חודש אוגוסט 2000 , האם חשבתי פעם על שנת 2000?
לפני כארבע שנים התחלתי להעלות על הכתב את סיפור חיי כדי להנחילו לדורות הבאים.
עכשיו אני קורא בסיפוק את הסיפורים שנוצרו בעקבות ההקלטות והשיכתוב.
אני לוחץ על הלחצן במכשיר ההקלטה ושומע את עצמי, ואני מתלהב. בכל פעם מתלהב מחדש מהפטנטים שאני לומד במכשירים המתוחכמים של ימינו. את הסיפורים הראשונים שלי הקלטתי במכשיר קטן ופשוט, שאיננו עוד אצלי. איתו הסתדרתי די טוב, ואילו עכשיו בידי רדיו-טייפ גדול, מורכב, בעל כפתורים – כך אני מכנה אותם- רבים ומגוונים.
אני מנסה להקליט בו ואינני מצליח; מדבר אליו – אך הוא משיב לי במוסיקה קלאסית. מה קורה פה? מה לא בסדר? הו, הבנתי! הייתי צריך ללחוץ על שני כפתורים ביחד, גם כדי שיקליט וגם כדי שירוץ קדימה…פלא פלאים! סוף סוף אני שומע את עצמי… אולי אתם מחייכים לכם עתה ונדים בראשיכם: מרדיו טייפ אתה מתרגש, סבא? יש היום מכשירים הרבה יותר מתקדמים!
אל תשכחו את הרקע שבו צמחתי, החשמל הופיע בביתנו לראשונה רק כשהייתי בן עשרים, כל ההמצאות המודרניות שאתם מקבלים כמובנות מאליהן – אצלי הן בגדר חידוש.
עכשיו אנחנו בישראל של שנות האלפיים, בעידן מתקדם בקצב מסחרר, זהו העולם שלכם, נכדיי וניניי.
ואני? אני מתגעגע לתום של ילדותי – ומתפעל מהתיחכום של ילדותכם.
קורות חיי – לימור מיכאל
כמה וכמה פעמים התחלתי לכתוב את קורות חיי. בשנים האחרונות אירע הדבר בתכיפות יתרה. הייתי יושב אל השולחן , מעמיס על דפים צרורות – צרורות, ולאחר מכן – לא מרוצה, מאוכזב, מכניס את הדפים אל המגרה. שיחכו לשעת כושר. לאחר זמן הייתי מנסה שוב – אך לשווא.
הבעיה היא שלספר אני יודע – הו מה רבים הסיפורים ! אך אינני יודע לכתוב. כלומר, לתאר בצורה ספרותית וללא שגיאות. את העברית שבפי קלטתי בעבודה פה ושם, ואת זו שבמחברתי שכללתי מהאידיש. אזדקק איפה לסיוע בכתיבה, הן מעודי לא למדתי את השפה העברתי בצורה מסודרת.
בעצם לשון הקודש ידעתי מילדותי. למדתי אותה ב"חדר". בגיל ארבע הביאני אבא ז"ל ל"חדר" של הרבי- חדר פולני כמו בשירים ובסיפורים האידיים. היה לו לרבי שותף שלימד אותנו, הילדים, חשבון וכתיבת חיבור ביידיש.
זה היה בעיר זמושץ’. היטב הרגשנו כילדים את שנאת היהודים שרחשו כלפינו הפולנים. חיינו בתוך ביצת שנאה. זכורני פעם, כשחזרתי עם חברי מהלימודים, התנפלו עלינו "שקוצים" בקריאות תגר, בצחוק גס ובמכות וחבורות. שנינו פתחנו בריצה היסטרית לכיוון הבית כדי להינצל מידי הפורעים – והם אחרינו. ה"גלושן", שאמא הלבישה לי על הנעליים, נפלו תוך כדי ריצה וחששתי לעצור כדי להרימם. חזרתי הביתה נושם ונושף, סמוק, רועד, בגדיי ונעליי רטובים ומטונפים בבוץ. אמא נחרדה: מה קרה מישה ? סקרה אותי במבטה מראש ועד כף רגל – והבינה הכל. אספה אותי אליה בחיבוק, ואני פרצתי בבכי משחרר.
הורי רשמו אותי לבית ספר עירוני. מעט תלמידים יהודים היינו בביתי הספר הזה, ותמיד הצנענו את נוכחותנו. ישבנו בספסלים האחוריים, לא הצבענו כדי לענות, לא הגענו אל הלוח. והמורה גם הוא כמעט שלא התייחס אלינו. כאילו היינו ספסלים. אך בהפסקות ואחרי שעות הלימודים דאגו התלמידים הגויים להזכיר לנו מי אנחנו. לעיתים קרובות פרצו התנגשויות אלימות בין התלמידים הפולנים לבין היהודים. תמיד הפצועים היו היהודים והפוצעים לא היו נענשים. ואין מה לעשות אלא לשתוק. שלא יהיה יותר גרוע, חלילה.
זכורני גם את גיסי. חזר פעם מהעבודה ופניו שותתות דם. שלושה בריונים גויים התנפלו עליו, סיפר, ככה סתם משום שהוא יהודי. איזה מזל שלא פגעו בך בעיניים – מלמלה אחותי בטפלה בו. כמה כאבתי את כאבו, כמה זעמתי את זעמו !
לך יש מזל – כך סח לי לאחר מכן – אתה נראה פולני, וזה טוב. אל תתבלט.
אכן כשהייתי בין פולנים , חשבו שאני אחד מהם. רזה, קטן ובלונדיני. בהיותי כבן עשר הלכתי עם ילד פולני לפארק העירוני, למגרש הטניס. שתי קבוצות של סטודנטים שיחקו שם טניס זו נגד זו. אנחנו השניים אספנו בשבילם את הכדורים וקיבלנו שכר עבודה משותף : זלוטי אחד. הילד הפולני לקח את המטבע ולא הסכים לחלקו לשניים, כמוסכם. למה ? כי אתה יהודי ! – זרק בארס.
לך, תביא ילד אחר, לא יהודי – אמור לו הסטודנטים, לאחר שניסו לשפוט משפט צדק בינינו. אלא הגשם שהתחיל לרדת שיבש את התכנית.
משפסק הגשם שבו למשחקם, שכחו את התקרית וגם הילד השני עזב את המקום. נותרתי לבדי. אני חייב להרוויח את הזלוטי ! – החלטתי. חזרתי למגרש ושירתתי את שני הצדדים המשחקים: רץ ואוסף ומביא וחוזר ורץ. לא יכול להיות שאתה יהודי – צחקו ומחו זיעה בסיום המשחק, ותקעו לידי זלוטי נוצץ (שלי בלבד !) – שלא תשכח לבא גם ביום ראשון הבא!..
גרנו באזור מסחרי.
אמי בחרה את מקום המגורים שלנו. מאוד רצתה שאלמד אצל שען וצורף, שגר בשכנותנו. כנער היה עלי ללמוד מקצוע מכניס, כדי שאוכל לתרום לפרנסת המשפחה ולמצוא כלה בהמשך הדרך.
אותו צורף דרש תשלום גבוה כשכר לימוד, והתנה את הלימודים בשלוש שנות ההתמחות שלי כשוליה בלי לקבל שכר. זה היה יקר מדי.
תלמד להיות חייט כמוני – אמר לי אבי – הרי קצת לתפור אתה כבר יודע מהבית. אולי זה פחות מכובד מצורף, אבל בכל זאת מקצוע בטוח. אנשים תמיד צריכים כובע ומעיל…
גם אבי התחיל את ה"קריירה" כשוליה בבית המלאכה הקטן של סבא. רווחים גדולים הוא לא ראה בעבודתו. פעמיים ביום הלך לבית הכנסת. בשבתות וחגים לקחני איתו. הייתי אז צועד מאושר, פסיעותיי מנסות להשיג את פסיעותיו. לבוש בבגדי שבת נקיים חשתי גאווה על כי אני חשוב בעיני אבא. שהרי בית הכנסת הוא מקום של קדושה, שבו אסור להפריע; הוא מקום של יהודים רציניים, חשובים, מבוגרים.
פעמים רבות העסיקה אותי כנער השאלה, מדוע הגויים כל כך שונאים אותנו. בין המבוגרים היהודים למבוגרים הפולנים ניכר הבדל בלבוש, בצורה החיצונית. וטבעה של חברת אנשים, שהיא לא מקבלת לתוכה את הזר. אולם בין הילדים היהודים והגויים באזור מגוריי לא ראיתי הבדל חיצוני – ולמרות זאת הם שנאו אותנו שנאה עיוורת.
גם אנחנו שנאנו אותם. ב"חדר" למדתי, שכאשר אנחנו, הילדים, נתקלים בתהלוכה של גויים ובראשה צלב – עלינו לירוק שלוש פעמים. טפו-טפו-טפו! חיינו בפחד מתמיד, במיוחד בחגים שלהם. לא ידענו מהיכן תיפתח הרעה.
רק כשהתחלתי לבקר במועדון נוער ציוני "סקוט", רכשתי לראשונה את הידיעה הבסיסית: אנחנו , היהודים, צלבנו לפני שנים רבות את המשיח של הנוצרים (שהיו אז יהודים). מאותה שעה הם שונאים אותנו. האמנתי בכך. אפילו התייסרתי על כך : מדוע היהודים היו צריכים לצלוב אותו ? במרוצת חיי הבנתי שללא קשר לאותה צליבה קדומה, כל מה שיעשו היהודים תמיד יהיה לצנינים בעיניי הגויים. הן כך אמרו חז"ל על פגישת יעקב ועשו בחזרתו של יעקב מחרן: "הלכה היא שעשו שונא ליעקב".
