מתורגם מספר פנקס זמושץ עמ' 460-467
ע"י צפורה בן עמי לזכר משפחות לדרמן, איירווייס,אמר ווליגורה
מתוך פרק 18"זכרונות" – "מיינע זכרונות און בריוו"
כל כתביו פרולוג "יידיש" בואנוס איירס 19441944
הייתי כפי שנאמר, עילוי, מוח זריז מחשבה הגיונית ומלא מרץ,שובב.
איך זה מתחבר יחד? זה לא. זה לא מתמזג. תהליך של שני חומרים (מוח לוגי ולב מלא שובבות) יחד "בעל-כורחך אתה חי".
ב"מאניש" בינינו, רציתי לתאר עצמי, ליפות עצמי, הייתי צנום, שחור, עיניים גדולות לוהטות (ניצוצות עדיין נשארו, "מה שפוגע מיד לרשת – מותר לרמב"ם להיות כמו דבשת". זה אני.
נוסף לכך אני "בעל קורא" התחרז, לא הייתי בעל קריאה, ואפילו לא בעל זכות "לעבור על הסדרה". העיקר אצלנו היה ללמוד גמרא.
מהחורבה לשירה, "מריה", המריות תבואנה, לא כולן. כנאמר: פחות, אני לא אתן. הן לא נכנסו לתוכי, ולא לכתבים שלי. והאחרות רחוק ככול האפשר, עדיין לא הגענו לכך, הפרק הזה נקרא שנות ילדות.
לזכור, זוכר אני את עצמי עדיין ילד: א. בין ילדים וילדות בחצר, ב. על הרצפה ב"חדר", המלמד שמו היה קלבל (עגל). יהודי נמוך קומה, רואה אני כעת לפני, זקן קטן, עיניים קטנות ומצנפת קטנה לראשו. ג. המלמד נושא אותי, בסופת שלג, ללמוד ב"חדר".
בגיל שלוש – התחלתי (יחד עם כל החברים) ללמוד חומש, למדתי "ויקרא" אמרתי "ויטרא", לא יכולתי לבטא "ק" ולא "ג". שנים רבות כינו אותי דד דדוד ידודנו ( גד גדוד יגודנו)… בשבת לאחר הסעודה אמורה להיות אצל סבי בבית השמחה. בשעת הסעודה לקחני סבי (יהודי קטן בעל ראש רועד מזיקנה, שנודע לי אח"כ), מושיב אותי על השולחן, אימא נבהלת מכך ולוקחת מהר מתחתי מזלג, מסביב השולחן יושבת כל המשפחה. בן, שתי בנות, שני חתנים, דודתי האלמנה (מדמותה יצרתי את הדמות "סקילה הרבנית" בהגזמה), פרט לסבא וסבתא. לשם מה הושיבו אותי, איני יודע, אך הדבר מצא חן בעיני. אגרטל עמד על השולחן, אני מנסה, האם אוכל להקיף אותו בשתי ידי, סבתא לקחה את האגרטל ושאלה אותי אם אוכל אח"כ לשאת את הדרשה.
טן (במקום כן) – אני עונה ורוצה מיד לרדת מהשולחן. זמן ממושך איני יכול לשבת במקום אחד, מעכב אותי הדוד, כבר אז ”משכיל" חובש מגבעת שחורה. – אותו דוד, שאחר כך יהיה ה"מבין" של שירי הבוסר שלי, שאסף והחביא אותם. שואל אותי – ולאיית "ויטרא" (הוא מחקה אותי) יכול אתה ?
איני יודע מה זה לאיית, שואל אני – מה פירוש? איך כותבים "ויקרא"? חשבתי שהוא לועג לי.
-"ויטרא" – אני עונה בתרעומת – לא כותבים, "ויטרא" זה פסוק ופרשה בתורה הקדושה.
בקושי הסבירו לי מה הכוונה, ופתאום אני רואה מול עיני, מרחפת באוויר הפרשה, מילה אחר מילה, ואני קורא אות אחר אות בקול, פרט לשם המפורש.
עיני אימי דומעות (לא להאמין איך ראיתי הכול), עיניה החלו למצמץ, היא קמה והולכת לפינת החדר ליד התנור, סבתא מתבוננת בה ומחייכת.
