשרה, בנו של אברהם איסר, העמיס את אמו על גבו והביאה לכיכר השוק. במקרה נמצא האב באותה שעה בחצר ולא ידע על הנעשה בתוך הבית. אחד מן הגסטאפו חיפשו ומצאהו וסחבו אחריו באכזריות רבה. לייבוש אחיך התחבא בעליית הגג וראה מבעד לסדק את המתרחש למטה. כאשר אביך הוכה באלת גומי לא עצר כוח, יצא ממחבואו, התנפל על הסרדיוט הגרמני ובסוככו בגופו על אביו, הנחית מהלומה עזה בפניו של הגרמני. שניהם, האב ובנו, הומתו בידי אנשי גסטאפו אחרים במרחק צעדים אחדים מן המדרגות של ביתכם החדש.
"אותו לילה התרוצצתי כשדעתי מבולבלת עלי. לפנות בוקר הגעתי לאותו מקום וראיתי את השנים מוטלים זה ליד זה. ראשו של אביך היה רכון על גופו המנוקב מכדורים של לייבוש. אברהם-איסר עמד לידי, כולו גוש קפאון. שנינו געינו בבכי.
"בשעה שהכלואים בשוק הורצו לתחנת הרכבת נפתחה עליהם אש ומאות מהם הומתו. בין הנרצחים היתה גם אמכם. היה זה בכ"ד בניסן, 1942. עליכם, האחים, לזכור תאריך קדוש זה.
"אהר'לה, בנו הצעיר של אברהם-איסר – נער פיקח היה – הסתתר בתוך קש והתחבא בכפרים. אני ואברהם-איסר הסתתרנו בקרולובקה. אהר'לה הקטן רגיל היה לבוא אלינו ולספר לנו חדשות מן העיר. בזמושץ' לא נשאר עוד יהודי אחד, להוציא מחנה קטן, עם מאות אחדות של אנשי פרוטקציה, אשר קנו לעצמם בדמים מרובים זכות "הצלה".
"הפולני האגרונום סוואכא, מכר טוב של משפחתכם, גילה פעם את אהר'לה הקטן ובמחיר בקבוק יי"ש הסגירו בידי הגסטאפו. אין לתאר את יגונו של אברהם-איסר, כשנודע לו גורל בנו הקטן. כעבור שבועות אחדים הוסגרנו גם אנו בידי הגסטאפו ורק מקרה היה זה שבמקום להוציאנו להורג, כלאונו במחנה העירוני. היהודים שמצאו בו מחסה לפנינו כבר נרצחו כולם ולכן חיפשה עתה הגסטאפו יהודים אחדים, כדי שיוכלו להעבידם במשך זמן מסוים. אברהם-איסר נמצא אחר כך יחד אתי – עד מאי 1944 – במיידאנק ובסקרז'יסקו. העינויים ויסורי הערב שנתנסינו בהם הם למעלה מכוח דמיונו של בשר ודם.
"לאברהם-איסר נזדמן לעבוד במשמרת לילה. בוקר אחד כשראיתי שהוא אינו חוזר הבינותי שאירע לו משהו. ביקשתי את משטרת המחנה היהודית שתיודע מה קרה אותו ולאחר חיפושים שנמשכו יום שלם, נמצא כשהוא שרוי בעלפון. התברר, כי מנהלי-העבודה הפולנים הכוהו במקלות עד לאבדן חושים. הוא הובא למחנה בעודו בחיים. יממה שלמה ישבתי ליד משכבו. הוא היה לי זכר חי לכל בני משפחתי. נזכרתי בשנות-הילדות שלנו. הוא עצמו חזר ואמר שכל עוד אני נמצא לידו נדמה לו שהכל שקר וכי משפחתו עודנה בחיים. במשך זמן שבתנו יחד במחנה דאג לי כאב לבנו וחילק עמי את אלומיות הקש האחדות, שהגניב לתוך המחנה כדי שמשכבנו "ירך" במקצת. גם את פיסת הנייר בה עטפנו את רגלינו היחפות בחורף חילק עמי. הוא מת על זרועותי.
"מדי היזכרי בו יתלהט בקרבי יצר הנקמה. אותם מנהלי-העבודה הפולנים מתהלכים כיום כבני-אדם חפשים ומסיטים לרצוח יהודים. נסתאבה עלי הלשון הפולנית. הוא נקבר יחד עם שבעת אלפים יהודים בקבר-אחים שנכרה בחורש, סמוך לבית החרושת שבסקרז'יסקו-קאמיינה. הגרמנים הוציאו אחר כך את כל הגוויות מקברות האחים שבסקרז'יסקו ושרפון לאפר.
"בסקרז'יסקו נמצא יחד אתנו מנדל, חתנו של דודך דוד פרמפול, ויחד אתו אמרתי קדיש אחר אברהם-איסר. בתשעה באב 1944 נורה גם מנדל יחד עם מאות יהודים אחרים.
"משפחתה של אלקה קרמפ, בריינה החולבת וילדיה, נמלטו מלבוב וגרו יחד אתנו בחדר אחד בעיר החדשה. לאחר מכן נשלחו אחד אחד למחנה המוות. דובצ'ה האריכה להיאבק על חייה ולבסוף נספתה גם היא. חיים יצא ליערות, אל הפרטיזנים. אך מי יודע מה עלה בגורלו? באותה התקופה, שנת 1942, ירו הפרטיזנים הפולנים בכל יהודי, שבא להצטרף אליהם. בנסי-נסים הצלתי את חיי מידיהם. ייתכן שמרדכי, בעלה של חיה'לה, שראיתיו חדשים אחדים לפני השחרור, נשאר בחיים. אחותי לייטשה נשלחה מוורשה למיידאנק ושם נעלמו עקבותיה. אחיותיי סטשיה, פייגה וחנצ'ה היו בסיביר, אך איני מקבל מהן כל ידיעה. אחותי, חווצ'שה, התגוררה יחד עם בעלה במינסק ואיני יודע אם הצליח להימלט מידי המרצחים.
"לאחר כל מה שחזיתי שוב איני יכול להתנחם באשליות. אחיה את שנותי שנותרו לי עוד ביגון ואנחה. לנגד עיני הושמד עם שלם. את הנחמה היחידה אני מוצא עלה בפעולה למען תחיית עמנו."