יעקב אבינו היה במשך ארבע עשרה שנים תלמיד מצטיין בישיבת שם ועבר, ואחר כך יצא אל החיים והחל לעבוד אצל לבן. אף אני עד גיל 14 למדתי (ב"חדר" ובבית הספר) ולאחר מכן נכנסתי לעבוד אצל חייט פרוות.
לא הייתה לו, לחייט זה, מכונת תפירה. העבודה נעשתה בצורה ידנית, בכח פיסי רב וברצון חזק. ואני עשיתי חייל. עד היום אני נהנה ממעיל וכובע חם שתפרתי אז בעשר אצבעותיי.
החייט העניק לי הפסקת אוכל. זו הייתה שעה קלה של סנדוויץ' כרוך בחלומות, מתובל בהרהורים על הדברים הנפלאים ששמעתי במועדון הנוער הציוני.
… הנה ארץ ישראל, חלומה, וקסומה, מצפה לי, מישה ולחבריי. היא משוועת לידיים עובדות שיגאלו את אדמותיה. היא זקוקה ליהודים יקרים שיקימו בה חברה שוויונית. כשנהיה גדולים נעלה לישראל, כך הבטיח לנו המדריך, אם ההורים יחששו לעזוב – אנו נהיה החלוץ לפני המחנה ! אנו נכשיר את הקרקע, כדי שהם יעלו בעקבותינו… הקץ לגלות!
והיו גם קולות אחרים:
בפלסטינה יש ערבים, והם שונאים את העולים היהודים ומציקים להם. הטרור מתגבר בערים ובדרכים. פלסטינה היא מושבה של בריטניה ובריטניה גם היא אינה אוהדת יהודים. ובכלל, העניין מסובך.
ואני מטלטל בין מה שאני שומע, ואינני יודע את נפשי.
באותה תקופה נתפסתי, כחבריי, לרעיונות מהפכניים. רצינו לתקן את העולם, להביא לו את בשורת החופש, השוויון, האחווה. נשלחנו ע"י חבר'ה מבוגרים מאיתנו לפעילות סוציאליסטית מחתרתית: לפזר כרוזים ולהדביק מודעות ברחובות העיר ובפארק. ביצענו זאת בחשכה, במהירות, כאנשי גרילה מיומנים. קלי רגליים היינו, פועלים ובורחים. הלב היה הולם בעת ביצוע המשימה: אשרינו, אנו נוטלים חלק ברבולוציה עולמית ! נראה שהאידיאלים הציונים התערבבו אצלנו עם רעיונות הסוציאליזם לאידיאל מהפכני אחד, שסימלו – הדגל.
הדגל האדום עם אותיות הזהב.
תלינו אותו על כבל החשמל של מחנה צבאי בטכניקה שתרגלנו: מעל הכבל משליכים אבן, הקשורה לחוט ארוך. בקצה החוט קשור מקל עם הדגל. כשמושכים, מותחים ואח"כ חותכים בסכין את הכבל, קופץ הדגל למעלה – ואנחנו בורחים. אנחנו , משמע, שני חבר'ה גדולים יותר, ואני הקטן. כל אחד מאיתנו בורח לכיוון אחר כדי להטעות את האויב.
אולם איתרע מזלי. דווקא אחריי רדף סגן בריון על אופניו , תפסני בזעם, הפליא בי מכותיו וגררני אל המחנה. לאחר שבוע של חקירה משטרתית, שבה עמדתי בגאון וסירבתי להלשין, מצאתי את עצמי בבית הסוהר בזמושץ’, מחכה למשפט.
בן שבע עשרה הייתי אז. תקופת הכלא נמשכה כחצי שנה עד למשפט. תנאי המאסר גרועים. יחס משפיל, מזון רע, צפיפות וזוהמה. והמתנה מורטת עצבים. אף על פי כן לא חלפה במוחי מחשבת חרטה. גא הייתי במעשיי. חשתי כגיבור. לא חששתי משום עונש שיטילו עליי.
לא שיערתי כמה קשה המאסר להוריי. הם רצו לחיות בשלום עם הסביבה הגויית עד כמה שהדבר אפשרי. הם ביקשו לכופף את הראש כשפורץ גל זועם ולהמשיך אחר כך הלאה את מהלך החיים. ולפתע צמח להם בן מהפכן. בן יחיד להם – והוא נמק בכלא! מי יודע מתי יצא לחופשי…
בעת המשפט גילו הוריי שאני לא סתם דג רקק בחברת המורדים, אלא "רבולוציונר גדול", "אוגניזטור" ! – אלו מקצת הכינויים המדהימים שהדביק לי הקטגור בנשאו את נאומו. צבטתי את עצמי : האם אני חולם ? האם אני מיכאל הרזה והקטן, מנהיג מרד בקנה מידה עולמי ?
אילו באמת הייתי מהפכן מוכשר, הייתי מתכנן בריחה מהכלא ומצליח להתחמק מהמשפט. אולם אני, לקראת יום הדין חליתי בחולי המעיים ואושפזתי בבית החולים העירוני. הוצמד אליי שוטר מזויין. כמה וכמה פעמים נאלץ אותו שוטר להיכנס עמי לשירותים ולסבול את הריח. כמעט וירה בי מרוב כעס.
המשפט היה קצר. שעתיים בערך. פסק הדין:
שלוש שנות מאסר!
שלוש שנות מאסר – התקרה התמוטטה. רגליי קרסו. ראשי הלם וכי לא די בחצי שנה קשה בבור?
לא ידעתי את נפשי. רק כאשר השוטר, שכבל את ידיי באזיקים, התגלגל מצחוק, הבנתי פשר החמימות הרטובה במכנסיי. גיבור גדול, גיבור גדול !…
אני לא גיבור, אני רק ילד בן שבע עשרה וחצי – רציתי לזעוק, להתחנן על נפשי – אך לא. שתקתי. נשאתי את הכאב בכבוד. רק מול עיניה הדומעות של אמא השפלתי עיניי, התכווצתי. כאבו לי דמעותיה.
ואז קלטתי.
והצער על עצמי , על גורלי, צבט את כל כולי.
הבנתי שעליי להיפרד בבת אחת משנות נערות יפות, מהבנות שהכרתי, מהקשרים שגיששתי לקשור איתן בלב רוטט, מהבילוי בקולנוע ובמקומות מפגש אחרים.
… זה התחיל על ידי האופניים. לנער בן שש עשרה המלמד נערה לרכב על אופניים, זוהי באמת חוויה מרגשת. ביד אחת אני אוחז בכידון ובידי השניה תומך בה מאחור. והיא פוחדת-צוהלת כאחת. אל תדאגי, זה בסדר, הנה את רוכבת מצויין ! –תומך ומעודד אך מקווה שהיא תאבד את שיווי המשקל ותיפול לכיוון שלי. אז אנסה לתפוס אותה בשתי ידיים אמיצות, ויחד ניפול לארץ זו על זה, צוחקים בלבבות הולמים ממגע הגוף לרגע. ובזריזות כבר נעמוד על רגלינו סמוקים ממבוכה, מנערים את הבגדים, מרוצים …
בעצם החוויות החלו עוד קודם לכן, בעיירת הקיט יוזפוב. מקום זה, העשיר ביערות אורן ענקיים, קסומים, משך אליו בכל קיץ אלפי נופשים. גם אחותי ואני הגענו לשם. לנו בבית קרובים, ואכלנו ארוחת צהריים בפנסיון: היא מנה ואני חצי מנה (בשבילי אפילו זה היה יותר מדי)
אחותי היתה גדולה ממני בשש שנים. נערה בשלה, יפה. בחורים נמשכו אליה כמו אל מגנט. הם היו מטילים עלי כל מיני שליחויות ביער כדי להשאר איתה לבד. ואני התמים, אצתי ומילאתי את בקשותיהם. רק לאחר זמן הבנתי…
היא נישאה בשנת 1932. הייתי בן שש עשרה ונותרתי בן יחיד בבית.
לא סיפרתי על שלוש השנים שביליתי בכלא. הייתי הצעיר מבין הכלואים. כולם אסירים פוליטיים, מתנגדי המשטר, פולנים, אוקראינים ויהודים. זוכרני ביניהם גם איש צבא בדרגה גבוהה, שפוט לחמש-עשרה שנה. אלו לא היו פושעים אלא חבורה משכילה. בחברתם הרחבתי את השכלתי.
הרי ללמוד הפסקתי בגיל 14, גם לימודי חול וגם לימודי קודש. הפסקתי ללמוד, אך הראש נשאר פתוח, מוכן לקלוט. הראש הזה התחדד בהתמודדותי בסוגיות הגמרא בהיותי נער. עסקנו אז אצל הרבי בגמרא קידושין, ואני למדתי בחשק. ידעתי את טענות האמוראים והוכחותיהם במחלוקות המסובכות, כיוון שהנושא משך אותי. מערכת היחסים שבינו לבינה – דברים שהצנעה יפה להם – נישואים וגירושים – כל אלו סיקרנו והקסימו. כשנכנסתי בגיל 14 למעגל העבודה נעצרו לימודיי, והם התחדשו בבית הסוהר. אלא ששם לא למדתי גמרא. שם רכשתי ידע באלגברה, כלכלה, אזרחות ועוד. כל אסיר שהיה ידען בתחום מסוים, לימד את השאר. ולמדנו בהתלהבות. את אור היום ניצלנו לכתיבת טקסטים ולתירגול, ובלילה בחשכה שיננו בעל פה תיאוריות פוליטיות. נעשיתי בקי במניפסט הקומוניסטי. ידעתי בעל פה פרקים ממנו. אמנם בתוכי כירסמו ספקות: האם התיאוריה הזו באמת תציל את העולם ? האם אני הוא זה שאמור להציל את העולם ? אני לא בטוח בזה. אולם כדי לא להיות יוצא דופן שיננתי את החומר בדבקות.
