מערכת החינוך של זמושץ' היתה בעלת מסורת ארוכה ועשירה. הרשות להקמת בי"ס עצמאי דתי הובטחה ליהודים שהגיעו לזמושץ', ע"י פריבילגיה התיישבותית משנת 1588 (ביה"ס הוקם בתחילת המאה ה-17 ושכן במבני הקהילה). בשנת 1786 פעל בעיר בי"ס יהודי-גרמני, בו למדו בשנת 1804, 230 תלמידים. במחצית השניה של המאה ה-19 הוקמו בעיר שלשה בתי"ס יהודיים יסודיים פרטיים: שניים לבנים (של משה חודאק ומ. סובול), ואחד לבנות (של קרולינה אלטברג). ביה"ס של חודאק ייצג רמה גבוהה במיוחד. בתכנית לימודיו נראו השפעות ברורות של ההשכלה היהודית, לימדו בו היסטוריה יהודית ואת השפה העברית, ובדרך זאת הניחו יסודות להתפתחות לאומית מודרנית. לא במקרה בחר אחד מראשוני הפעילים הציוניים בפולין, נחום סוקולוב, בביה"ס של חודאק כמקום בו יתחנך בנו. תפקיד הדומה לבית ספרו של חודאק, תפסו בשלהי המאה ה-19 ה"חדרים המודרניים" שנוהלו ע"י חיים בריסקר וגודל. השפעות "ההשכלה" ותנועת ההתבוללות הורגשו בתכניתם של, מי שכונו "קולוקוטניקים" (קהל קטן). ה"קולוקוטניקים", מיוצאי בית ספרו של המשכיל, ומי שנאבק בעד השכלה יהודית, יעקב רייפמן, הרחיבו את רשת נקודות ההשכלה בשטחה של העיר למען המוני היהודים העניים ביותר.

מסורתית, את התפקיד הראשי בחינוך הבנים היהודיים תפסו ה"חדרים". סמוך מאוד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, פעלו בזמושץ' בסביבות 20 נקודות מהסוג הזה. אחרי שנת 1915, התגוררו בעיר כ- 150 מורים המכונים מלמדים, שלימדו ב"חדרים".

בשנת 1908 הוקמה בזמושץ', ביוזמתו של הרש חיים גליבטר, בוגר הגימנסיה העברית ביפו, "חברת ביה"ס העברי", כשלידה נפתח "חדר" מתקדם. היה זה אז, היחיד בשטח "הממלכה הפולנית", המכונה "בי"ס עברית בעברית" שבו התקיימו הלימודים בשפה העברית בשיטת ברליץ. מייסדיו של ביה"ס היו: הרש הנדלסמן, יוסף צ'סלר, זישיו פולק ושניירסון. בין מוריו הראשונים נמנו: שלמה ויינר, הרש חיים גליבטר, א. רוזנבלוט וקלמן אנגלשטיין. אופיו המתקדם והציוני, גרם לכך שהיו לו הרבה אויבים בחוגים אורתודוקסיים אשר לפי מחברי ספר הזכרונות של זמושץ', "הכריזו מלחמת קודש נגד האפיקורסים". ביה"ס נסגר בשנת 1914, כאשר רוב המורים פונו אל תוככי רוסיה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בשנים הראשונות אחרי תחיית מדינת פולין, התרחשה ספציפיקציה ברורה של מערכת החינוך היהודית. החלוקה לזרמי חינוך רבים, ולעתים די שונים זה מזה, היתה השתקפותם של זרמים חברתיים, דתיים או לאומניים של השכבות השונות באוכלוסיה היהודית. לפי ס. חמיאלבסקי, בתי ספר יהודיים ייצגו בתקופה הבין מלחמית ששה זרמים בסיסיים בחינוך:

ציוני (תרבות ושפה עברית, פולחן רוח הלאום, עוינות למה שכונה "יידישיזם")

חילוני (לא דתי, הפצת השפה ותרבות היידיש, עוינות לדעות ציוניות, חינוך הנוער ברוח הסוציאליזם)

דתי-ציוני (מיזג היסודות הציוניים עם החינוך הדתי)

יהודי כללי (פשרה בחינוך יסודות הציונות, הדת והתרבות ושפת היידיש)

דתי (מערכת חינוך דתית מסורתית)

ממלכתי כללי (ללא התייחסות לדת, "יידישיזם" וציונות, שפת הלימוד פולנית, היסודות היהודיים היחידים: שבת כיום טוב, הוראת ההיסטוריה היהודית, התנ"ך והשפה העברית).

בתי הספר היהודיים שפעלו בזמושץ' בשנים 1918-1939, ייצגו את:

הזרם הציוני – ביה"ס העממי הפולני-עברי "קדימה" וביה"ס "תרבות"

הזרם החילוני – ביה"ס החילוני העממי ע"ש י.ל. פרץ, – המנוהל ע"י "איחוד בתי ספר יהודיים"

הזרם הדתי-ציוני – ביה"ס "יבנה", המנוהל ע"י תנועת "מזרחי"

הזרם הדתי – "חדרים", שני תלמודי תורה, בי"ס "בית יעקב", ישיבת "עץ חיים"

הזרם הממלכתי כללי – הגימנסיה ההומנית המעורבת (בנים ובנות) של הקהילה היהודית (הפכה מאוחר יותר לגימנסיה פרטית מעורבת של "אגוד ביה"ס התיכון היהודי העיוני").

בתקופה הבין מלחמתית פעלו בזמושץ' 9 בתי"ס יהודיים (חוץ מ"חדרים"). כדאי לציין שמספר די גדול של ילדים ונוער יהודים למד גם בבתי"ס יסודיים ותיכוניים פולנים.

ביה"ס העממי הפולני-עברי "קדימה" היה המשכו של "החדר המתקדם" "עברית בעברית" שהוקם בשנת 1908. ביה"ס הזה קם לתחיה מיד לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1918), עם חזרתם של המורים שלימדו ב"חדר" של אז, מרוסיה. יוזמי חידוש פעילותו של ביה"ס העברי היו הרש חיים גליבטר ושלום ויינר. ביה"ס שכן בשני מבנים: מבנה אחד בבעלותו, ברח' היהודים 9, ובמבנה חכור בחינם מהקהילה הדתית, ברח' שינקיביץ' 5 (במבנה זה שכנה הגימנסיה ההומנית המעורבת). בשנות ה-30 שכר ביה"ס שלשה (משנת 1933 – שניים) אולמות במבנה ברח' שינקיביץ', כמו-כן היה לו אולם במבנה שבבעלותו (כתובתו אז: זמנהוף 12).

