רבי ישראל מזמושץ' (1700 לערך – אפריל 1772) היה רב ומלומד גליצאי, מן המשכילים המוקדמים, מחבר "נצח ישראל" ו"נזד הדמע".
ישראל בן משה הלוי סגל נולד בעיירה בוברקה במוז לבוב שבגליציה המזרחית (כיום Bóbrka, Бібрка, Bibrka באוקראינה) בערך בשנת ת"ס 1700, עבר בילדותו לזמושץ' והתחנך בה. קיבל בילדותו חינוך מקובל ולמד תורה ותלמוד, אולם התעניין גם בפילוסופיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה, ורכש ידע בתחומים אלה מחיבורים יהודיים של ימי הביניים.
באמור בספר "זמושץ' בגאונה ובשברה": באוירה התרבותית העשירה נתפתחו כשרונותיו בכיוונים שונים והיה עוסק כל ימיו בתורה. ידיעה יקרה מאד השאיר לנו אב״ד של זמושץ׳ בהסכמתו לספר ״נצח ישראל״. בה הוא כותב, כי ר׳ ישראל עסק בהוראה כל ימי שבתו בעיר – מלמד היה בישיבת הקהל. לאט לאט נתפרסם ר׳ ישראל כאיש האשכולות. עודו צעיר לימים יצא שמו לפניו כבקי בחכמות חיצוניות, כשם שגדול היה בתלמוד וספרות הדת. בן שלושים ושבע היה כשר׳ יואל בעל שם מזמושץ׳ כתב את הסכמתו לספרו ״נצח ישראל״, ושם הוא מתארו כאיש אשר תורה וחכמה חברו בו יחד (בין השאר הוא מתארו גם כתוכן גדול): ״עלה שמים וירד מים עד ים, מים התלמוד לים החכמות רמות ונעלמות, גם הרבה פירושים וחידושים על ספר יסוד עולם להחכים הישראלי וכו' וכו'…״.
בזמושץ׳ חיבר ספר, אשר לא זכה אמנם להדפיסו עד יום מותו, הלא הוא ״ספר ארובות השמים״. לפי ההגדרה בהקדמה ל״נצח ישראל״ היה זה ״חבור בחכמות תלמודיות, ההנדסה, הראיה והצללים והתכונה, הכל במופתים ברורים מראשו לסופו אחד מהם לא נעדר״. עמד בקשר מכתבים עם רבנים אחרים בדורו, ובהם היו רבי יעקב עמדן (Jacob Emden, aka Yavetz, 1697–1776), איש אלטונא וברסלאו: שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימנים יט-כא, ורבי שלמה אשכנזי רפפורט מחלמא (1717-1781).
נזד הדמע, תקל"ג 1773
נדפס בדיהרנפורט (Dyhernfurth, Pol. Brzeg Dolny, Lower Silesia) מרכז דפוס השכלה,
בהשגחת ד"ר זלמן ק"ב מברעסלויא (כיום וורוצלאב)
בשנת ת״ק עזב ר׳ ישראל את זמושץ' והלך לפראנקפורט. כאן הדפיס את הספר ״נצח ישראל״. משם הלך לברלין והיה למורה גדול בחוגים רחבים. נדד בין מקומות שונים בגרמניה כדי ללמוד מקצועות אלה, והתפרנס מהוראה. בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה התיישב בברלין ושם נתמך בידי עשירי הקהילה היהודית: יועץ החצר דניאל איציג (Daniel Itzig Yoffe, 1723–1799) והבנקאי פייטל היינה אפרים (Veitel Heine Ephraim, 1703-1775). בין תלמידיו בברלין היה משה מנדלסון (1729-1786) הצעיר מדסאו (Dessau), המחשב אבי תנועת ההשכלה בישראל. הוא לימד אותו פילוסופיה יהודית ומתמטיקה. לאחר מספר שנים חזר לפולין, ובשנים שלפני מותו גר בברודי (Brod), וכאן נפטר בי״ז ניסן תקל״ב.
ישראל מזמושץ' הוא מן החשובים שבמשכילים המוקדמים, ודמותו מייצגת את ההתעוררות לרציונליזם ולמדעים שהתרחשה אצל יחידים ביהדות מרכז אירופה במהלך המאה ה-18. הוא התנגד לבערות ולבורות בחכמות כלליות שאפיינו את היהודים בסביבתו ובזמנו. לפי כמה עדויות גם נרדף על רקע עמדותיו אלה. היה מראשוני המתנגדים לתנועת החסידות. התנגד גם לפלפול המוגזם שאפיין את הלמדנים והעדיף למדנות בדרך הפשט. הוא הדפיס ביֶסְנִיץ (Jeßnitz, יעסניץ) בדוכסות בסכסוניה-אנהלט את החיבור הפילוסופי "רוח חן", כחלק ממגמה של החייאת העיסוק בפילוסופיה הרציונליסטית היהודית של ימי הביניים, שבמסגרתה הודפס גם "מורה נבוכים" באותו בית דפוס. על כן ניתן לראות בר׳ ישראל זמושץ׳ חוליה מקשרת בין ״הזמן הישן״ לבין ׳העת החדשה״, ההשכלה.
כאמור בספר "זמושץ' בגאונה ובשברה": אישים דגולים מרבני ישראל בתפוצותיו היו למודים לעתים קרובות מאד בחכמות החיצוניות ומבחינה זו אפשר לראות את ר׳ ישראל כפרט מתוך כלל גדול. אך אין ספק, כי חותם מיוחד נתנה בו תרבותה המגוונת והנאורה של העיר והקהילה אשר בה חי ופעל. ובוודאי גם תרם את תרומתו הוא ליצירת הצביון התרבותי המיוחד אשר לזמושץ׳ היהודית. למעלה משבעים שנה חי חיים פוריים ביצירה והוראה, מהן כארבעים שנה ישב בזמושץ׳, מקום גידולו ומקור יניקתו. ידוע, מה רבה השפעתו אשר השפיע על אבי ההשכלה האשכנזית, וכך תרמה זמושץ׳ באמצעות אחד מבניה הגדולים את תרומתה ליצירת התנועה הגדולה בראשיתה, באופן פעיל, עוד בטרם שבה וקיבלה ממנה השפעה סבילה, אף-כי מפרה מאד. עם עזבו את העיר, חי ר׳ ישראל בקהילות רבות ופעל רבות. אך תמיד נשאר איש עירו והלא כה הונצח שמו בדברי ימי העם: ישראל זמושץ'.
חיבוריו
- נצח ישראל (פרנקפורט על נהר אודר, תק"א 1741), על סוגיות אסטרונומיות וגאומטריות בשני התלמודים, ועל השימוש בידיעות מדעיות לפתרון קושיות בתלמוד
- אבן ישראל, שו"ת
- ארובות השמים, אסטרונומיה
- טוב הלבנון, פירוש לספר חובות הלבבות
- נזד הדמע (דיהרנפורט, תקל"ג 1773), מאמר בפרוזה מחורזת ובו ביקורת על הבערות וחוסר המוסריות בחברה היהודית, לרבות אצל הלמדנים
- פירוש ל"רוח חן", מילון פילוסופי המיוחס ליהודה אבן תיבון שיועד לסייע בהבנת מורה נבוכים (יסניץ, 1744)
- פירוש 'אוצר נחמד' לספר הכוזרי