תחושת היחד, תחושת אחים לצרה – אחים חפים מפשע נוכח משטר עוין – סייעה לנו להחזיק מעמד. אפשר, אם-כן להבין כמה סבלתי כשהעבירו אותי לבידוד למשך שבוע. חליתי אז במחלת עור והטיפול כלל משחות ובידוד. רק בהיותי עם עצמי התעצם הכאב הפנימי בגין הניתוק מהמשפחה. אני רוצה להיות חופשי ! – זעקתי בלי קול – רוצה את אמא ואבא, את פרלה ואת בעלה ! שני אחיינים נולדו לי בתקופת הכלא ואני לא ראיתי אותם בכלל !…
כשנה לפני השחרור פתחו כל האסירים בשביתת רעב, על פי הוראת ההנהגה הפנימית (אחד מהם, דמות כריזמטית, נעשה למנהיג). בית הסוהר היה גדול, והכיל כ900- איש – מסה אדירה של כלואים ממורמרים. הסיבה למרד לא היתה התנאים הפיסיים הגרועים – עם אלו השלמנו, לא ביקשנו מעדנים.
הסיבה היתה ששלטונות הכלא החרימו לנו את מכשירי הכתיבה. הם חששו מההשכלה הפוליטית המתרחבת והמתעצמת בין כותלי המקום. מיד הועברה בינינו הודעה חשאית: לחסום את הדלתות במיטותינו ובגופינו ולא לאפשר לסוהרים להכנס ולתת לנו אוכל. שלושה ימים רעבנו אך לא חשנו צורך לאכול. ההתנגדות האלימה סחפה את כולם בהתרגשות: לא נכנע ! הם לא ישברו את רוחנו !
לבסוף הושגה פשרה. השלטונות לקחו את הדיו, אך השאירו לנו מעט עפרונות: שלושה עפרונות לעשרים איש למשך חודש, ובהם נאלצנו להסתפק. בספרים הם לא נגעו.
בשנת 36' השתחררתי מבית הסוהר, לאחר שהסתיים ריצוי העונש במשך שלוש שנים. בשעריו נכנסתי נער ויצאתי מבוגר. רגליי רעדו כשהשערים נסגרו מאחוריי. ריבונו של עולם, אני בחוץ ! אני חופשי ! אני מבטיח לעצמי : לעולם לא אחזור לכאן !
אבל איך אסע הביתה ? אין לי כסף לנסיעה ! החלטתי לעלות על הרכבת, אולי אצליח להתחמק מהביקורת. המבקר עלה באחת התחנות והחל עושה דרכו לאורך הקרונות בין הנוסעים. לבי דפק: הוא מתקרב אליי. אין לי כרטיס ! מה עושים ? לא עשיתי דבר. הוא הגיע אלי ורשם לי דו"ח. לא הועילו הסבריי. לא העלתי על דעתי שבגלל הדו"ח הזה אשוב לכלא. אכן, לאחר כחודשיים קיבלתי בדואר הודעה מאשימה: נסעת שלא כחוק בתחבורה הציבורית הממשלתית. בהודעה הוטל עלי קנס לא קטן בצירוף איום – אם לא תשלם – תיכנס לבית הסוהר לשלושה ימים.
ונכנסתי לבית הסוהר …
הפעם בלא ליווי של שוטרים, ללא כפיה וללא דמעות. הפעם מתוך בחירה חופשית. העדפתי מעצר על פני תשלום לממשלה נצלנית, תשלום שאינו הוגן. כשמשחררים אדם מכלאו שיתנו לו לפחות כמה פרוטות כדי לחזור לביתו בצורה הגונה !
החברים שנותרו בכלא קיבלוני בזרועות פתוחות.: ברוכים הבאים ! רק יצאת וכבר חזרת ?!
התגעגעתי אליכם – עניתי ופרצתי בצחוק.
במשך תקופה קצרה בחיי היו לי עוד אחים.
אני זוכר שני אחים קטנים. אני בן עשר הם בני ארבע-חמש. הם חלו בדיפטריה או בסקרלטינה – מחלות סופניות בימים ההם. מיד נטלני אבי והרחיק אותי מהבית. הביא אותי לקרובי משפחה שלו שהתגוררו בעירנו כדי שאנצל.
הקרובים היו עשירים, לפי מושגי אותם ימים. ביתם מרווח, ומשרתת צמודה עבדה אצלם והתגוררה בקיטון שבביתם. בסלון המפואר ניצב פסנתר כנף כבד, שחור. המטבח היה גדול ובו הקצו לי פינה למגורים. לשאר החדרים לא נכנסתי.
שתי בנות בוגרות היו לקרובים, ובן בגילי. על הפסנתר נהגה לנגן הבת האמצעית. בחורה מרשימה, לבושה בטוב טעם כפולניה אמידה, שערותיה ערמוניות. נגינתה משכה את ליבי אל מחוזות הדמיון והאגדה.
לאחיה היו אופניים בעלי שלושה גלגלים. הו כמה קינאתי בו ! ביקשתי בדחילו ורחימו שיתן לי לשבת עליהם, לרכב רק סיבוב קטן – אך הוא סירב. לא רצה לדבר איתי כלל. כמו גביר המסרב לפנייתו של מחזר על הפתחים.
שהיתי אצלם שלושה שבועות. שלושה שבועות של געגועים הביתה. בלילה, במטבח, הרטיבו הדמעות את הכרית, אמא..
בוקר אחד מצאה המשרתת, בסדרה את מיטתי, כתם אדום-חום על הסדין. מתחת לסדין גילתה עכבר קטן חנוק. הדודה ציוותה עליה לא לספר לאמי ולא לשוחח איתי על כך. הילד ישכח מזה מהר, אמרה. רצתה לחסוך ממני טראומה. אך אני לא שכחתי.
כשהוחזרתי הביתה, עמד בדירה שלנו ריח חריף של חיטוי. ושקט חנוק. שקט של אבל. נעלמו שתי המיטות של אחיי. שתקתי. הבנתי הכל. מאז אפף את הבית עצב דביק שלא הרפה אחיזתו. נותרנו רק אחותי ואני להורינו. היא כאמור עזבה בהיותי בן שש עשרה.
אם כן, אחים כמעט ולא היו לי.
גם סבא וסבתא לא היו לי. אותם לא הכרתי מעודי. לא מצד אבא ולא מצד אמא. גדלתי עם חסר, שלי חיוך וחיבוק ויד לוטפת מעודדת של סבא וסבתא.
הורי אבי נפטרו כנראה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. הוריה של אמי נרצחו בעת המלחמה. הם היו אדוקים מאוד. הסתתרו עם קבוצת יהודים חרדים בדירתו של קברן ליד בית הקברות. לקראת שבת ניסו הגברים שבחבורה להוריד מהארון בקבוק גדול מאוד של יין מתוצרת עצמית כדי לערוך קידוש. הנסיון נכשל. הכלי הכבד גלש ונפל ארצה והתפוצץ ברעם אדיר מעוצמת התסיסה והאלכוהול. לא נותר ליהודים האומללים אלא להתפלל לנס, שכן הסביבה שרצה פולנים ובולשביקים. אך נס לא היה שם.
מיד פרצו לדירה שוטרים פולנים, האשימו את סבא וחבריו בקשר טרוריסטי עם הבולשביקים וירו בכולם למוות.
באותה השנה, 1916, יצאתי לאויר העולם. נכנסתי לעולם של דם ואש ותמרות עשן, וקיבלתי את השם מישלה. מקובל היה אז, שכשאר חלה אחד הילדים, הגיעה לבית הכנסת קבוצת נשים לבכות ולהתחנן לפני ריבון עולם בעת הוצאת ספר התורה מארון הקודש. ואחר כך הוסיפו לילד שם של קרוב משפחה צדיק. כך הוסיפו לי את השם מיכאל.
אמא אהבה אותי מאוד. חלמתי עליה פעמים רבות במרוצת חיי. לא מכבר כשהייתי כמעט בן שמונים, חשתי אותה. חשתי את נוכחותה החזקה. היא היתה בבית שלנו בזמושץ’. ידעתי שאני חולם, כי הבית בזמושץ’ שייך לעבר הרחוק רחוק, ובחלומי התעוררתי ואמרתי לעצמי : זה חלום ! ונרדמתי ושוב ראיתי. אני מתקרב לדירה שלנו, מביט אל החלון שבקומה השלישית, האחרונה. אור דולק בו. רוצה לעלות לשם, לפגוש את אמא – אך לא יכול לזוז !
לאחר ימים אחדים שוב אני רואה את עצמי מהלך לכיוון הבית. פסיעותיי איטיות, מהוססות, חרדות. בכל הסביבה – גויים. שמא יראוני. הנה הגעתי ! פותח את דלת העץ בתוך השער הגדול, המוכר היטב , וסוגר במהירות את הבריח העשוי ברזל. הפעם אני מצליח לעלות. אבל בדירה שבקומה הראשונה והשניה גרים אנשים זרים. לא השכנים שלנו משכבר. את אלו אינני מכיר כלל. אבל הם מכירים את אמא. הם אומרים שהיא לבד בדירה, היא זקנה, שוכבת במיטה וטוב לה. היא נראית טוב.