הרש חיים גליבטר היה הבעלים ובעל הזיכיון של ביה"ס מרגע הקמתו. בשנת 1932 ויתר גליבטר על הזיכיון לטובתו של שלום ויינר, מנהלו של ביה"ס. הבעלים החדש ניהל את ביה"ס רק במשך שנתיים, לאחר מכן, בשנת 1934 יצא לפלסטינה. בשנה האחרונה לפעילותו של ביה"ס, קיבל לידיו סלומון גולדשטיין את הזיכיון לניהולו. מנהלו הראשון של ביה"ס (עד 1921) היה אהרון מורדקו הרצברג. אחריו, במשך 13 שנה ניהל אותו ויינר. אחרי עזיבתו, היתה סימה פרידלינג למנהלת האחרונה של ביה"ס. ההשגחה על ביה"ס בוצעה ע"י הפיקוח הזמושצ'אי על בתיה"ס. המנהל היה אחראי לצד הפדגוגי-חינוכי, ובעל הזיכיון היה אחראי לצד הכספי וההיגייני-תברואתי.

בשנים 1920-1935 לימדו ב"קדימה" 13 מורים: ש. ויינר, קרולינה מנהיים, ליבה לוין, שרה ויינריב, יצחק זלץ, קלמן אנגלשטיין, מניה זלצמן, אדלה לרר, יצחק ויינשטוק, מלה פרידמן, פרימטה אפרוס. כ "כ בשנת פעילותו האחרונה של ביה"ס: סימה פרידלינג ושמעון ליליינשטיין. רובם היו בעלי השכלה תיכונית. סימה פרידלינג היתה היחידה שהיתה בוגרת אוניברסיטה, ויצחק זלץ, שסיים קורס פדגוגי בירושלים.

ההוראה ב"קדימה" התבססה על תכנית בי"ס עממי 6 שנתי. אולם התכנית שונתה והורחבה במקצת. בסיכומו של דבר, לימדו שם 17 מקצועות. שפות ההוראה היו פולנית ועברית. בעברית לימדו תנ"ך, תלמוד, ההיסטוריה היהודית ודת. בנוסף ל-6 הכתות, הופעלה בביה"ס גם כתה טרומית (כתה א1), אשר מתפקידה היה הכנתם המתאימה של תלמידי ביה"ס העתידיים. לימדו בה, קודם כל, את שפות ההוראה פולנית ועברית.

טבלת תכנית ההוראה בביה"ס העממי הפולני-עברי "קדימה" בשנה"ל 1928/29

מקצוע/כתה טרומית א ב ג ד ה ו
דת 2 3 2 2 1 1
תנ"ך 3 7 5 4 4 4
תלמוד 2 2 4
רש"י 3 2 2 2
פולנית 11 8 9 7 6 5 5
עברית 10 9 7 4 3 3 3
גרמנית 2 2
היסטוריה כללית 2 2
היסטוריה פולנית 2 2
היסטוריה יהודית 2 2 2
חשבון 3 3 4 4 4 4
גיאוגרפיה 2 2 2 2
טבע 2 2 2 2
ציור 2 2 2 1 1 1 1
מלאכה 2 2 2 1 1 1 1
זמרה 1 1 1 2 2 2
התעמלות 2 2 2 1 1 1 1
סה"כ 28 32 36 36 36 36 36

 

את עידן הפיתוח המואץ חווה ביה"ס במחצית השניה של שנות ה-20. באוקטובר 1928 ביקר בביה"ס המספר הגדול ביותר של תלמידים בכל ההיסטוריה שלו – 185, אשר למדו בששת כיתותיו.

מספר תלמידי ביה"ס העממי הפולני-העברי "קדימה" בשנים 1921-35

החל משנת 1930, התהוו סימני משבר בביה"ס. בספטמבר 1931 החלו את לימודיהם בביה"ס רק 104 תלמידים, ומספר הכתות הופחת ל-5 (כולל את הכתה הטרומית). שנה"ל 1934/35 היתה תקופת פעילותו האחרונה של ביה"ס "קדימה". ביוני 1935 סיימו את לימודיהם רק 25 תלמידים. בשנים 1926-32, התלמידים שנשארו כתה היוו כ- 13-15% של כלל התלמידים. בשנת 1939, רבע מהתלמידים נאלצו להשאר כתה. האחוז הגבוה, וההולך וגדל של תלמידים ללא תעודות סיום, יכול להעיד על כך שרמת הלימודים בביה"ס הלכה וירדה בהתמדה.

מרבית תלמידי ביה"ס היו בנים. עם חלוף הזמן, מספרם גדל בהתמדה. בשנת 1926 הם היוו 57.9% של כלל התלמידים, ב- 1928 – 59.5%, ב- 1929 – 61.6%, ב- 1931 – 62.5%, ב- 1932 – 67.4%, ב- 1934 – 81.5%.

המספר הגבוה ביותר של תלמידי "קדימה" היה ממשפחות סוחרים ובעלי מלאכה. בשנת 1924, מתוך 167 תלמידים, 51.5% היו ילדי סוחרים ו- 37.7% של בעלי מלאכה. מקצועותיהם של אבות שאר התלמידים, היה לא ידוע. מוצאם של אחוז ניכר מהילדים היה ממשפחות עניות. ארבע שנים מאוחר יותר, היו פטורים משכר לימוד (שעמד על 4 עד 10 זלוטי) 48 מתוך 81 ילדים שלמדו "בקדימה".

התמוטטותו של ביה"ס בשנת 1935 נגרם בעקר מהמספר הקטן והולך של התלמידים, ובד בבד עם עליה באחוז התלמידים שלא שילמו שכר לימוד. כדאי לשים לב לכך שהחלק העיקרי בהכנסות המיועדות לתקציב ביה"ס, הגיעו בעיקר מהמקור הזה. בשנה"ל 1932/33 הסתכם התקציב השנתי של "קדימה" בסכום של 9,394 זלוטי. ההכנסות משכר הלימוד עמדו על סך 6,894 זלוטי והיוו כמעט 75% של הסך הכולל. שאר התקציב הגיע מסבסוד העיריה והקהילה הדתית, וגם מתרומות. בין ההוצאות הגבוהות ביותר – 77.5% היו על משכורות הצוות. 15% נבלעו באחזקה וניהול ביה"ס, ו- 7.5% בעזרי לימוד וספריה קטנטנה.