– עדיין מתביישת!
סבא מוריד אותי מהשולחן על בירכיו וצובט אותי בלחי, אבל איני יושב זמן רב, לא נח היה לי – עברתי לאבי המנשק אותי.
נוסף על כך, איני יודע או זוכר על סבי, שמו היה שלמה, והיה סוחר מדנציג. סופר שפעם אחת כשחזר הביתה כפי שאומרים – רק עם השוט…. זה היה יום שישי, הלכו למקווה ואחר-כך "הצילו", את שבת, ערכו את השבת כמו בכל פעם, אין אף סימן של עינוי.
דבר ראשון, במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, נקראו יחד כל בעלי החובות שלו ואמר להם :
"רבותיי אני באתי בלי אגורה, קחו כול מה שיש בבית" !
– חנהל'ה, תני – הוא פנה אל הסבתא. והסבתא חנהל'ה הורידה את התכשיטים והניחה על השולחן, פתחה את ארון הכסף והזהב, הביאה את החפצים מהחדר השני, ואף אחד (מבעלי החוב) לא נגע בחפצים.
לסבתא הייתה חנות משלה ומהחנות התקיימו, לאט שילמו את החובות, עם ריבית וחיתנו את הילדים. עד כמה הסיפור אמיתי, איני ערב לכם, אבל, סבתא הייתה מסוגלת לכך, זאת אני יודע. את סבי איני זוכר עוד, מאשר אז ליד השולחן, כשאני מדקלם, אני רואה את עיניו, קטנות לבביות ומאירות.
מתי ואיך סבי נפטר, גם איני יודע, החזיקו אותי בשעת מעשה, מרחוק, וזאת לא שוכחים, שמעתי שהיה חולה והרופא המליץ לעשות אמבטיה חמה וכך הוא נפטר.
– אני דוחה נושאים משפחתיים לאחר כך, וחוזר למלמדים שלי, בגיל 6 התחלתי ללמוד גמרא, באותם זמנים כולם נהגו כך. את המלמד גמרא זוכר אני היטב, גם הוא, יהודי קטן ורזה, לכן קראו לו ביירישל, יהודי רגזן, אבל לא יכול להכות, כאשר הוא כעס, ידיו מתחילות לרעוד.
– הענע – הוא קורא לרבנית – קחי ממחה (כלי למעיכת תפוחי אדמה) ופתחי לעם הארץ את הראש! הענע לא זזה, יושבת ליד התנור, מורטת נוצות או סורגת גרב. אם זה בנוגע לי, היא עונה :
….. שמע, אל תיגע בלייבוש…… אני אספר לריבל'ה. ריבל'ה היא אימא שלי, והרבנית הייתה קונה בצל, ירקות…. והייתה מביאה גם לנו, הייתה לה דריסת-רגל בביתנו, ואהבה את אימא ואותי, ולא יהיו לה "פנים", לבוא לפני אימא שלי.
– היהודייה, היא אמרה" צדקת…. חוסכת מעצמה ומבני ביתה – ונותנת צדקה, צדקה נדיבה! והוא הגזלן, רוצה להכות את לייבשל שלה !
– כן כן – נוהם הרבי – אמרי לה, איזה תכשיט יש לה.
היא נהגה לומר. ההיפך.
אבא שלי ( כבר לא חי) לא נהג להכות, בזמנו כצעיר נתמך מחיה על שולחן חותנו, בבית ישב, מטבעו ליברלי ואפשר אנרכיסט.
הייתה שמועה, שיגייסו לצבא, והתחילה בהלה, הוא הציע לא להיבהל, ולא ללכת, שאף אחד לא ילך.
יכו אותנו ?
עולם שלם לא מכים !
יכבלו בשלשלאות !
אין כל כך הרבה שלשלאות !
יושיבו בכלא ?
עקיבא (אלא אם כן, דבר) להפוך את העולם לכלא!
