זה רבות בשנים התנוסס ביפיו המגדל הגבוה אשר בעיירה ז. עם השעון הנהדר; גבוה הוא המגדל מאד, ובהרים איש את ראשו למעלה יראה את שיא גבהו, העטוף מפלשי עבים ובזרות השמש בימי הקיץ הלוהטים והשתכרו קרניה אל כיפת המגדל המוזהבת ואלפי קרנים מסנוורות עינים יוצאות ומתפשטות שם.
עומד המגדל באמצע העיירה הבנויה כעין תיבה מרובעת. בגאוה וגאון מסתכל השעון באלפי הבריות הרוחשות לרגליו. במנוחת-אבן אכזריה, מנוחת-לעג הוא משקיף מלמעלה על האנשים הנעים וזעים, הרצים ומשתוללים ממקום למקום נטולי מנוחה לעומת אצבעותיו העבות הנעות לנצח בהעלם מעין רואים, שוחקות לכל רוח. דומה כאילו לא יד אדם הילכה אותן, אדם בן-תמותה, אדם בן-חלוף. הזמן הנצחי המשקיף על חיי בני אדם הוא הוא שהכניס בו רוח חיים. צלצוליו הם עבים, מתכתיים, שקולים ומדודים, יורדים כרעם על ראשי האנשים, הרצים-טסים, נדחקים ונלחמים, מתכופפים ומזדקפים… דומה צלצולי הזמן-הנצח הם: מבשרים הם את יום המוות הנורא שבוא יבוא, אף אם יאחר. לא כדאי, איפוא, להתפתל בנפתולי החיים.
וחותם עין הזמן מוטבע על כל אנשי העיירה. דומים הם לחיילים זריזים הצועדים במהירות צעדי ברזל תחת פקודת שר צבאם, דומים הם לאסירים המטיילים את טיול הבוקר בחצר בית המאסר: הסובבים בעיגול צר בפעם האלף והאחת ועין הנוטר צופיה עליהם. יש חשק לכווץ את גופך, לזקוף צוארונך מעליך ולהיסתר מפני מהלומות הזמן. ואשר על כן שתקנים הם בני העיירה. אם זעומה חיבקתם בזרועותיה המוצקות הקרות. ובהופיע צחוק על שפתותיהם, צחוק עליז, צחוק משובה, והמית אותו לעג השעון הזדוני. ובהתפרץ ילדים במשובה עליזה, ברצונם לכרכר ולפזז והיתה תנועתם כטרם באה לעולם – ושוב דממה. ומרגלא בפומא של כל ילד קטן שאלה מופנית לאבא: ״מי עולה שמה להלך את השעון שלא פוסק מהלכו לנצח? אין זאת כי אם יד נסתרה היתה בו״.
יש אשר מטר סוחף ניתך ארצה והתתמקו כל בני העיירה הביתה, כנסים מנוסת מלחמה. ונשאר עומד בחוץ השעון, אלפי טיפות גשם דבקות בו, רצונך לרכך אותו אולם פעלן הוא כאפס ואין. סלע נוקשה כזה אין דמעות, דמעות רחמים, פועלות עליו. דממה נוראה שלטת. נשמעת ברור כל דפיקת השעון, דפיקה אכזרית הולמת ובלילה בהליט השינה את כל העיירה ואור כסף הלבנה נשפך עליה, מראה המגדל כמראה ארמון קסם למכשפים שעוד מעט ויגיחו משם.
חושך. חלונות הבתים, אלה החורים השחורים, מעידים על חלומות המועקה שדבקו בכתלים והשעון, זה מלאך החלומות הער, דופק ומתקתק בלי הדף את תקתוקיו הפסקניים והפזיזים וגוזר על השתיקה.
עברו רבות בשנים ומלחמה באה לעולם. גלי-דם הציפו את העיירות הקטנות וגם עד העיירה הזאת חגיעו. יומם ולילח נוהרים מחנות צבא למערכות המלחמה. עגלות צידה מוצקות וכבדות טעונות סבל, פרשים רוכבי סוסים דוהרים ומשתוללים, קולות ורעש של חיילים המובלים לטבח, זיקי דם בעיניהם. מסתתרים בני העיירה, מגיפים תריסיהם ודלתותיהם, מתכנסים בחדרי חדרים מפני פחד חחרב המתהפכת בחוץ. ריקים הרחובות ושוממים, מתרפקים על שרב היום ועל קור הלילה, מתגעגעים לפעמי בני אדם, נאנחים תחת פסיעות-המלחמה הכבדות.
אחד הוא השעון המסתכל מלמעלה בנחת קרה, בהעוית סוד של מספריו הטמירים. ובין רעש התותחים, וקולות הפרא של המנצחים ואנקת חלושה של עשוקים בני-בלי-בית המבקשים את המות ואינו, נשמע קול דפיקת השעון. כל תקתוק – הוא בשורה רעה לעולם. כל צלצול – מעין בקשת תחנונים יש בו, כאילו חש את היום הרע שיבוא גם עליו. נשתולל האדם, נטרפה דעתו עליו. כליה הוא גוזר על הכל ופוסע גסות גם על הזמן. זיק הפרא של האדם הקדמון בעינו האחת ובשניה ניצוץ של בקשת אלוהים.
ועם דממת הלילה, בהשתתק לרגע חית המלחמה, חרדים בני העיירה לכל תקתוק השעון, תקתוק פזיז, בהול, עצבן… אין זאת כי נכמרו רחמיו גס הוא על המוני הרעבים, דם הפרא בעיניהם, המשתדכים ברחובות השוממים וכל עצמותיחן תאמרנח: ״לחם״. אין זאת בי רחם מרחם גם הוא את המוני השדודים, קרבן הפורעים, המשחיתים על ימין ועל שמאל. או אפשר מרגיש הוא בקצו הקרוב לבוא.
אמנם כן. בבוקר לא עבות אחד פגע כדור במגדל. הוא נהרס. השעון נפל והתפוצץ. הד נורא קם בלב בני העיירה. דבר ניתק בזמן. רגלי אדם עומדות בנצחון על מפלת השעון. שעה רעה ירדה לעולם.
זמושץ', 1919