את המורשת והמסורת של "קדימה" ירש בשנת 1935 ביה"ס של ארגון "תרבות". האגוד היהודי התרבותי-חינוכי "תרבות" נוסד בשנת 1922 בוורשה. האגוד התחיל לפעול בזמושץ' בשנת 1933. יושבי הראש שלו היו אהרון שלפרוק (1933-36) וישראל רוסט (1937-39). את תפקיד השליטה באיגוד מילאו גם: ברוך זילברקלנג, שמואל ברגר, מרדכי ישראל ויינטראוב, שעיה רפפורט ואשר זגן. הארגון שמנה בשנת 1937 167 חברים, היה תחת השפעתם של "הציונים הכלליים", ובמידה קטנה יותר, תחת השפעת "ההתאחדות". מרגע הקמת האגודה, תכננו חבריה את גיבושו של בי"ס יהודי בעיר. רוב הנאומים וההרצאות שאורגנו ע"י "תרבות" בשנת 1934, הוקדשו לנושא זה. א. שלפרוק היו"ר, התייחס אף הוא לנושא ביה"ס בדו"ח השנתי משנת 1935. "הוא הדגיש את המאמצים של ההנהלה הפורשת בחתירתה להפעלת בי"ס פרטי כללי 7 שנתי מעורב (בנים ובנות), ואשר בדרכו עמד מכשול של מחסור בתקציבים (…)". התמוטטותו של ביה"ס "קדימה" זירזה את הקמתו של ביה"ס "תרבות". ביה"ס החדש העביר לידיו את כל הציוד ועזרי הלימוד מקודמו. משכנו של ביה"ס "תרבות" היה, בדומה ל"קדימה", מבנה השייך לגימנסיה היהודית ברח' שינקיביץ' 5. עד שנת 1939 שכר ביה"ס כמה אולמות מהגימנסיה. בעת ובעונה אחת עם גידולו, תכננו תוספת קומה מעל מבנה הגימנסיה, שתהיה מיועדת אך ורק לביה"ס "תרבות". תכנית הבניה שעובדה ב- 1938 ע"י המהנדס י. מרגוליס, לא יצאה אל הפועל, כנראה בגלל פרוץ המלחמה.

אל ביה"ס "תרבות" עברו רוב הילדים שלמדו קודם ב"קדימה". בשנה"ל 1936/37 היו רשומים 52 תלמידים לשתי הכיתות של ביה"ס. לשנה שלאחר מכן תכננו פתיחת כתה חדשה, שלישית, וקבלת 40 תלמידים נוספים לביה"ס. אפרים רובנס היה מנהלו והמורה לדת, עברית וחשבון של ביה"ס. המורה השניה היתה סימה פרידלינג שלימדה קודם לכן ב"קדימה". הלימודים בביה"ס התנהלו בפולנית ובעברית. ביה"ס "תרבות" סיים את פעילותו בשנת 1939.

איחוד בתיה"ס היהודיים שניהלו את ביה"ס העממי החילוני ע"ש י.ל. פרץ, הוקם בזמושץ' בשנת 1924, והיווה חלק מהרכבו של "ארגון מרכזי של בתיה"ס היהודיים" שנוסד ב- 1921, ארגון שאיחד את מערכת החינוך היהודית החילונית. איחוד בתיה"ס היהודיים היה מוסד שנשלט לחלוטין ע"י "בונד". במנהלות האיחוד ישבו אך ורק חברי המפלגה הזאת, בין היתר: רחמיל ברונדוויין, חיים שטיך, מאיר שטרנפינקל, מורדקו צביליך, משה לוין וחיים שפיזאייזן. במקביל לניהול ביה"ס, ניהל הארגון גם פעילות תרבותית והשכלתית ערה מאוד.

פתיחתו החגיגית של ביה"ס ע"ש פרץ, התקיימה בספטמבר 1925. חודש לאחר מכן התקיימה באולם מופעים "אואזה" עצרת חגיגית שהוקדשה לאירוע הזה. יחד עם רחמיל ברונדוויין בתפקיד בעל הבית, השתתפו בה בין היתר: ש. מנדלסון – שליח המרכז הוורשאי של הארגון המרכזי של בתיה"ס היהודיים, וכ"כ סטפאן סנדלאק שייצג את האגודים המקצועיים של פולין בזמושץ.

את התארגנות העבודה הלימודית-חינוכית של ביה"ס החדש השתיתו על תכנית הלימודים של משרד החינוך הפולני, המעובד עבור בי"ס עממי 7 שנתי, ואשר הותאם לעקרונות בי"ס יהודי חילוני, שעובדו בכינוסו הראשון של הארגון המרכזי של בתיה"ס היהודיים בשנת 1921. שפת ההוראה בביה"ס היתה יידיש. את השפה הפולנית לימדו רק ברמה שתאפשר לילד המסיים את לימודיו, שליטה חופשית בדיבור ובכתב בשפה הזאת (לימודי גיאוגרפיה והיסטוריה פולנית התנהלו בפולנית). ביה"ס, בהנחתו, היה מוסד חילוני, ז"א כזה שלא היתה בו הוראה של מקצוע הדת. כפי שהודגש, הדבר נבע יותר מהיותו מקום לא דתי, מאשר אנטי דתי. בתכנית ביה"ס הושם דגש ברור על יסודות האידיאולוגיה הסוציאליסטית. אחד העקרונות של התכנית גרסה ש-"מטרתו העיקרית של ביה"ס היא ליצור בי"ס של עבודה. ביה"ס שם לו למטרה להפיץ בין בני הנוער את הפולחן והאהבה לעבודה, ולחנך בני אדם מועילים לחברה". ביה"ס ייחס גם תפקיד חשוב לחינוך הגופני.