בכל חיי הוא סתר לי פעמיים. מאז לידתי שנאתי ממתקים, לא לקחתי לפי, "רציתי שיתייחסו אלי כבוגר" התגרו בי, סבתא אפתה כל מיני מאפים טובים: עוגת לקח לבן, עוגת דבש, עוגיות, ומרקחות ריבה….. עבורה ועבור הילדים…… עבור חולים בהקדש. – כל הנכדים, היו מקבלים מדי פעם כאשר חלו, או מעט גנבו, אני היחיד – מיוחד, איני אוכל ממתקים עד היום. בברית המילה של אחי הצעיר, באו עניי העיר להתכבד בעוגה ומשקה, נאספו בחדר האמצעי. בחדר מימין- האימא היולדת, בחדר משמאל האורחים בעלי הבתים, בביתנו היה שרת, שימחל לי, היה "כלב שבכלבים", כך קראו לו כולם, אני רואה אותו בעיני רוחי, היה מוזר גבוה, רזה ובהיר, בלי טיפת דם בפנים, היה אלמן וחסוך בנים.
מספר נשים היו לו, ואף לא ילד אחד, כאשר אשתו האחרונה נפטרה, הוא התייאש מהחיים והכין לעצמו תכריכים. בלילה, סיפרו, מטייל הוא בחצר בתכריכים…. מפחיד אנשים, עניים הוא שונה שנאת מוות. נושא מהחדר של אימא החוצה, גבוה מעל הראש, מגש מלא עוגות לבעלי הבתים, דרך החדר האמצעי, ואני רואה, כיצד ילדה חולה מביטה בעיניים כלות, למעלה למגש. זריז הייתי, קפצתי לגובה, לקחתי חתיכת עוגה ונתתי לילדה החיוורת…. אבי, – אני לא ידעתי על כך, – עמד בדלת החדר של אימי, את הקפיצה למעלה, הוא ראה, מה עשיתי עם העוגה למטה – לא ראה. הוא ניגש וסתר על פני. למחרת אנו יושבים כולם ליד השולחן והוא מספר על כך לאימי :
"השחקן" הזה, כידוע, לא אוכל דברים מתוקים, – לוקח עוגה מהמגש! באותו זמן נכנסת המשרתת להגיש מרק, שמעה מבעד לדלת, – ומספרת להם מה אני עשיתי עם חתיכת העוגה, היא ראתה.
אימא הנמיכה גבות עיניה, תמיד היא שמרה על מצבי רוחה בפני זרים, ואפילו מול עיני מכרים. אבא החוויר עיניו לחות, הוא קם והלך לחדר השני. אני מרגיש אשם שלא סיפרתי מיד, – רוצה ללכת אחריו ולהשלים – ולא יכול. עד היום איני יכול להצטדק, להתנצל ולפייס.
פעם נוספת, בפעם השנייה, חטפתי כאשר כבר הייתי "נער" ולא "ילד" – "בחור" (בן 14 בוודאי) אבל כבר אז – "חוקר" הייתי למדתי "מורה נבוכים" (איך אני מגיע לזה, יסופר) התהלכתי בעולמות עליונים, במרה שחורה, עם חלומות ומחשבות טרגיות, איזו תכלית יש לאדם? הידיעה והבחירה. מהיכן מגיעים וממה הייסורים והצער? – בזה יש בוודאי חלק, המעבר המוקדם כיהודי לחיי כאדם מתבגר. מצב רוחי היה קודר, חיפשתי להתבודד ולגרד ב"ציפורניים" את הנשמה.
· פעם אחת ביום שישי, נעלמתי ליום שלם, איני זוכר היכן הייתי, נכנסתי לבית המדרש לפני קבלת שבת, ישר מהטיול, בקפוטה וכובע של יום חול ומגפים לא מצוחצחים, מלוכלכים בחמר ובוץ שמחוץ לעיר. פני אבי האדימו, אבל לפני כולם התאפק, ובזמן הקידוש, לא יכול היה להוריד את עיניו מפני המפויחות, פתאום, העמיד את הכוס על השולחן וסטר לי על הלחי בידו הפנויה.
שבתות יפות הוא עושה לי! – ויוצא לרגע.
האימא מהמהמת :
כילד אין לי את הכאבים שלו: כשהכאב שלי לא היה בכלל ילדותי, היא לא חשבה. בסך הכול פעמיים סטר לי.