ושוב אני חוזר הביתה לאחר כמה ימים, הפעם מכיוון בניין העיריה. בית העיריה התנוסס מול הבית שלנו. בינהם הפרידה כיכר גדולה מחולקת לארבעה חלקים, כמו צלב. כל חלק היה מגודר על ידי כביש ומדרכות ודשא ירוק כיסה אותו. בחגים הלאומיים של פולין היתה הכיכר שוקקת צבא. החיילים עמדו למסדר בצורה מאורגנת להפליא: חיל הלגיונרים מכאן, חיל הארטילריה מכאן. במיוחד אהבתי אז להתבונן כיצד מתייצבת מחלקת הארטילריה על תותחיה המובלים בעזרת סוסים.
עתה הכיכר ריקה לחלוטין. אני חוצה אותה במהירות ומתבונן סביב: אין איש. חש מרוצה ! : אין מעכב ! אני מגיע בחופזה אל הבניין שלנו, מתגנב כמו בפעם הקודמת, עולה בגרם המדרגות ומגיע לדירת השכנים. הדלת פתוחה ולשמחתי הם מכירים אותי, מקבלים את פניי באידיש לבבית. ביחד אנו עולים לדירה שלנו, האחרונה. הם פותחים את הדלת ומיד סוגרים אותה; לא נכנסים וגם לא מרשים לי להכנס. למה ? למה אתם לא נותנים לי לראות את אמא ? אני רוצה את אמא שלי..
התעוררתי.
חלמתי על אמי עוד פעמים רבות.
היתה לאמא השפעה רבה על אישיותי, על מהלך חיי.
היא הייתה מעשית מאוד. אשת חיל – כמו במזמור שבת. מהר מאוד הבינה שפרנסתו של אבא דחוקה, ועליה לשנס מותניה ולצאת לעבודה. לכן החליטה שנתגורר באזור מסחרי בולט, בין חנויות של יהודים.
היה שם בית מרקחת, ועמדה גם חנות יינות, וחנות בדים תוצרת חוץ, שאליה בכלל לא העזתי להכנס: בעליה המשכילים העדיפו לסחור עם פולנים וסרבו לדבר עם יהודים; היתה גם חנות ברזלים גדולה שבה מכרו כלי חקלאות וברזל לבנין; חנות למכשירי כתיבה, שבעליה הגיעו מאוסטריה לאחר סיפוח זמושץ’ בראשית המלחמה. אני זוכר את השמות : הרנהוט, מנדלטורט, פרשנדיק, אוויקייט.
האחרונים היו קרובי משפחה שלנו. משפחת מנדלטורט היתה בעלת הבניין שבו התגוררנו.
הדירה שלנו בקומה האחרונה.
מטבח קטן ללא חלון, וחדר אחד ארוך עם חלון גבוה. החדר שימש לנו כסלון, כחדר שינה וכחדר עבודה. אבא עבד בו בתפירה עם השוליה שלו. המטבח הופרד מהחדר על ידי קיר נמוך. אפלולי היה וטחוב. תמיד בעת הבישול דלקה בו עששית נפט קטנה התלויה על הקיר. כשסיימו אמי ואחותי את התעסקותן באוכל העבירו את העששית ל"סלון". ולפי שניידת הייתה אותה מנורה, אירע פעמים רבות שהזכוכית המגנה על הפתיל התנפצה לרסיסים. ואז – אבוי ! צריך לקנות חדשה, וכדי לקנות צריך כסף.
ואמי לא אהבה להוציא כסף מהכיס.
יום יום דאגה לכך שייכנס כסף לכיס. היתה קמה בשעה חמש, כשהעולם עדיין נם, מכורבל בשמיכת שלג – ויוצאת לעבודתה: על אחד הקירות בכניסה לבניין שלנו היא העמידה מדפים משיירי רהיטים שמצאה, מקרשים ומדלתות ישנות. ועל המדפים העמידה את התוצרת למכירה. זו הייתה ה"מכולת" שלה. כאן מכרה מבוקר עד ליל מיני מאפה כגון למניות טריות , עוגיות וכעכים, וגם ממתקים ושתיה. ובקיץ ניתן היה להרוות את הצימאון בכוס סודה עם פטל וללקק גלידה.
את המצרכים קנתה אמא "על המשקל" ומכרה אותם כפריטים יחידים. בתוך הארגז , ששימש לה גם כיסא, נחו לחמניות מאתמול שלא נמצא להן דורש. ועקרות בית חרוצות היו באות לקנות את ה"יבשות" הללו כדי להוסיפן לקציצות (לחמניה בקציצה משביחה את הטעם) ומשלמות מחיר מלא.
רק בשעות מאוחרות בלילה סגרה אמי את חנותה הקטנה: הכניסה את המזון לארגז, הורידה את המדפים מהקיר וסחבה אותם לפינה, הניחה עליהם מכסה ברזל עבה, ונעלה במנעול תלוי. רק אז ניכר בה כמה עייפה מסבלות יומה. פעמים רבות נטלתי על עצמי את נעילת החנות. לכי לישון אמא, אני אסגור.
והיא נשמעה לי מחייכת קלושות, אוספת עצמה לכיוון המדרגות לעלות הביתה, למיטה. היא השתדלה לסמוך עליי. לעיתים גם עמדתי במקומה ומכרתי. מאושר הייתי כשהרווחתי את הגרושים שלי ויכלתי ללכת עם בת לקולנוע. הרי הג'נטלמן משלם…
אצל אמי למדתי לספור כסף. אהבתי לעזור לה לספור את הפדיון בתום יום העבודה. את שטרות הנייר החביאה מיד במקום סתר ולי השאירה את ספירת המטבעות. שיטתה קלה, מעמידים עשר מטבעות זה על זה ויוצרים "עמוד". על פי גובהו מסדרים את שאר המטבעות ב"עמודים" שווים. כל עמוד סוגרים ועוטפים בפיסת נייר ועליה רושמים את הסכום. עם שחר כשקמה לעבודת היום, היתה יוצאת תחילה עם צרורות של עמודים לבית האופה.
האופה ואשתו מעולם לא היו מרוצים מאמי. היא שילמה להם פחות ממה שדרשו תמורת סחורתם הטריה, שריחה משכר. את היתרה היתה דוחה לפעם אחרת. עדיין לא מכרתי את כל הסחורה, טענה, תרשמו, אל תדאגו.
החוב שלה אצלם הלך ותפח. הלך והצטבר. ופעמיים בשנה הגיע לכלל פיצוץ. בערב ראש השנה ובערב פסח היו פורצים ויכוחים סוערים בין האופה לבין אמי. הדי הויכוחים הרקיעו שחקים. הוא היה צועק בחמת זעמו, שיפסיק לספק לה סחורה באשראי. שתלך ותמצא לה אדיוט אחר ! הוא לא מוכן לראותה עוד !
אבל היא לא נבהלה, לא נרתעה. בחכמתה, חכמת סוחרת ידעה שאין להתקשר עם ספק אחד בלבד. נטלה סחורתה בכמה מקומות ותמרנה בינהם בהצלחה : תמיד היה לה כסף.
וויכוחים היו מנת חלקה בעולם המסחר שלה. לא רק עם האופה אלא גם עם הקונים. רוב הקונים שילמו במזומן אולם היו גם כאלה שביקשו לרשום "על החשבון" לכמה ימים. אמא כתבה את הסכומים הקטנים על הקיר. במרוצת הימים התמלא הקיר בחשבונות קצרים צפופים בספרות קטנות ובקווי מחיקה. היא זכרה היכן בדיוק רשום חובו של כל לקוח, אך הם לא תמיד זכרו, ולא פעם התווכחו איתה על זהותו ואמיתותו של החשבון. קונים אמידים, שרשימת חובם הייתה משמעותית, נרשמו אצל אמי במחברת מיוחדת. אלו היו בדרך כלל עקרות בית שנחשבו לקונות טובות: שלקחו סחורה בעין יפה לשבוע שלם. גם כאן ידעה אמי איזה דף במחברתה שייך לאיזו גברת, אולם הן לא תמיד האמינו, ואז היו בוקעים מהחנות הקטנה קולות רמים של דיון חריף בסוגיה האם הדף נכון או לא.
לקראת שבת קודש היתה אמא ממנה אותי לשליח של גביית חובות. עם חלות פשוטות הייתי מגיע לבתיהם של יהודים פשוטים, עם חלות יקרות – לבתי העשירים; מגיש לבעלת הבית את החלות עם החשבון השבועי ומבקש את פרעון החוב. לא תמיד שילמו לי כנדרש. לא תמיד היתה להם האפשרות או הרצון לשלם. יש שחזרתי הביתה בלי כסף או רק עם מחצית הסכום. ואמא הגיבה בכעס. מה יכולתי לעשות, טענתי להגנתי, הגברת אמרה שאין לה כסף ! אין לה כסף ?! היית צריך לעמוד על יד הדלת ולא לעזוב בקלות, אילו היית עקשן, היא היתה מוצאת את הכסף. סוחר אמיתי לא מוותר ככה !
למרות הכל אהבתי את השליחויות הללו. הן העניקו לי הזדמנות להציץ לתוך בתים זרים, לראות מה יש בכל בית. סקרנות של ילד … כאן יש מנורות חשמל, וכאן רהיטים חדשים מסוגננים, פה חלונות גדולים שווילונות משתלשלים עליהם. איזה יופי ! איזה פאר ! אצל משפחת פרשטנדיק ראיתי לראשונה בחיי ארגז קטן עם ידית, שאותה מסובבים כמה פעמים – ומתחיל "קסם": מדברים ומקבלים תגובה ממרחקים. בטלפון הפרשטנדיקים לא היו מדברים לתוך האפרכסת אלא צועקים בגרמנית, וחוזרים על צעקותיהם ומתרגשים. הם השקיעו אנרגיה רבה בכל שיחה, שכן הקווים לא היו פנויים והקליטה משובשת. מכל מקום דאגו שאני לא אשמע על מה הם משוחחים. בכל פעם שטלפנו ציוו עלי לצאת מהחדר.