תכנית הוראה של ביה"ס העממי החילוני ע"ש י.ל. פרץ בשנה"ל 1926/27

מקצוע כיתה
א ב ג ד ה ו ז
יידיש 12 9 6 5 5 4 4
פולנית 6 6 6 7 7 7
טבע 2 3 3 4 4
גיאוגרפיה 2 2 2 2 2
היסטוריה 2 2 2 2 2
חשבון 4 4 4 4 5 5 5
מלאכת יד 4 3 3 3 3 3 3
ציור 2 2 2 2 2 2
זימרה 2 2 2 1 1 1
משחקים והתעמלות 4 2 2 2 2 2 2
עברית (לא חובה) 4 4 3 3 3
סה"כ 24 28 35 35 35 35 35

 

את תפקיד ניהול ביה"ס עד שנת 1930 מילאה פרלה ויין. לאחר עזיבתה, נכנסה לתפקיד, לזמן קצר, אסתרה מנדלסון, ואחריה לייבה שפירו, אשר ניהל את ביה"ס עד לפירוקו, ז"א עד שנת 1932. במשך 7 שנות פעילותו של ביה"ס, לימדו בו 8 מורים. רובם רכשו את השכלתם הפדגוגית בווילנה, אשר באותה התקופה היתה המרכז העקרי של מערכת החינוך היידישאית במדינה (הארגון המרכזי של בתיה"ס היהודיים עבד בשיתוף פעולה הדוק עם ארגון דומה בווילנה). צוותו של ביה"ס הותאם בקפידה ורמת הלימודים היתה גבוהה למדי (בדומה למקומות אחרים מסוג זה). במשך כל תקופת פעילותו, ביה"ס היה תחת ההשגחה המסורה של המוסד שניהל אותו. היתה בו פריחה של חיי תרבות. תכופות אורגנו בו הצגות תיאטרון, נאומים והרצאות אשר להשמעתם הוזמנו לפעמים אישים ידועי שם מתחום חיי התרבות היהודית. בהתאם לעקרונות ביה"ס של הארגון, עודדו גם פעילות חברתית של הילדים הלומדים בו. לאותה מטרה, אורגן קואופרטיב תלמידים.

ביה"ס שכן בשני מבנים שכורים שנמצאו בשני קצוות העיר. מבנה אחד היה בפרבר לובלסקה פשדמישצ'יה (רח' לובלסקה 115), המבנה השני היה בפרבר נובה אוסדה (בית דראגאן ברח' ספאדק 12). לקראת סיום פעילותו של ביה"ס, ויתרו, מסיבות חסכון, משכירת המקום בלובלסקיה פשדמישצ'יה. צמוד למבנה זה היו חצר למשחקים וגינת ביה"ס. בביה"ס היתה גם ספריה קטנה. חיים שפיזאייזן היה המנהל האדמיניסטרטיבי, והחצרנית היתה רבקה ז'ורק.

על אף שמספר הילדים בביה"ס ע"ש פרץ גדל בהצלחה, הוא לא חצה אף פעם את רמת 100 הנפשות. שנה לאחר הקמתו, ביקרו בו 41 תלמידים, בשנת 1928 – 50, ב- 1930 – 73 ושנה אח"כ 95. את ההתעניינות המועטה בביה"ס (בשנת 1928 ביקרו ב"קדימה" למעלה מפי שלשה יותר תלמידים מאשר ב"פרץ") ניתן לפרש בכמה אופנים. ביצירת איכות הוראה חדשה והתנתקות מהחינוך הדתי המושרש אצל היהודים, נסגר ביה"ס באופן אוטומטי עבור חוגים מסורתיים ודתיים. במובן מסוים ביה"ס הפך למעמדי, אשר נשלחו אליו בעקר ילדי הפרולטריון והאינטליגנציה השמאלנית שהיו בעלי דעות מגובשות (בזמושץ' בשנת 1928, 50% מהתלמידים היו ממשפחות של בעלי מלאכה, 30% ממשפחות פועלים ו- 20% ממשפחות סוחרים). כ"כ הנושא של הוראה בשפת היידיש לא היוותה פרט אטרקטיבי עבור חלקים רחבים של החברה היהודית. הסברה הרווחת "שאת שפת היידיש לא צריך ללמוד, את השפה הזאת יודעים" (וביידיש זה נשמע יותר טוב), גרמה להקטנת מעגל האנשים ששאפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בביה"ס ע"ש פרץ. עבור ההורים, שתדיר שליטתם בשפה הפולנית היתה חלשה, הרבה יותר אטרקטיבית היתה הפרספקטיבה שילדיהם ילמדו דווקא בשפה הזאת, המאפשרת ליהודים צעירים יציאה מהגטו התרבותי והאנושי.

התופעה האופיינית, לא רק לביה"ס הזמושצ'אי, אלא לכל רשת בתיה"ס של הארגון המרכזי של בתיה"ס היהודיים, היתה המספר הגדול יותר, באופן משמעותי, של בנות בין הילדים שנשלחו לביה"ס. אם בקנה מידה כלל פולני הן היוו 66% של כלל הלומדים, אזי בזמושץ' בשנת 1928 הן היו עד כדי 86% (43 בנות ו- 7 בנים). את העובדה הזאת יש להסביר במסורת דתית חזקה בערים הקטנות יותר, ואשר כתוצאה מכך ההורים שלחו בכל זאת את הבנים ל"חדרים", ורק את הבנות לבתי"ס חילוניים.

כבר משנה הראשונה לפעילותו, סבל ביה"ס ע"ש פרץ מבעיות כספיות. רשימות התקציבים השנתיים הצביעו על גרעון הגדל בהתמדה. בשנה"ל 1927/28 היה גרעון של 1,019 זלוטי (עם הוצאות השוות ל-9,671 זלוטי), שנתיים לאחר מכן היה כבר גרעון של 1,429 זלוטי, על אף שכלל ההוצאות הוקטנו ל-7,165 זלוטי. הכנסות ביה"ס הגיעו מכמה מקורות: משכר הלימוד, מסובסידיות של העיריה, מהמרכז של הארגון המרכזי של בתיה"ס היהודיים, מליגת תרבות, מדמי חבר של אגוד בתיה"ס היהודיים המקומי וכ"כ מהופעות תרבות שאורגנו ע"י ביה"ס. תרומות מהציבור תפסו אף הם חלק נכבד בהכנסות כלליות. בכל שנה הועבר סכום מסוים לביה"ס ע"י יוצאי זמושץ' שהתגוררו בארה"ב. האמצעים שהושגו בדרכים אלה, הוקצו קודם כל למשכורות המורים והצוות (בממוצע כ- 65-75% של ההוצאות), ושכר הדירה של המבנים. כדאי לשים לב, שאף פעם במשך שבע שנות ההיסטוריה של ביה"ס, משכורות המורים לא שולמו בזמן.