אם אדם זר יניח עלי את ידו, הוא בוודאי לא ירשה, על כך יודע ר' ביירישל והרבנית, היושבת תמיד ליד התנור, עושה משהו, מביטה על התלמידים ומקשיבה ללימודים.
מעל למקום מושבה של הרבנית, על כרכוב התנור, רובצת תמיד החתולה הגדולה העצלה….. קורה לפעמים שהרבנית- מנמנמת תוך כדי סריגת גרב, אפשר שנרדמה מניגון הגמרא, כמו משיר ערש. מפילה את כדור הצמר, החתולה שהמתינה לכך, קופצת מהכרכוב לכדור הצמר, ומתחילה לשחק איתו כמו בעכבר ומגלגלת אותו אל מתחת למיטה….. אנו פורצים בצחוק. הרבנית מתעוררת הרבי מתחיל לכעוס בצחוק כזה. (אני נהגתי לצחוק בקול רם) ופעם אחת הרבי ברצינות רצה להלקות אותי, ואז בדיוק נכנס אבי והסצנה התחלפה בבת אחת.
או ר' יהודי, מה שלומך ר' יהודי? שב בבקשה, ר' יהודי, הרבנית שואלת מה שלום ריבקה'לה (אימא שלי) ואבא פונה ישר אלי ושואל:
· מה אתה מזיע כל כך לייבל'ה?
· מה זאת אומרת? עונה הרבי, (עבר הפחד), כדי שאני לא אספר;
זה, התורה הקדושה, ברוך השם, מחממת וביום קיץ.
לאבא עלה רעיון ליברלי ואומר לרבי :
· אתה יודע מה, ר' ביירישל, תן כל יום לילדים לצאת מפתח הדלת לשעה !
כאילו הרעם הכה את ביירישל. הוא נועץ זוג עיניים מבריקות ומתחיל לגמגם.
מה אתה מדבר? מה זאת אומרת? שהם ישחקו בחמר ?
עמדו לבנות קומה נוספת והניחו חמר לפני הבית.
למה לא? עונה לו אבא.
נכנע ר' ביירישל.
בנוגע ללייבוש שלך. אם ואתה רוצה.
גם אני! גם אני! – אומר בן הדוד שלי יחזקאל.
לר' מרדכי אני ערב לך! – אומר אבי. לאבא של יחזקאל קראו מרדכי.
· כך היה, שנינו קיבלנו רשות ויוצאים כל יום החוצה לשעה לפני הדלת, להר החמר, קיבלנו את- חפירה , לשחק ולטפס על הגבעות והבורות שחפרתי, ובניתי מבצר וחפיר מסביב.
פעילות זו אח"כ שימשה אותנו לעשות מצווה, אחרי זמן קצר הרסו חלק מהמבצר של זמושץ, הרסו את החומה והזמינו עובדים לפנות את הפסולת לחביות בתשלום לפי הספק, גם יהודים קשישים התייצבו לעבודה, כי עבודה אחרת לא הייתה להם, זה היה קרוב ל"חדר", באותה שעה פנויה, היינו רצים לחומה ועובדים במקום אותם יהודים קשישים.
מה שלמדתי אצל הרב ביירישל איני זוכר.
עוד שני זמנים – אני ויחזקאל בן דודי עברנו למיכל המלמד, הוא גם לא הלקה. יהודי מוזר הוא היה, "מיכל הצהוב" – היה לו זקן זהוב, היה מלמד ושמש בית המדרש. היה בעל חשבון וידע "מדידה" פרט ללמידה איתנו בחדר, אף אחד לא ראה אותו בבית המדרש, אף פעם לא דיבר דברי תורה, ואם נשאל, לא ענה. אלא אם כן דובר בעניין גמרא עם חשבון או משנה עם מדידה, אדם אחר נהיה, מדבר בחיבה בעניין , כך שלימוד סתם לא היה עסקו. על נער "גס" ובור ("גראב" באידיש) הביט ברחמנות: "מסכן סתום", על ("וויל יינגל") ילד טוב – כמובן מאליו- אמר "תהיה למדן" – ובקולו נשמע הכול מה? "מאי כולי האי ?"
לפעמים אמר, ולא בסתר: "תהיה רב!"
