א. הרב ר׳ מרדכי הלוי הורביץ, המכונה שטרנפלד, שכיהן ב״עיר החדשה״, היה תלמיד הכם ומכובד מאד על בני קהילתו שהרוב מהם לא היו בקיאים באותיות הקטנות! רבים מהם בעלי-עגלה, סנדלרים, סבלים ושואבי מים, – ״עמך״. הוא היה נצר מגזע הרב מלובלין ״החוזה״ והרב מראוסטר שהיה בר-פלוגתא לחוזה ר׳ עזריאל מלובלין.
ביתו של ר׳ מרדכי היה פתוח לרווחה וכל עובר ושב מתעכב לרגע, נכנם פנימה ויושב! זה לשמוע דברי תודח וחכמה, וזה – שיחת-חולין. בפיקחות היה מקרב את הכל, ויהודים היו יושבים אצלו שעות רבות, בקיץ ובחורף, בעיקר בערבים. הוא הטיף מוסר לגבירים בעניני צדקה לעניים, והיה אומר: ״העשירים נותנים צדקה בפה, ונושקים את ספר התורה ביד…" וכשבעלי-בתים יצאו לאסוף נדבות והביאו את הכסף להרב לשם חלוקה, באו מקבלי התמיכה; הכסף אזל עד מהרה, ויהודים נצרכים הוסיפו לבוא, לקח הרב מכספו בתורת הלוואה והוסיף לחלק, פעמים היה רושם בפנקסו כמה הילווה לצדקה, ועל פי רוב שכח ולא תבע מאיש פרעון.
כשבאו יהודים להתדיין עמדו שני הצדדים בטענותיהם ודיברו בקולי קולות, כל צד עמד על שלו, ואנשים רבים עומדים בפנים ובחוץ, היה הרב נוהג להזמין לשולחן כמה אנשים – ודווקא מפשוטי-העם – שיעזרו על ידו להוציא פסק-דין! בכלל היה מדבר בלשון העם, שהכל יבינו את דבריו, בפרט כשהיה נואם בפני הציבור. כאשר נודע בעיר, שהרב עומד לשאת דברו בבית-הכנסת, היו סוגרים במוקדם את החנויות ונוהרים לבית-הכנסת שהיה מתמלא מפה אל פה.
בנו של הרב נשא אשה מעיירה סמוכה לקיוב שברוסיה עוד בזמן מלחמת-העולם הראשונה ועבר לגור שם. אחרי המלחמה, בימי שלטון הקומוניסטים, רצה הרב מאד להביא אליו את בנו ולמסור לו את כסא הרבנות, אבל אין יוצא משם ואין בא. הוא הצטער על כך צער רב וחיפש עצה וכתב בקשות – וללא הועיל. כשהיה מדבר על כך עמדו דמעות בעיניו (עתה נמצא הבן הזה בצרפת ותופס מקום בין מנהיגי ״האגודה״).
אנשי העיר החדשה היו מתגאים בהרב שלהם זצ״ל ורוחשים לו חיבה ויקר.
שלמה שורצברג
ב. מבין הדמויות המאירות של עירנו ברצוני להעלות את זכרו של הרב בעיר החדשה – מרדכי הלוי שטרנפלד זצ"ל, שהיה הרב היחידי שנשאר בזמושץ׳ בתקופת הכיבוש הנאצי. הוא היה אהוב על תושבי שני חלקי העיר, ללא הבדל מפלגה ומעמד. סיפרו עליו, שפסקי-הדין שלו היו תמיד לרצון שני הצדדים גם יחד. בעל מידות נאות, השתתף בפעולתם של כל מוסדות הצדקה ועל אף גיל-השיבה שלו השתדל למען נצרכים וחזר בעצמו על פתחי בתיהם של העשירים לאסוף נדבות בשבילם. ואכן, אף הקמצנים העקשים ביותר נכנעו לו ושקלו על ידיו את תרומתם בסבר פנים יפות.
מנהיג הבונדאים בזמושץ', ירחמיאל ברנדוויין ז"ל, סיפר לי את העובדה הבאה: כידוע הופצצה זמושץ׳ מן האויר ערב כניסתם של הגרמנים לעיר. בהפצצה זו ניספו תושבים רבים, ובתוכם גם אחיו של ברנדוויין. האזעקות התכופות גרמו לשיתוק פעולתם של המוסדות היהודיים ובכללם גם של ה״חברה קדישא״. עברו יומיים עד שאנשי ״חברה קדישא״, עם רבה של העיר החדשה בראשם, אספו את גוויות הקדושים והובילון לבית הקברות החדש. בינתיים החשיך ומאחר שהקבורה עמדה להסתיים בשעה מאוחרת בלילה החליטו אנשי החברה קדישא לדחותה עד למחרת היום, כדי להימנע מן הסכנה לחזור העירה בחשכת הלילה. אולם דעתו של הרב היתה אחרת והוא קם ואמר: ״רבותי, כל עוד בעלי הבתים של העיר שעל כסא הרבנות שלה אני כבר יושב קרוב לחמישים שנה, לא הובאו לקבר ישראל, אני גוזר עליכם בגזירת רב שאיש מכם לא יעזוב את המקום ולא ילך הביתה, אם אפילו הקבורה תימשך כל הלילה. בעתות בעתה אלו, המשיך הרב, אין כל ערובה בידינו שאכן נוכל לחזור לכאן למחרת היום ובזכות החסד האחרון שנגמול לקרבנות היקרים שלנו נגיע בשלום לבתינו, כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים״.
השומעים נרעשו מדברי הרב. כולם נשארו במקום והתעסקו בקבורת המתים.
כתב יחיאל גולדוואג ב"זמושץ בגאונה ובשברה"