משכר הלימוד, שבכוונת מייסדי ביה"ס היה אמור להוות בסיס לקיומו, היו פטורים בממוצע כשליש מהתלמידים. בשנת 1928, 30% של התלמידים לא שילמו כלל תמורת הלימוד, בשנת 1929 – 31%, ובשנת 1930 – כמעט 37%. חלק מהתלמידים שילמו שכ"ל מוקטן, דבר שגרם לכך שבשנת 1930 תשלום שכ"ל מלא היווה רק כ- 26% של כל הלומדים בביה"ס. ההכנסות הקטנות והולכות מהמקור הזה, אילצו את ההנהלה להעלאה הדרגתית של שכר הלימודים. כשבשנת 1930 שכר הלימודים עמד על 4 זלוטי, אזי שנה אח"כ עלה שכר הלימודים ל-30 זלוטי. אף על פי כן הפעולות האלה לא הביאו לתוצאות מקוות. הגרעון הגדל והולך גרם לסגירת ביה"ס ב- 7 בינואר 1932. איגוד בתיה"ס היהודיים של זמושץ' הפעיל ליד ביה"ס ע"ש פרץ, קורסים שונים לילדים, בני נוער ומבוגרים, ובהם גם קורסים לאנאלפביתים.

ביה"ס הדתי-ציוני "יבנה" הוקם בזמושץ' בשנת 1917 והיה אחד הראשונים מסוגו במדינה (ארגון מרכזי שאיגד את כל בתי"ס "יבנה" בפולין הוקם רק 10 שנים מאוחר יותר). ביה"ס היה תחת השפעתם המוחלטת של חברי "מזרחי", ומייסדו היה יו"ר המפלגה בכבודו ובעצמו, מורדקו יוסף קרונפלד. תכנית ההוראה בביה"ס איחדה בתוכה מגמות מנוגדות לכאורה: אורתודוקסית, ציונית וחדשנית המיוצגת ע"י ביה"ס החילוני. מקצועות יודאיקה, שהיוו את עקר תכנית הלימודים, נלמדו בשפה העברית, לעומת זאת, המקצועות החילוניים הותאמו לרמה שנדרשה ע"י בתי"ס ממשלתיים למיעוטים.

ביה"ס "יבנה" פעל בעיר רק 6 שנים. עד שנת 1923 שכן ביה"ס בככר העיר העתיקה בבית מס' 3. בשנת 1921 למדו בו 80 תלמידים – מספר התלמידים הגדול ביותר מכל בתיה"ס הדתיים. מנהלו באותה התקופה היה לייבוש סובול. לצערנו, לא השתמרו מקורות כלשהם המאפשרים לקבוע את הרכבו של שאר חברי צוות המורים.

מערכת החינוך הדתית כללה 4 סוגי מוסדות: "חדרים", "תלמודי תורה", בתי"ס "בית יעקב" וישיבות. כל סוגי המוסדות האלה פעלו בזמושץ' בתקופה הבין המלחמתית.

ה"חדרים" ו"תלמודי התורה" היו מוסדות לימודיים מסורתיים המיועדים לבנים עד גיל 13 (ז"א עד גיל בר-מצווה) שהיו קיימים מדורי דורות. ה"חדר" היה מוסד פרטי, לעומת זאת "תלמוד תורה" היה בבעלות הקהילה ויועד לילדים עניים, אשר להוריהם לא היתה אפשרות כספית לשלוח את ילדיהם ל"חדר". השלבים הראשונים של הלימודים ב"חדר" כללו שליטה בקריאה וכתיבה בשפה העברית, הנחוצה בהמשך ללימודי התנ"ך והתלמוד. שיטת החינוך המסורתית היתה מושתת על חזרה מלודית על קטעי טקסט מוגדרים מתוך החומר הנלמד שהושמעו מפי המלמד. לרוב, שכן ה"חדר" בחדר אחד, בדרך כלל לא גדול שגם שימש למגורי המלמד. תנאי ההיגיינה והתברואה ששררו במקומות מעין אלה, לעגו לעתים קרובות לכללי היגיינה ותברואה יסודיים.

שיטות החינוך המיושנות, העדר לימודי מקצועות חילוניים וכ"כ תנאי היגיינה מחפירים של ה"חדרים", גרמו לכך שהיתה עליהם ביקורת חריפה מצד חוגי החברה היהודית המתקדמת. רפורמה מסוימת בסוג זה של מערכת החינוך, בוצעה רק לאחר שהונהג חוק חינוך חובה במדינת פולין המשוחררת, לכל הילדים עד גיל 13. "אגודה", שהיתה ממונה על מערכת החינוך הדתית, התחילה במאמצים להכרה בלימודי ה"חדר" כמילוי חובת הלימוד. מאמציה נשאו פרי בשנת 1922. המשרד האחראי על מערכת החינוך הוציא בעניין זה החלטה שהיתה בה תועלת לאורתודוכסים, אך סייג אותה בכך שההכרה ב"חדר" כבי"ס ציבורי תקפה רק בתנאי של הרחבת תכנית הלימודים למקצועות חילוניים (השפה הפולנית, חשבון, היסטוריה, טבע, גיאוגרפיה, גיאומטריה). אף על פי שהרפורמה ב"חדרים" היתה שטחית בעקרה (התלמידים, גם בהמשך, לא קיבלו את אותו הידע שקיבלו תלמידי בתיה"ס הציבוריים), הוקמו לאט, אך בהתמדה "חדרים" מודרניים, בעקר בערים גדולות ובינוניות. בעיירות קטנות עדיין בלטו "חדרים" מסורתיים, אשר תלמידיהם, אשר לא היו משוחררים מחוק חינוך חובה, חויבו בנוסף, לבקר לפני או אחרי הצהרים בבי"ס ציבורי.

שני "תלמודי תורה" של זמושץ' שמומנו ע"י הקהילה, שכנו בשתי שכונות ראשיות של העיר, בעיר העתיקה ובנובה אוסדה. "תלמוד תורה" של העיר העתיקה שכן ברח' היהודים 9. המלמד פנחס הילף הממומן ע"י הקהילה, שימש כמנהל ומורה בשנת 1921. בעת ההיא למדו בו 50 בנים. בשנת 1928 כללה רשימת התלמידים שמות של 26 בנים. להוריהם של 12 מתוכם לא היה עיסוק קבוע, 3 היו חייטים, 3 סבלים ו- 2 בעלי דוכן. בביה"ס למדו גם בנים של: מלמד, סוחר בדברים משומשים, אופה, צבע, סנדלר ונגר. הרש ארליך וחיים אינלנדר ניהלו, מטעם הקהילה במשך שנים רבות את ביה"ס. תודות לעבודתם המסורה, שגשג "תלמוד התורה" של העיר העתיקה בכל התקופה הבין מלחמתית. ע"י השתדלויות אצל הקהילה הדתית ובעיריה, הבטיחו ארליך ואינלנדר עזרה מקיפה לביה"ס מצד המוסדות האלה.