אף אחד לא ראה אותו מתפלל, " קוצקאי" נסתר (מהעיר קוצק) – אמרו: אלה מקוצק לא החשיבו תפילה, זה היה חייב להיות בסוד, העיר הייתה – עיר של מתנגדים, בית מדרש של מתנגדים, אני נזכר בסיפור(מעשה), ליד השולחן-ערוך עמד יהודי קטן, ר' עזריאלכל קראו לו, בזמן ההוא היה מוזג, נותן מתנות, – שם דבר, יהודי זקן, חולני, עומד לנפול מכל נשיפת רוח, נכנס פעם בערב יהודי זר, גבוה, שמן, גבר, עומד לומר קדיש-יתום ונפלט לו: ויצמח פורקניה. ר' עזריאלכל הזקן האדים, קפץ מעל השולחן והספסל, רץ לעמוד מול הגיבור הזר. עומד על קצות אצבעותיו, קופץ מלמטה ונותן לו סטירה.
לכן מסתיר, כנראה ר' מיכל את החסידות הקוצקאית, מסתובב בשעתו התפילה בין הקהל עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. רק הוא מניע את שפתותיו, לתלמידים זה לא מזיז, אותי בוודאי שלא, אצל הרבנית אני החשוב. אחותה עובדת אצלנו!, אני זוכר, את שתיהן ומתפלא כמה היו הן דומות האחיות. אני המבולבל, לעיתים קרובות טעיתי, אומר לרבנית: "חנה תני לי קצת מים". ובבית לעוזרת:"תמחלי לי הרבנית" יהודיות יפיפיות, צנועות (בעיני הצעירות לפחות), שתיהן היו גבוהות חיוורות עם פנים שקופות, גבות ארוכות, מעל מבטים קטיפתיים, ועיני שקד צרות ומארכות וכבר נעלמות שתיהן מהזיכרון, לאן נעלמו, איני יודע. אני כבר לא יודע מה היה, ומה למדתי אצל מיכל, לא יודע עוד, מהרהר מעט בשקט.
כנראה ספגתי בלבי עצב שקט, שאני מכיר,אפשרי, שהוא בעיניו השקטות העביר אלי מעט חסידות?
אני ובן דודי יחזקאל מגיעים שוב לר' יודל – מלמד גמרא ברמה גבוה יותר, אצלו עוסקים ב"קריאת דף". שני דברים אהב ר' יודל , להכות על האצבעות עם נצרים דקים ולאכול כיסנים. הרבנית הכינה כיסנים ביום הפגרה והלכה. היא לא סבלה "איך בעל התאווה זולל, איך השומן ניגר מפיו על זקנו".
הרבנית לא מתערבת בענייני הלימוד וגם לא הולכת לאימא שלי, שתאיים שתספר לה, אבא שלי כבר סוחר ולעתים רחוקות נמצא בבית. ר' יודל מרשה לעצמו, ואני מסתובב עם אצבעות נפוחות כמו כל הילדים. בזמן אחר, כאשר עברנו מ-"בבא-קמא ל- "יבמות" היה לנו קשה יותר, גם המלחמה הייתה חריפה יותר, קיבלנו מכות לעיתים קרובות יותר לחינם. ר' יודל עיוור מעט, בודאי לא ראה אף פעם מי אשם, לכן הוא הצליף לכולם על האצבעות, את הנצרים, הוא בביטחון רב ובאהבה בחר מהמטאטא החדש שהרבנית הביאה מפעם בפעם. נדמה לי שהיא סחרה במטאטאים, תמיד היו שם לבטח, איני זוכר בדיוק,, הוא ליקט את הנצרים הרכים והדקים ביותר והצליף בניחותא לאט לאט ובמשך זמן ממושך. אנו גם לא חסכנו צרות ממנו.
היה לו זקן לבן וארוך, פעם אחת גרמנו להדבקת זקנו לשולחן, היה ערב, לאחר אכילת הכיסנים, הוא נרדם, חותמת וחומר חותם היה לנו, הנר דלק על השולחן,התקרבנו אליו, כנראה למישהו היד רעדה מפחד, ומשך שערה מהזקן, הרבי התעורר ולקח את הזרדים.