אצלם הייתי יוצא ובא, מכיוון שגרנו בשכנות.
הם היו בעלי חנות היינות. מתחת לחנות היה מרתף עמוק מאוד. מדרגות רבות הובילו אל קרקעיתו המסתורית, שנדמתה לי כבטן האדמה. אל המרתף הזה הביאו סבלים פעם בשנה חביות עץ ענקיות מלאות יין מסוגים שונים. מהחביות האלו מילא בעל הבית יין בבקבוקים, אח"כ סגר אותם וחתם בהדביקו מדבקות צבעוניות. כך ידע להבדיל בין הסוגים. לאחר מכן נהג לסדר את בקבוקיו בחשיבות על המדפים בחנותו.
יום הורדת החביות למרתף היה בשבילי יום של חוויה. הצלחתי להכנס בעקבות הסבלים למקום האפל, הסודי, המרתק הזה. עמדתי נפעם מול הממדים הענקיים של המבנה והחביות, נושם עמוקות את הריח החריף. זוכרני, שהפועל המומחה ליינות ראה לפניו ילד מתפעל והחליט לשטות בי. אלא אני תמים הייתי. נתן לי צינורית גומי ואמר: תכניס לפה ותנשוף. נשפתי ושיעול חנק אותי. והלה צוחק , נהנה. בפעם הבאה שוב נתן לי את הצינורית, אך אני החלטתי לא לאפשר לו לסדר אותי : למדתי לא להשתעל. הוא פתח עלי זוג עיניים תמהות. מאז הפסיק להתעלל בי.
כשנעשיתי נער לא הוקסמתי עוד מהמרתף, אלא ממי שבתוך הבית. הבת היחידה של משפחת פרשטנדיק.
יפה הייתה, עדינה ושקטה, מפונקת. כמו נסיכה מהאגדות. מעודה לא הלכה לבית הספר. מורה יהודיה הייתה מגיעה אליה הביתה כדי ללמד אותה.
ערגתי לראותה. כשהיתה אמי שולחת אותי לשם עם דברי מאפה או כדי לגבות חוב, החל לבי הולם בחוזקה. אולי אצליח לא רק לראותה אלא גם לדבר עמה. לעיתים שיחק מזלי והחלפתי איתה כמה מילים באידיש. שיחות קצרות של כלום, אך הדברים היו מוסיפים להתרונן באוזניי במתיקות אף לאחר שעזבתי את ביתה.
בעיני אמה לא מצאו חן שיחותינו החטופות. ביקשה להרחיק אותי מעליה. היתה קוראת לה מהמטבח ומטילה עליה תפקידים שונים. כנראה פחדה האם שתתפתח מערכת יחסים לא רצויה עם נער פשוט, לטעמה, בן של חייט ומוכרת, צעיר מדי ולא בן תורה.
אחרי כמה שנים השיאו אותה הוריה לבן ישיבה מעיר אחרת. הם צירפו את החתן לעסק היינות והעמידו אותו בחנות. אולם הוא לא היה טיפוס של סוחר. החנות לא התאימה לו. היה יושב שם כאנוס מספר שעות ובורח אל לימוד התורה. בישיבה בילה את רוב זמנו. נולד להם ילד אחד ואמה של הבת סייעה לה לגדלו. האם הצעירה היתה מסתובבת בבית עם מגבת רטובה על המצח. יגון נשקף מעיניה, פרי חיי נישואין אומללים. היא לא שוחחה על כך איתי מעולם, אך זו היתה התרשמותי מביקורי השליחויות החטופים בביתם עד שעזבתי את זמושץ’. הבנתי: מה רב המרחק בין ציפיותיה מחיי הנישואין לבין המציאות ! בעל אטום לרגשותיה שאינו יודע להתמודד ולכן בורח אל תורתו; מיטות נפרדות בחדר השינה לאורך קירות נפרדים; ילד אחד הגדל ללא אחים – והתוצאה אישה צעירה דועכת בבית גווע. זו הייתה עבורי דוגמא מסויטת לחיי אישות דתיים. כיום אני מכיר מציאות אחרת: זוגות צעירים דתיים מקימים בתים פורחים, מלאי תינוקות, כן ירבו !
אני חוזר לחנות של אמי.
לעיתים נחטפו כל הלחמניות בבוקר, ואמי חששה שתהיה דרישה נוספת – ולה אין מה למכור. מישלה, רוץ לאופה תביא עוד לחם. ושירשום !
ואני כבר בחוץ, ממהר למלא את השליחות. החוץ מעניין יותר מהחנות. ברחוב יש תנועה מעניינת, כל חלון ראוה מושך את העין ואת הלב – גם אם לא השתנה בו שום פריט בזמן האחרון.
דמותי הרזה, הבהירה, משתקפת אלי מתוך הזגוגיות של חלונות הראוה. דומה קלסתר פני לפניה של אימי, שייבל'ה. ואני גאה על כך. נזכר במה שלמדתי על יוסף הצדיק, שהיה יפה תואר יפה מראה כאמו רחל. בוודאי הייתה דמותו משתקפת אליו במימי הנחל – הן בזמנו לא היו חלונות ראווה. לא פלא שנהג לסלסל בשערו ולהתגנדר.
הנה שייבל'ה בא ! – היה האופה מקבל את פני כשהגעתי לביתו. הוא ידע את שמי אך נהנה לכנותי בשמה של אימי, כנראה בשל הדמיון הרב שבינינו. למרות הסכסוכים הכספיים בינו לבין אמא התייחס אליי בחביבות. אולי נהנה מאותם וויכוחים, ואולי למרות הכל העריך את אמא. היא מצאה חן בעיני רואיה. מבורכת היתה לא רק בכשרון מסחרי ובשכל ישר, אלא גם בעלת ידע תורני וכללי – דבר לא נפוץ בזמנה בקרב נשים יהודיות בפולין.
האופה תקע לתוך ידיי חמישה עד שישה כיכרות לחם ארוכים. כל הדרך חזרה נשאתי אותם בחשיבות, כמו היו בולי עץ מיוחדים : כבדים, אולם מדיפים ריח ניחוח. ורגליי נושאות אותי בלב שמח אל החנות. אמא תהיה מרוצה – וזה הכי חשוב !
אולם פעמיים בשנה העיבו העננים את שמינו.
השלטונות לא נתנו לאימי מנוח.
הן החנות לא הייתה חוקית. וכי יעלה על הדעת, שכל מי שחשקה נפשו במסחר, יפתח מכולת בשטח ציבורי ? משום כך לא התירו השלטונות לאמי לפתוח את העסק. למעשה הסכימו לתת לה רשיון אך בתנאי שתשלם סכומים גבוהים מאוד – מעין קנס ששוחד בצידו, ומדי כמה חודשים תחדש את הרשיון.
מה עושה במקרה כזה אשה צדקנית כאמי, שהאמינה בתום לב באמונת חכמים ? נוסעת לרבי, שוטחת לפניו את צרתה ומבקשת ממנו ברכה.
אכן, פעמיים בשנה היתה אמא נוטלת צרור כסף, פדיון, לובשת את בגדיה הטובים, מיטיבה הפאה הנוכרית שלראשה – ויוצאת לדרך הארוכה. לעיתים נסעה לרב מגור, לעיתים לצדיקים אחרים סמוכים יותר למקומנו. כל כך אופטימית היתה, בטוחה שהיא עושה את הצעד הנכון: מי באמת יכול לעזור אם לא הרבי ?
בלעדיה הבית ריק. והחנות שותקת. ואנחנו השניים, אבא ואני, יושבים ב"סלון" ותופרים. מחכים לה ומצפים לישועה. ואני רואה בדמיוני, על פי סיפוריה מהנסיעות הקודמות, את הצדיק. הוא מקשיב לדבריה, עוצם את עיניו, מתרכז בדממה וידו לוטפת את זקנו המלבין. חולפות דקות מתוחות. ואז הוא ניעור ואומר לה במבט חם: בתי, סעי הביתה לשלום ! מילותיו הטובות מחיות את אמי. הנה היא יוצאת מחדרו ודמעות של התרגשות זולגות מעיניה. כך היתה מתארת כל מפגש שלה עם הרבי, ועיניה אורות: הרבי יפעיל ישועות.
ואכן העניינים הסתדרו על הצד הטוב ביותר. בדרך כלל ע"י תשלום סמלי. חזרה הנחת לביתנו למשך כחצי שנה, עד להודעה הרשמית הבאה.
כילד הצטייר הרבי בעיני כדמות מלאך טוב, המתקן את כל עוולות העולם: אשה עקרה – יולדת, חולה מסוכן – מתרפא, בן שהתפקר – שב בתשובה, ושייבל'ה הלחוצה בכף רשעים – מקבלת רשיון בקלות…
לאחר שנים הבנתי שידו של שכננו פרשטנדיק היתה בדבר. לשכן זה היו מהלכים בחלונות הגבוהים של הפקידות הפולנית. גויים נכבדים נהגו לבוא ולשתות יי"ש במרתף שמתחת לחנותו, והוא היה זורק מילה פה ושם לטובת שכנתו המסכנה. אין היא אלא דג רקק, הסביר להם, והניף את ידו בביטול, שימו ידכם על הלוויתנים שבחבורה… לאלו יש עסקים שחורים מסועפים !