כבר בשנת 1922 לימדו ב"תלמוד תורה" הזמושצ'אי, לצד שפות יידיש, עברית ומקצועות יודאיקה גם, בין היתר, את השפה הפולנית וחשבון. והדבר מעיד על כך שביה"ס הזה קיבל מוקדם מאוד את החלטת המשרד הממונה בדבר כללי תפקודו של ה"חדר" הרפורמי.

"תלמוד התורה" של העיר החדשה (נובה אוסדה) שכן בשנת 1921 ברח' המכונה "שוק החזירים", מיקומו היה כנראה קרוב לבית הכנסת הגדול. מנהלו של ביה"ס במשך שנים ארוכות, היה סגן הרב של נובה אוסדה – מורדקו שטרנפלד. המלמדים שלימדו בה היו האב והבן ממשפ' שוורצברג. האב לימד את הבנים הבוגרים, והבן שלמה את הצעירים. רוב הבנים שלמדו בביה"ס הזה (בשנת 1921 היה מספרם 30), באו מהמשפחות העניות ביותר שהתגוררו בפרבר הזה. חלק מהלומדים ב"תלמוד תורה" היו יתומים.

בתחילת שנות ה-20, נוהלו ה"חדרים" הגדולים יותר גם ע"י איציק לייבה קייל ("חדר ישראל" ברח' ה-3 במאי 7 עם 40 תלמידים), וולפ שטיינר (רח' גורנה – 30 תלמידים), ואייזיק מולץ (20 תלמידים). רוב ה"חדרים" של זמושץ' נוהלו לפי שיטות מסורתיות ישנות, המלמדים שלימדו שם לא ידעו ברובם את השפה הפולנית ולא לימדו מקצועות חילוניים. תנאי ההיגיינה בהם היו מחפירים. בשנת 1918 למדו ב"חדר" של חונה גריי ששכן ברח' אורמיינסקה 8, בערך 50 בנים. הילדים הצטופפו במשך מחצית היום בחדר שמידותיו 2.6X2.6X4.7 מ' ששימש גם כמטבח, חדר אוכל וחדר שינה של המורה. פנים ה"חדר", כמו גם סביבתו, תוחזקו בתנאים הלועגים לנורמות נקיון בסיסיות.

הייחודיות יוצאת הדופן של ה"חדרים", האופי הפרטי והדתי, גרמו לכך שאף פעם לא ניתן היה להעמיד תחת ביקורת ורישום את כל המקומות מהסוג הזה. לא נשתמר שום מסמך ארכיוני עד לתקופתנו, המאפשר, לפחות בקירוב, הגדרת המספר המשוער של ה"חדרים" שפעלו בזמושץ' בתקופה הבין מלחמתית. בהסתמך על מסמכים שמקורם בשנת 1939-1940, הצליחו לאתר 22 מוסדות מסוג זה שפעלו עד שנת 1939. המספר הנכון של ה"חדרים" שפעלו בזמושץ' בשנות ה-20 וה-30, גבוה יותר כפי הנראה.

"חדרים" שפעלו בזמושץ' בשנת 1939

מס' סידורי כתובת שנת הווסדו שם המלמד גיל ומקום הולדתו של המלמד
1 גמינה 25 חסר נתון באום עזריאל בן 61 – ריובייץ
2 גורנה 9 חסר נתון שטרן דוד בן 52 – קראסניסטאב
3 גורנה 13 חסר נתון ארבס לייבה בן 34 – זמושץ'
4 גורנה 16 1899 שטיינר וולף בן 67 – יאנוב
5 קילינסקי 10 חסר נתון פוקס יענקל בן 66 – טישובצה
6 קילינסקי 21 חסר נתון שטורק שולים בן 58 – קראסנוברוד
7 לודובה 3 חסר נתון פייפר מורדקו ברקו בן 71 – טישובצה
8 לבובסקה 45 1919 שוורצברג שלמה בן 52 – זמושץ'
9 לבובסקה 45 חסר נתון פייל אלה בן 48 – חרוביישוב
10 לבובסקה 124 1903 אוברוויס וולף ברק בן 56 – שצ'בז'שין
11 נובי רינק 5 1894 ברנד נחמן בן 67 – וויסלאביצה
12 נובי רינק 14 חסר נתון זלצמן ברוך בן 45 – גוז'קוב
13 נובי רינק 28 1916 קרמר טודריס בן 56 – קראסנוברוד
14 אורמיינסקה 22 חסר נתון שמוץ סלומון בן 42 – זמושץ'
15 פרץ 4 1904 שופל ברוך בן 61 – איזביצה
16 פילסודסקי 8 חסר נתון בודנשטיין איציק בן 55 – וויסלאביצה
17 פילסודסקי 13 חסר נתון זיידל ראובן בן 73 – קומרוב
18 ריה 6 1895 דובנר ברוך בן 64 – איזביצה
19 ספאדק 39 1921 שטריגלר חסקל וולף בן 39 – זמך
20 זאגלובי 14 1921 גלוז אברהם מושקו בן 47 – לאשצ'וב
21 זמנהוף 12 חסר נתון ציצמן אברהם מושקו בן 85 – וויסלאביצה
22 זרבאניצה 7 1924 רוב חיים הירש בן 41 – טישובצה

 

בשנות ה-20 פעל בזמושץ' בי"ס "בית יעקב" שהיה מיועד לבנות יהודיות. תכנית ביה"ס כללה חינוך דתי רחב ולימודי המסורת והטכסים היהודיים. להבדיל מ"חדרים", ברוח האמרה התלמודית "יישרפו כתבי תורה ואל יימסרו לנשים", לא לימדו בבתי"ס של "בית יעקב" את כתבי הקודש. המורים שלימדו בבתי"ס מהסוג הזה היו אך ורק נשים. "בית יעקב" הזמושצ'אי פעל במבנה ששכן בככר העיר העתיקה.