לכן ביום השני יומא – דפגרא לקחנו את התרנגולת הדוגרת והושבנו אותה על קערת הכיסנים מתחת לכרית, הוא בא לקח את הקערה, העמיד אותה לפניו, מביט בעיניים העיוורות ומחייך מנחת, אי,אי, כל כך הרבה בצל מטוגן! ולקח ביס.
פעם אחת אנו "סידרנו אותו", מאחורי בית המדרש, היה מקום החלקה על הקרח, כיסינו את המקום בשלג,בזמן שבין מנחה למעריב, ושלחנו חבר לבית המדרש, כדי להלשין עלינו, שאנו מחליקים. הוא ירד ובא למקום ההחלקה, החליק ונפל, הוא היה איש כבד, התרומם ונפל, מתרומם שוב ונופל ואנו צוחקים: ורוצים לברוח, הוא צעק אחרינו, רחמים! ונשבע שלא ירביץ לנו ולא יעשה מאומה. ואז הקמנו אותו והוא קיים את דבריו. לכן בזמן השלישי ללימוד, צירף חבורת תלמידים אחרת. אנו(אני ובן דודי) עברנו למלמד מקפיד יותר. שנהג לצבוט, היה מוהל, והייתה לו ציפורן חדה, אנו לא שתקנו, הוא חבש מצנפת ואנו בשוליים פנימה שפכנו שלג, הוא ישב ליד השולחן, ומים החל לטפטף לו על הפנים. הוא אהב לשתות תה, הרבנית כל יום מעמידה סמובר פח קטן בלי קומקום קטן לתמצית תה, שופכת פנימה לסמובר כמה עלי תה, הוא אומר לה, זה מעט מדי, היא לא שומעת, והתה הוא כמובן מימי. פעם אחת הבאנו משחה. והוספנו לתה, הסמובר הקטן רתח, והוא מוזג כוס תה, שחור כמו דיו, "א מחיה" הוא זורק לרבנית מבט תודה, יושב ומעמיד את הכוס לפניו על השולחן, רוצה לקרב את השפתיים, נבהלנו שהוא חס וחלילה יורעל, ומישהו ברגלו בעט בשולחן מלמטה, הכוס מתהפכת על ברכיו של הרבי, התה היה רותח. הכעס הגדול ביותר היה אחר כך, למדנו בפרק "איזהו נשך" והוא עינה אותנו בקושיות ועם (ציפורן המוהל) דרש שנתרץ תירוצים. למדן גדול הוא לא היה, ידענו שאלה לא קושיות שלו ולא התירוצים. פעם בשבת התגנבנו לבית המדרש לשמוע לשבוע זה את הסוגיה והתוספות, מהרש"א ומפרשים אחרים, וביום ראשון מוקדם, להמטיר עליו קושיות. יהודי שמן ועגלגל היה, שותק ומסתובב כתולעת, העיניים העגולות נעות בפחד ואנו פורצים בצחוק. והוא צובט אותנו.
ביום שישי היה מצליף לכולם, כאילו בצחוק. לקיים מנהג ישן, שנזכור את השבת וזה כאב. ובכל זאת אנו לפעמים אהבנו אותו. מאוד אהבנו אותו.
ב"יומא-דפגרא" היו הילדים מביאים "כסף קטן" (שניים שלושה מטבעות ואפילו עשירייה) מזה נהגנו להכין סעודה, הסעודה הייתה מ"הסחורה של הרבנית" דג מלוח, כעכים ושעועית חמה. לסעודה הצטרפה גם הבת היחידה של הרבי. ילדה חיוורת ועצובה, עם עיניים מארכות ומעורפלות, והרבי נהג ללטף אותה על ראשה הזהוב, וסיפר לה ולנו מעשיות מעין יעקב ומהמדרשים, אדם אחר הפך, כל כך רך ולבבי, וקולו ספוג חרדת קודש, והרבנית הכעוסה ישבה בשולחן הנפרד, עיניה ניגבה.
או, אז אהבנו אותו: אח"כ סבלתי גלות, למדתי אצל מלמד בנכר בשובשין, מרחק שלושה מייל מהבית, אח"כ בבית דיין אחר למדתי, על כך בפרק הבא.