דבריו נתקבלו על ליבם – והניחו לה. אם כך, פרשטנדיק היה המושיע האמיתי… מאידך, עצם העובדה שאותם גויים הסכימו לדבריו של היהודי בעל היין – יש בה משום נס ומופת.
כך נמשכו השנים עד שנת 33', שבה הושלכתי לכלא בעוון "מהפכנות", כפי שסיפרתי. בן 20 הייתי כשהשתחררתי לאחר כשלוש שנים. התבגרתי. הרעיונות ה"פרפריים" התעופפו להם. כל שביקשתי עתה הוא להתפרנס בכבוד ולתמוך בהוריי כאזרח הגון מן השורה.
ביקשתי להגיע לאחת הערים הגדולות. שם פתוחות לפני יותר אפשרויות. אולם אמא עצרה בעדי. גם כשלא אמרה דבר, היא הכתיבה את מהלך הארועים ואת קצבם. על אחת כמה וכמה כשיצאה בנאום שכנוע: הלא אני סוף סוף בבית, תודה לאל, בן יחיד המסוגל לסייע; ואיך יתכן שאעזוב הורים מבוגרים לאנחות? לשם מה מגדלים הורים בן ומצטערים בגידולו – לא כדי שיעזור להם בזקנתם?
ככל שהתעקשה, כך דבק בי חיידק העיר הגדולה ולא הרפה. נשאתי עיניי ללודז'. שם התגוררה דודתי, אחות אבי, "אשת עסקים" במושגים של אז. היתה לה חנות כובעי נשים אופנתיים, ולחנות היה צמוד חדר מלאכה שבו הועסקו פועלים ופועלות בתפירת הכובעים. היא מכרה בחנות כובעים לפי צו האופנה האחרון וגם היתה מפקחת על העובדים.
חיכיתי לשעת כושר לעזוב את זמושץ’
והיא הגיעה!
העיריה לא הסכימה בשום אופן להאריך עוד את הרשיון הזמני של אמי. בוקר אחד התפרצו שוטרים לחנות, השליכו לארץ בצעקות את הלחמניות והתופינים, שזה עתה סודרו על המדפים, רמסו אותם ברגליהם וגרשו את אמא משם.
היא הבינה שהעסק מחוסל.
כאילו הוכתה ונרמסה היא, ולא מצרכיה, אספה את השאריות והעלתה אותם הביתה נטלה מעט הפדיון ויצאה לדרך. אל הרבי, לבטל את רוע הגזרה.
מיד ארזתי את חפציי האישיים ההכרחיים לצרור קטן ונפרדתי מאבא לשלום. הוא הבין אותי ונתן לי את ברכת הדרך : הצלחה בחיי העצמאיים. אני כבר אסביר לאמא, אל תדאג – ניסה להרגיע אותי. אך אני ידעתי שיש מה לדאוג. הן אני בורח ממנה בלי לומר שלום. גיסי הוא שסייע לי. הוא סידר לי טרמפ בעגלתו של יהודי שנסע כל שבוע עם סחורה ללודז' ובחזרה.
ביושבי בעגלה הפניתי ראש לאחור. עיר ילדותי הקטנה מתרחקת ממני, מתכווצת, עוד מעט תעלם. נדמה לי שהיא מצועפת צער. צער הפרידה, על בן שנולד כאן וחווה כאן את רשמי ילדותו – ועתה הוא נס. איך תגיב אמא כשתחזור מהרבי? אני אשוב אליך זמושץ’ שלי! אני אחזור לבקר אתכם, הוריי היקרים ובכיסיי זלוטים רבים, רבים…
נזכרתי במשה, אחד מחברי שאיתם כילד הייתי הולך בקיץ לשחות בנהר הסמוך לזמושץ’. החברים ידעו לשחות אני לא ידעתי. פחדתי. הם היו מבוגרים מני מעט ודאגו לי כמו לאחיהם הקטן. החזיקו בי במים והוכיחו לי שאין ממה לפחד. רחיצה בנהר היא הרי תענוג של קיץ.
משה אהב מאוד לאכול, בניגוד אלי, האכלן הגרוע. תמיד היו אמי ואחותי מציידות אותי בלחמניה עם חמאה או בבייגלה טרי מהחנות לקראת הבילוי בנהר. ואני לא נגעתי באוכל. משה היה שואל אותי: יש לך משהו לאכול? ותמיד נתתי לו את הלחמניה. אמי הייתה משוכנעת שאכלתי והיתה מעודדת אותי לצאת לטיולים מבורכים אלו. פעם אחת ביום קיץ החל לרדת גשם. משה הרים את עיניו לשמים וקרא: ריבונו של עולם, לו הגשם היה קרפלך והנהר היה שמנת – הייתי טובל ואוכל…
הוריי נותרו לבד בזמושץ’, אך הקשר איתם לא נותק. אמא השלימה עם עזיבתי. היא העבירה את המדפים שלה למקום סתר: על מדרגות העץ הרחבות שליד הדירה שלנו. כאן לא נזקקה לחידוש הרשיון. המכולת שלה הצטמצמה וכך גם הקונים. חלקם לא רצו או לא יכלו לטפס שלוש קומות כדי להשיג לחם. בכל זאת קבוצת קונים קבועים נשארה נאמנה לה וההכנסה סיפקה את הצרכים המועטים של אבי ואימי.
נהגתי לשלוח להם מדי כמה חודשים עשרה זלוטי. חסכתי את הכסף פרוטה לפרוטה. נתתיו לידי הגבאי של שטיבל החייטים בזמושץ’, שהיה מגיע לפעמים ללודז'. היה מוסר לי אז ד"ש חם מההורים ומחזיר להם פריסת שלום ממני. עשרה זלוטי אינם סכום גדול, אולם לא היה לי יותר מזה. הוריי שמחו במתנתם, כאילו קיבלו אוצר. אמא התגאתה בבנה המוכשר, המרוויח, בחור לעניין. עכשיו אתה כבר יכול להתחתן, כתבה לי.
לא נחפזתי להכנס לעול הנישואים. אולי משום שראיתי אצל אחותי כמה קשה לגדל ילדים. בלודז' התנהלו חיי על מי מנוחות עד ספטמבר 1939.
ואז – הארץ רעשה. שמיים נזדעזעו. רעידת עולם.
גרמניה הנאצית פלשה לפולין.
הידיעות הראשונות היו מקוטעות, מבוהלות. הגרמנים מתקדמים במהירות. ערים ועיירות נופלות לידיהם כפרי בשל. הוזכרו שמות של מקומות שנכבשו, והרשימה התארכה. מה עושים? נברח לוורשה – הצעתי לגיסי – בוורשה גרים שני אחים של אבא. נגור אצל אחד מהם. בעוד שבוע שבועיים תגמר המלחמה ונשוב ללודז'.
ללא שהיות ארז כל איש מאיתנו מעט בגדים וכסף. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מאחותי והילדים ויצאנו לדרך. האמנו שהדרך תהיה קצרה. נסתתר עד יעבור זעם ונחזור. לא שיערנו תהפוכותיה של אותה מלחמה.
גברים יהודים רבים עשו כמונו. אלפים נטשו את בני משפחותיהם בלודז' ובעיירות סביבה והחלו לנוע מזרחה, לכיוון וורשה. הדרכים הסלולות ודרכי העפר נתמלאו בפליטים רצים-הולכים, מי ברגל ומי בעגלה לכיוון אחד. פליטים עם צרורות בידם, דאגה על פניהם ותקווה בליבם.
הלכנו בעיקר בלילות. בימים ריססו מטוסי הגרמנים את השיירות בפצצות מהאוויר. כשהיה עובר מעלינו להק מטוסים, היינו קופצים לשדה שבצד הכביש. בתוך העשבים הגבוהים היינו מוצאים מחסה: שכובים צמודים לאדמה, הידיים בתנוחה מגינה על הראש, ומפללים לנס. אחר כך משתרר שקט מאוים. קמים מבין העשבים, מסתכלים סביב בחרדה, בודקים את המצב. מגלים שלרבים לא התרחש נס. הם נותרו שכובים על הכביש ובשדה. זהו קציר הדמים של ההתקפה. עתה אין הרבה זמן לחשוב על הזולת. חשוב לכל אחד להציל את עורו. לכן מתחילים לרוץ הלאה, להספיק להגיע לאזור פחות חשוף לפני שיתחיל ה"קציר" הבא.
סוף סוף וורשה, תודה לאל! מיהרנו לבית הדוד, גם הוא חייט, אדם אמיד. מבוגר היה מאבא. ביתו גדול – וריק. כל בני ביתו הצעירים ברחו לא מכבר מזרחה, לכיוון רוסיה. הדוד נותר בבית עם העוזרת, בת משפחה מהעיירה יוזפוב.
כה נרגש היה הכניסו לביתו את הבן והחתן של אחיו. שהינו אצלו כמה ימים. חג ראש השנה מתוח שכזה אינני זוכר מאז מלחמת העולם, אמר לנו בעצב, רק האל במרומים יודע איזו שנה מצפה לנו, מה יהא גורלנו. מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא…
ניסינו לעודד את רוחו: הגרמנים לא יגיעו לוורשה. עוד מעט הכל יסתיים בכי טוב.
מידי בוקר היינו יוצאים, גיסי ואני, לחפש מזון. כמונו הסתובבו בעיר אלפי אנשים שתרו אחר דבר מאכל. קנינו מכל הבא ליד, ירקות רקובים מעט, גריסים , לא בררנו.