לתלמידי "חדר" המוכשרים יותר, היתה אפשרות להמשיך את לימודיהם בבי"ס תלמודיים גבוהים, ז"א בישיבות. המוסדות האלה היו מיועדים לבנים שמלאו להם 13 שנים. שם קיבלו את השכלתם רבנים, דיינים, מלמדים, מורי דת, מנהלי בתי"ס דתיים וגם מבינים בתלמוד. ישיבה בשם "עץ חיים" שפעלה בזמושץ', נוסדה במחצית השניה של המאה ה-19. היא שכנה בבית המדרש העתיק של העיר. בתחילה ניהל אותה יליד וולודאבה, מצאצאי "החוזה מלובלין", שלמה יוסף הורוביץ, אשר הגיע לזמושץ' בשנת 1889 בגיל 29. לאחר מותו, קיבל לידיו את ניהולו של המוסד, סגן הרב חיים גולדשמיט. בשנות קיומה האחרונות של הישיבה (מחצית שנות ה-20), הרקטור שלה היה הרב אברהם קוטלר. במוסד למדו מעל למאה סטודנטים.

בשנת 1922 נוסד בזמושץ' ביה"ס התיכון הראשון. היתה זאת גימנסיה הומניסטית מעורבת (בנים ובנות) בבעלות הקהילה הדתית. עם הקמתה, התמנה רפאל יעקובובסקי, בעל התואר ד"ר למשפטים, לתפקיד מנהל המוסד. בשנת 1929 הועבר התפקיד לי. אלטרוביץ. מטעם הקהילה הדתית, נוהל ביה"ס ע"י ועדה מיוחדת, אשר על הרכבה בשנת 1929 נמנו: איגנאצי מרגוליס (היו"ר), משה לוין (המזכיר) וכ"כ משה אפשטיין והרש הורוביץ. ביה"ס שכן בבנין הקהילה ברח' שינקיביץ' 5, אשר נבנה קודם לכן לצרכי בית חולים יהודי. הגימנסיה היתה חסרה זכויות ממשלתיות. בעת הקמתה לימדו בה 10 מורים, כולל המנהל. ההשגחה הרפואית על התלמידים הופקדה בידיה של ד"ר ברוניסלאבה רוזנבוש-שפיגלגלאס. בביה"ס היו 7 כיתות, בהן למדו 174 תלמידים (96 בנות ו- 78 בנים). 8 שנים מאוח יותר, מספר התלמידים גדל ל-222, מתוכם 206 היו מזמושץ' גופא, השאר מישובים קטנים בסביבה, וגם מספר קטן מערים גדולות של המחוז (לובלין, חלם).

במחצית שנות ה-30, הועמד המשך פעילותה של הגימנסיה בסימן שאלה. מתחם ביה"ס הפך למקום תעמולה קומוניסטית, בה לקחו חלק מספר תלמידים. אף על פי שכל תלמיד שנחשד בפעילות קומוניסטית סולק מהר מביה"ס, לא מנע הדבר לחצים שהופעלו כנגד הגימנסיה ע"י השלטונות הממונים על בתיה"ס. הפיקוח על בתי"ס הדיח את אלטרוביץ מתפקיד המנהל והטיח בו האשמות של חוסר החלטיות ורשלנות, והעביר זמנית את תפקידיו לידי ויקטור יוז'ביאקובסקי. וכך כותב ז. קלוקובסקי, המנהל החדש: "בידו הקשה והקשוחה, החזיר את הסדר על כנו".

בסביבות שנת 1933, הוחלף כמעט כליל צוות המורים של הגימנסיה. מבין 9 המורים החדשים, לא נמצא אף אחד שלימד בביה"ס כמה שנים קודם לכן. אחרי יוז'ביאקובסקי ששימש בתפקיד המנהל הזמני, מונה לתפקיד, המורה לפולנית ברוניסלאב פרוכטר. בשנת 1935 הועבר ניהול הגימנסיה מהקהילה הדתית אל אגודת ביה"ס היהודי התיכון בזמושץ' שהוקמה במיוחד למטרה זאת. בראש האגודה עמדו: ד"ר ברוניסלאבה רוזנבוש-שפיגלגלס, יונאס פרץ, קסאברי בוט ואליאש אפשטיין. בשנת 1939 למדו בגימנסיה הפרטית החדשה 155 ילדים. צוות המורים גדל ל-15 איש, ביניהם גם 4 מורים פולנים שלימדו חינוך גופני וזימרה. בשנת 1937 ניסו בוגרי הגימנסיה, ללא הצלחה יתרה, להקים חוג בוגרים יהודים המסונף לאגודת ביה"ס היהודי התיכון בזמושץ', אך לאור חשדות על פעילות מהפכנית שכוונו לעבר כמה מהחברים המייסדים ע"י המשטרה, לא נתנו שלטונות את הסכמתם לרישום האגודה.

הרוב המוחלט של הילדים היהודים ביקרו בבתי"ס ציבוריים. בתקופה הבין מלחמתית פעלו בזמושץ' 7 בתי"ס ציבוריים יסודיים, 2 גימנסיות, 2 סמינרים למורים, בי"ס מקצועי-תעשייתי, בי"ס תעשייתי לבנות (תפירה), בי"ס למסחר (הגימנסיה המסחרית) ובי"ס עממי חקלאי.

הילדים היהודים שלמדו בבתי"ס ציבוריים, היוו בשנים 1918-1939, בממוצע שליש מכלל התלמידים, ז"א פחות מאחוז של כלל תושבי העיר היהודיים. הסיבה לכך היתה העובדה שחלק מהילדים היהודיים ביקרו בבתי"ס פרטיים ו"חדרים".

מבנה לאומי-דתי בבתי"ס ציבוריים של זמושץ' בשנה"ל 1920/21

בית הספר מספר התלמידים דת
רומית-קתולית משה פראבוסלאבית
מס' 1 ע"ש א. מיצקביץ' 1279 874 405 32%
מס' 2 ע"ש ו. לוקשינסקי 260 128 129 49.60% 3
מס' 3 ע"ש א. אוז'שקובה 133 101 32 24%
מס' 4 ע"ש ז'בירקי ו- ויגורי 69 67 2
מס' 6 ע"ש ש. שימונוביץ 418 298 120 29%
סה"כ 2159 1468 686 31.80% 5

 

אחוז הילדים הגבוה ביותר למד בבתי"ס ציבוריים המיועדים לתושבי העיר העתיקה ונובה אוסדה (בתי"ס מס' 1, 2, 5 ו- 6). בביה"ס הציבורי מס' 3, בו ביקרו ילדים מלובלסקיה פשדמישצ'יה, היוו התלמידים היהודים גם אחוז גבוה המסתכם בלמעלה מ-20%. בבתי"ס מס' 4 (בפרבר מיידאן) ומס' 7 (הקסרקטינים), לא היו כמעט בנמצא תלמידים יהודיים.