יום הכיפורים הגיע. הגרמנים בחרו ביום הקדוש ביותר ליהודים להפציץ את וורשה. זו הייתה הפצצה ללא הפסקה. תשעים אחוז מהבתים עלו באש. מכבי האש לא עבדו. העיר שותקה. נמלטנו מהבניין כשהתחיל לבעור והסתתרנו במקלט ציבורי. צופרי האזעקה לא שקטו כל היום. חשנו את הדין ביום הדין.
חזרנו לדירת הדוד אחרי יומיים. הבית עמד עדיין על כנו, סדוק, כמעט התמוטט. הגרמנים לא נכנסו לעיר. הם חיכו שהיא תיכנע ותיפול לידיהם ללא קרב.
גיסי הבין שהמצב חמור. אני חוזר הביתה ! – פסק בחרדה – אני לא יכול יותר. אני דואג לאשתי ולילדים !
ובלי לומר שלום קם בבוקר שלמחרת ונעלם.
רק לאחר כחצי שנה, כשכבר הייתי ברוסיה כתבתי מכתב הביתה וקיבלתי תשובה: גיסי אכן הגיע ללודז' בדרך לא דרך ולקח את אחותי והבנים אל ההורים. כנראה נסע בעגלה, בלילות. ברכבת היה מסוכן מדי.
אחרי שנים רבות נודע לי מפי חבר של גיסי, מה עלה בגורלו. חבר זה נותר יחיד מקבוצת צעירים יהודים שעבדו בבית חרושת של הגרמנים. חברי הקבוצה , וגיסי בתוכם, החליטו לברוח מהעבודה ליער הסמוך, כיוון שלא רצו לחזור לגטו. בזמושץ’ היה אז גטו. ביער הם נתקלו בפולנים, והללו מיהרו להסגיר אותם לצבא הנאצי. האוכלוסיה המקומית היתה אנטישמית לא פחות מהגרמנים. כך נתפסה כל הקבוצה שנמלטה אל החופש, והחיילים ירו בהם למוות.
ימים אחדים לאחר ה"ריכוך" מהאוויר, נכנסו הטנקים הגרמנים לוורשה. הם שעטו ברחובות העיר בגאוות מנצחים ולא נתקלו כלל בהתנגדות. החיילים עסקו בפירוק הבריקדות שהוכנו לקראת המלחמה שלא נערכה.
ואז החלו הגזירות.
מדי בוקר התפרסמה פקודה חדשה. מדי בוקר היתה ההוראה חמורה מקודמתה. הן ניתנו בפולנית ובגרמנית. כשהסתובבתי ברחוב כדי לחפש קצת אוכל, קראתי את המודעות. קראתי ואמרתי לעצמי: קום, ברח ! המצב מסוכן ! ארזתי צרור קטן ובו מעט הכסף שנותר בידי, נפרדתי בחיבוק מדוד הזקן ועזבתי את ביתו – מזרחה, לכיוון ביאליסטוק.
ידעתי: יש אפשרות להגיע לביאליסטוק, אולם צריך לדעת דרך אילו עיירות וכפרים לעבור כדי לא להיתפס על ידי החיילים הנאצים. את הידיעות המדויקות האלו אספתי בוורשה תוך כדי איסוף המזון. קיבלתי אז הדרכה מפורטת על גבי פתק: תחילה עלי לעבור את הגשר של וורשה, מזרחה, לפראג. המראה פולני שלי סייע בידיי. חציתי את הגשר כמעט בלא חשש, כי לא נראיתי כמו בחור יהודי. הלב פעם בחזקה, אך כלפי חוץ הפגנתי אדישות. נזכרתי בילדותי, המראה ה"זהוב" שלי הצילנו מפרעות גם אז. הו, אמא ואבא, נחמץ ליבי, מה איתכם? מה מצבכם? אינני יודע ואין אני עסוק עכשיו אלא במחשבה איך להציל את עורי שלי.
כיצד נישאה לו פרלה אחותי ? חברה טובה היתה לה, ולחברה – חבר קבוע שעימו יצאה במשך כמה שנים. הוא עבד בחנות למכשירי כתיבה ומשחקים. לאחר שעות העבודה היה מגיע עם אהובתו אל אחותי ושלושתם ישבו ושוחחו, וצחקו, קראו סיפורים ויצאו לטייל. בטוח הייתי שהזוג הזה יתחתן ואפילו ריחמתי על אחותי שתישאר לבדה. אולם דבר חשוב אחד מנע את נישואיהם: הייחוס שלו. אביה של הבחורה סירב להכיר בשידוך, כיוון שאבי הבחור לא נמנה עם בני המעמד הגבוה. הוא היה משגיח במקווה וקיבל את שכרו מהקופה הציבורית. לא נאה היה בעיני החסיד האמיד, שביתו תנשא לבנו של זה. מכיוון שכך, לא הורשה מעולם להכנס לביתה של אהובתו ולהכיר את הוריה. לבסוף "נשבר לו", כמו שאומרים היום. בלב כאוב החליט להפסיק את קשריו עימה. עם זאת לביתנו המשיך הבחור לבוא. בתחילה היה מוצא אצל אחותי אוזן קשבת לספר לה על מצוקת הפרידה שלו מיחידתו. אט אט השתחרר, ועבר את המשבר. בינו ובין אחותי פרחו יחסי אהבה עד שנישאו. את הנדוניה הוא השקיע בעסק עצמאי: קיבל רשיון לדוכן בשוק. בפינה קבועה בשוק עמד והציע את סחורתו. אלא שלא כל אדם נולד להיות סוחר. וגם גיסי היה רחוק מניהול עסקים, נטול חוש למסחר. יתכן שהיה ישר מדי, וסוחרים וקונים רימו אותו. הדוכן לא הצליח ולא נשא רווחים, ולאחר כשלוש שנות נישואים אזלה כל הנדוניה. אמא שוב הוסיפה להם סכום כסף שחסכה, מעין זריקת עידוד כלכלית, אולם גם זה לא הועיל, הדוכן נכשל לחלוטין.
לבסוף נאלץ גיסי להפסיק את המסחר והפך להיות צבעי. ההסבה המקצועית שעשה היתה צעד נבון, כי הוא הלך מחיל אל חיל בעבודת הצביעה. זו היתה בעצם יצירה יותר מאשר צביעה. באותם ימים, לפני כשישים שנה, היתה באופנה תקרה מצוירת. בעלי בתים אמידים נהגו להזמין אצל גיסי קישוטים ככל העולה על רוחם: אחד רצה תקרה משובצת בפרחים ועלים, האחר- משובצת בצורות הנדסיות. גיסי היה מוכשר מאוד, עבד קשה והשתכר יפה למחייתו. אדם חייב לעבוד בעבודה המתאימה לו, סיכם לאחר זמן את הרפתקת הדוכן בשוק.
אמא הרווחיה כסף לא רק ב"מכולת" שלנו, אלא גם בהלוואה בריבית. קרוב משפחה היה לנו בזמושץ’, דוויד אוויקייט (שפירושו נצחי) שמו. היתה לו חנות יוקרתית של הלבשה תחתונה ואבזרי לבוש מתוצרת חוץ, בעיקר מתוצרת גרמניה. דוויד זה זקוק היה לעיתים קרובות למזומנים כדי לפדות את אחד משטרי החוב הרבים שלו , שמועד פרעונו הגיע. הוא לא חש בנוח לבוא אל אימי ולבקש הלוואה. שלח את העוזרת שבחנותו. כשזו הופיעה בפתח החנות שלנו, עוד בטרם פצתה את פיה, כבר ידעה אימי במה מדובר. ואכן הבקשה לא אחרה לבוא: שייבל'ה, אדון אוויקייט צריך מאה זלוטי באופן דחוף. מאה זלוטי – סכום השווה כיום לכמה אלפי שקלים. אך לאימי אין בעיה כלל. מיד חיטטה באחד מהכיסים החבויים ושלפה מתוכו עשרה שטרות של עשרה זלוטי כל אחד. תקעה לידי העוזרת רק תשעים וחמישה. חמישה זלוטי, שהורידה לעצמה מראש, היו שווי ערך למשכורתו השבועית של שוליית חייטים. תמסרי לדוויד אוויקייט שאני מלווה לו מאה זלוטי לשבוע אחד בלבד ! בדיוק בעוד שבוע שיחזיר עד הפרוטה האחרונה, כי גם לי יש חובות !
לא לאימי לא היו חובות, מלבד החוב המכוון לאופה. אולם כך היתה דרכה להבטיח את החזר הכסף במועד.
בדיוק לאחר שבוע, ביום הפרעון, שלחה אותי אימי לחנות ההלבשה. מעודי לא העזתי להיכנס למקום הזר הזה. נרתעתי מאישתו של דוויד, גברת גאוותנית, מפחידה, כמו גויה עזת פנים, שהתעקשה לדבר פולנית ולא יידיש. יראתי גם מביתם היחידה, שהיתה מגרשת אותי משם בבוז פולני. רק עם אוויקייט יכולתי לדבר, כי הוא ידע גם יידיש. פחדתי להיכנס לחנות, אך מה לא עושים בשביל אמא ? הגעתי , הצצתי. אם הוא בפנים, אכנס, אם לא אחזור אחר כך.
הוא בפנים תודה לאל !
אדון אוויקייט, אמא רוצה את הכסף, מאה זלוטי !
והוא מנסה להתחמק: יש לי רק תשעים, באמת. תבוא בעוד יומיים ותקבל את השאר ! אך אמא הדריכה אותי מראש, בקפידה: אל תעזוב את החנות! תעמוד על יד הדלת עד שיתן את הכול. לקחת הוא יודע , שידע גם להחזיר !