מבנה לאומי-דתי בבתי"ס ציבוריים של זמושץ' בשנה"ל 1937/38

בית הספר מספר התלמידים דת
רומית-קתולית משה פראבוסלאבית אוונגלית
מס' 1 ע"ש א. מיצקביץ' 651 490 149 22.90% 11 1
מס' 2 ע"ש ו. לוקשינסקי 704 369 323 45.90% 12
מס' 3 ע"ש א. אוז'שקובה 582 449 124 21.30% 9
מס' 4 ע"ש ז'בירקי ו- ויגורי 164 163 1 0.60%
מס' 5 ע"ש המלכה יאדביגה 681 379 296 43.50% 6
מס' 6 ע"ש ש. שימונוביץ 776 406 353 45.50% 14 3
מס' 7 ע"ש א. פילסודסקה 263 263
סה"כ 3821 2519 1246 32.60% 52 4

 

בבתי"ס בהם התלמידים היהודים היוו אחוז גבוה של כלל התלמידים, לימדו גם מורים יהודים. בשנות ה-30 לימד בביה"ס הציבורי מס' 1 יצחק חיים שומר יליד בוצ'אץ'. בין המקצועות, אותם לימד היו: לימודי דת, השפה הפולנית, גיאוגרפיה, טבע, חשבון, ציור, זימרה, תעסוקה מעשית והתעמלות. יחד אתו עבדה גם חנה שטרן כמורה ללא תקן, שלימדה את הבנות היהודיות לימודי דת. בביה"ס מס' 2 לימדו סטפאניה, רעיתו של יצחק שומר והדסה קימל. הן לימדו את כל אותן המקצועות שלימד יצחק שומר, פרט ללימודי דת, גיאוגרפיה וטבע. גם בביה"ס הזה, המורה ללימודי דת היתה חנה שטרן. בבתי"ס הנותרים, לימדו המורים חסרי התקן, אך ורק את לימודי הדת. בבתי"ס 3 ו-6 עשתה זאת רבקה רוזן (אח"כ מלכה הולץ), ובביה"ס מס '5 – חוה צימרינג.

בשתי הגימנסיות של זמושץ', לבנים ע"ש הטמן י. זמויסקי ולבנות ע"ש מ. קונופניצקה, היווה הנוער היהודי עד 15-20% של כלל התלמידים. בגימנסיה לבנים בשנים 1922-1939, עברו 93 תלמידים בני דת משה את בחינות הבגרות בהצלחה, דבר שהיווה 15.3% של כלל בוגרי ביה"ס. המספר הגבוה ביותר (10) של תלמידים יהודים בעלי תעודת הבגרות סיימו את ביה"ס בשנים 1926 ו-1931. בשנת 1926, היוו בעלי תעודת בגרות יהודיים למעלה מ-30% של כל בוגרי בתי"ס תיכוניים. בתקופה הבין מלחמתית, נמנו על בוגרי הגימנסיה ע"ש הטמן י. זמויסקי עלמים ממשפחות יהודיות ידועות בזמושץ'. את ביה"ס הזה סיימו, בין היתר, הבנים של יונאס שעיה פרץ – סלומון ויהודה, של יעקב הרנהוט – יוליאן ודוד, של אברהם גאליס – זיגמונד, ושל הנריק ציגלמן – ויקטור. הבנים שלמדו בגימנסיה באו ממשפחות אמידות, וברובן מתבוללות. רבים מהם נשאו שמות פרטיים פולניים, והשפה הפולנית היתה לשפתם הראשונה, לשפת האם. מעגל בוגרי הגימנסיה לבנים שצמח בהצלחה בתקופה הבין מלחמתית, הגדיל לא רק את מעגל האינטליגנציה היהודית, אלא גם את המרכזים המקומיים של "פולנים בני דת משה".

את הגימנסיה לבנות ע"ש מ. קונופניצקה סיימו בשנים 1922-1939, 368 תלמידות, כש- 23.7% (86 בנות) מתוכן היו יהודיות. המספר הגבוה ביותר (12 בנות יהודיות), עברו בהצלחה את מבחני הבגרות בשנת 1938. בשנים 1930-31, היוו היהודיות מעל ל-35% של כלל בעלות תעודת בגרות. כמו במקרה של הגימנסיה לבנים, גם בביה"ס הזה למדו בנות מבתים אמידים ומשכילים. בתקופה הבין מלחמתית, עברו בהצלחה את מבחני הבגרות, בין היתר: 6 בנות משפ' גולדגרבר, 2 בנות משפ' שפר, 2 של משפ' הולץ, ו- 2 של משפ' רוזן. כ"כ בת אחת מהמשפחות להלן: לובלינר, כהן, וכטר ואפשטיין. בין בוגרות ביה"ס נמנו, בין היתר: בתו של בולסלאב לשמיאן – מריה לודביקה, וגם רעיתו של המשורר הידוע – ולודזימיז' סלובודניק.

מעט מהיהודים למדו גם בבתיה"ס התיכוניים הנותרים של זמושץ'. בשנת 1939, מבין 274 תלמידיו של הגימנסיה למסחר, רק 10 היו יהודים (3.6%). בביה"ס לתפירה לבנות למדו באותה התקופה 7 בנות יהודיות שהיוו 10% של כלל התלמידות. בשני בתיה"ס הנותרים (החקלאי והתעשייתי לבנים), לא למד כנראה אף יהודי בסוף שנות ה-30. לא ידוע גם כמה יהודים ויהודיות למדו בשני הסמינרים למורים של זמושץ'.

בגימנסיה לבנים, כמו גם בגימנסיה לבנות, היה יצחק שומר המורה ללימודי הדת. בביה"ס למסחר לימדו יוסף שניידר וחנה שטרן את מקצוע הדת. חנה שטרן לימדה גם בביה"ס לתפירה.

דילוג לתוכן