כשראה שאני איתן בדעתי ולא זז ממקומי, החל מחפש ומפשפש בכל המגירות והכיסים ומקומות המסתור; מצא זלוטי כאן, ועוד זלוטי שם, ורץ אל אשתו לבדוק אצלה ומתווכח עימה בטונים גבוהים בפולנית – ואני עומד לי שם נינוח, לכאורה, שקט ושלו, ומחכה בסבלנות, לי יש את כל הזמן שבעולם…
לבסוף הייתי חוזר אל אמא בהרגשת ניצחון: אמא, הבאתי לך את כל הכסף…
את עיירת הקייט יוזפוב הזכרתי כבר. לאחר חתונה של פרלה המשכתי לנסוע לשם לבדי ולהתארח אצל קרובי המשפחה שלנו. היו להם שלוש בנות וארבעה בנים. אני הגעתי ממשפחה מצומקת שהתרוקנה עוד יותר לאחר נישואי אחותי, ולא חוויתי רגע אחד של שיעמום בבית זה המבורך בילדים, באווירת הכפר והיער. אהבתי לשהות שם לא רק בקיץ אלא גם בחורף. אהבתי את בית המשפחה על צעקותיו – צחוקיו – קינטוריו.
במטבח עמד תנור גדול מלבנים. הדודה נהגה לאפות בו בפעם בשבוע, בליל חמישי. במשך כל הלילה הכינה חלות ועוגות לכבוד שבת, וריח גן-עדן התפשט בחדרים. כשהתעוררנו בבוקר יום השישי כבר ציפו לנו במטבח פיתות טריות מעוטרות בבצל מטוגן, בייגלה ומיני מאפים טעימים. ועל שולחן השבת הגדול , המכוסה מפה צחורה, סודרו בגאווה החלות הטריות, זו לצד זו. שורות שורות עמדו הן לכבוד שבת קודש. ואוי לו למי שהעז לגעת בהן. אפילו להתקרב אסור היה.
הבנות הצעירות של קרובינו ביוזפוב רצו להתחתן, אולם נאלצו להמתין בתור כי אחותם הבכירה לא נישאה עדיין. לא מקובל היה להשיא צעירה לפני בכורה. על רקע זה פרצו ויכוחים במשפחה. סבלנותן של הצעירות החלה פוקעת. סוף סוף קיבלה הנערה החלטה לגבי בחור מהעיירה הסמוכה קרסנוברוד. משאמרה "רוצה אני", ומשנכתבו "התנאים", השתחרר פקק הלחץ והמתח וכל המשפחה נכנסה נלהבת לפעילות קדחתנית של הכנות לחתונה.
והנערה מאושרת, הן עתה כלה היא ! בגאווה הראתה לכולם את התכשיטים שקיבלה מהחתן, וכל רואיה מאירים לה פנים: מזל טוב ! מזל טוב ! עסוקה הייתה בקניית בדים ומדידות לשם תפירת כלי מיטה ובגדים חדשים וכמובן שמלת כלה. אחיה ואחיותיה התרוצצו גם הם בהמולה בין מדידה לתפירת חליפותיהם; ההורים היו טרודים בהכנת קן חמים לזוג הצעיר – וכולם יחדיו נרתמו להכנת התקרובת לאורחים הרבים שהוזמנו. אז בשנות השלושים בפולין, לא ערכו חתונה באולם, אלא בבית הכלה; ולא ערב אחד אלא שבעת ימי שמחה. לפיכך היו כל בני המשפחה, קרוביה, ידידיה ושכניה מתגייסים להרים את הפרויקט.
ביום החתונה יצאה מיוזפוב בקול זמרה ונגינה שיירות עגלות רתומות לסוסים כדי לקבל את פני החתן. על כל עגלה הועמסו קרואים חגיגיים ואיתם כיבוד מתוק ומשקה חריף כעוגות לייקאך, וודקה ויי"ש. בראש המחנה נסעו הכלייזמרים, ניגנו ושרו וניגנו. ישבו האנשים בעגלות צפופים כאווזים בכלוב, ומצב רוחם מרומם. לחיים, יהודים, לחיים ! – הרימו כוסית ועוד אחת ומצב הרוח נעשה עליז יותר. הן כל המשמח חתן וכלה בונה חורבה מחורבות ירושלים.
קרסנוברוד שוכנת במרחק של כארבעים ק"מ מיוזפוב. משם יצאה ביום החתונה שיירה דומה לשיירת יוזפוב ובראשה החתן והוריו והורי הוריו, מדושני עונג. באמצע הדרך נפגשו העגלות. קפצו מהן המחותנים המאושרים, התחבקו, התנשקו, והשמחה הרקיעה שחקים. אחר כך הובלו החתן ופמלייתו לעיירה ברוב כבוד והמולה, כיאות למלך. הן אמרו חכמינו: חתן דומה למלך !
את החתונה שנערכה אז ביוזפוב אפשר לראות כיום רק בסרטים. בסרטו של מייק בורנשטיין, "שני קונילמל", מוצגת חתונה שכזאת. צפיתי בו כמה וכמה פעמים רק בגלל הגעגועים ואותה שמחה יהודית אמיתית משכבר.
ביוזפוב הכרתי נערה והתחלנו לצאת. זה היה בשנתי העשרים. יצאנו ברצינות. שמה היה איטה. אני הייתי "דלוק" עליה.
להוריה היתה חנות טקסטיל קטנה בעיירה ואיטה הייתה מסייעת להם. החנות עמוסה במדפים עד התקרה, ואיטה בקיאה בסחורות: יודעת בדיוק היכן נמצא כל פריט. לעיתים היתה קופצת על השולחן, מורידה את הקופסא הדרושה ואח"כ שבה ומקפצת ומחזירה אותה למקומה. פעם בשבוע, ביום היריד ביוזפוב, גדשה החנות קונים, המתה מיוצאים ונכנסים. בשאר ימות השבוע היא שבה למסלולה הרגיל.
חנות זו פרנסה בכבוד את המשפחה ברוכת הילדים והפכה אותה לאמידה ביותר. הם גרו בווילה, שמסביבה חצר גדולה ומגודרת. לאב החסיד, גבאי בית הכנסת, היה מקום של כבוד בקיר המזרח של בית הכנסת, ליד הרב. מקורב היה לרב ותמיד ליווה אותו בשבתות לבית הכנסת ובחזרה.
באותה תקופה הרביתי לנסוע לעיירת הקיט, בקיץ ובחורף. כמהתי להיות בחברת נערתי. אהבתי את הטיולים הרגליים עימה לכפר הקרוב. יום יום בצהריים היא היתה הולכת לכפר כדי לקנות חלב טרי, שאותו הרתיחו בבית. יחד נשאנו את הכד הכבד, המהביל. כל אחד מאיתנו אחז בידית אחת, ולא חשנו את כובדו לאורך שלושת הקילומטרים של הדרך. פטפטנו, צחקנו, התפלספנו – והעולם מסביבנו נהנה איתנו.
גם בערב נפגשנו. לעיתים קראנו יחד סיפורים, לרוב יצאנו לטייל. אז הייתה מצטרפת אלינו חברתה הטובה של איטה, כך שהבילוי שלנו היה בשלושה. ביום הערב היינו מלווים את החברה לביתה ולאחר מכן הולכים עד שער החצר של איטה. במסלול הקצר הזה חופשיים היינו לגעת ידי ביד ואפילו העזנו להתנשק.
נהגתי להקפיד להחזיר אותה הביתה בזמן. בזמן, משמעו, לא מאוחר מהשעה תשע בלילה. אחרי נשיקת הפרידה הייתי חוזר לבית קרוביי מרחף, מאוהב עד תנוכי אוזניי, מצפה למחר. לקרובי משפחתי מיוזפוב היה מעמד מכובד במקום. הם נחשבו אמידים, אם כי לא באותה מידה של עשירות כמו הוריה של איטה. כך שהייחוס שלי היה בסדר. הוריה לא התנגדו לחברות שלנו. בוודאי גם הוריי יהיו מרוצים. אני בטוח שנתחתן בקרוב…
ואז קרה המשבר
מודעה גדולה ביוזפוב הזמינה את כל המעוניין לערב ריקודים, שיתקיים באולם מכבי האש. הערב מיעוד לנוער מעורב, יהודי וגוי. איטה רצתה מאוד ללכת לרקוד. הן לא בכל יום מזדמן בעיירה ארוע בידורי נפלא שכזה !
איטה לבשה שמלה מחמיאה, התקשטה בסרט שיער תואם ונראתה בעיניי כנסיכה מהאגדות. יצאנו שלושתנו: איטה, חברתה ואני.
אכן, כל הערב היא רקדה.
רקדה ללא הפסקה, השתוללה, קיפצה, נהנתה וצחקה
אבל לא איתי.
ריקוד אחד הקדישה לי. את שאר הערב בחרה לבלות עם נער גוי, שייגעץ מהכפר הסמוך. אולי זה שמכר לה את החלב…
הכאב חתך בליבי כסכינים.
רקדתי עם חברתה, אך לא הייתי שם. רגליי קיפצו ולבי בכה. עיניי שוטטו אל אהובתי, ביקשו אותה, אך היא התעלמה. כה שקועה היתה בנהנתנות עצמית ! הגוי – גברי, גבוה ועז – נגע בה, תפסה , חובק אותה, סובב אותה ואני נכוויתי – ננשכתי – הוכיתי.
בדרך חזרה הביתה צעדנו בשתיקה. זו היתה שתיקה רועמת. כבר מאוחר, הוריי יכעסו מאוד, אמרה והחשנו צעדינו. גם לאחר שנפרדנו מחברתה לא הפרתי את שתיקתי. תוך כדי הליכה חפוזה הסתכלה עליי, חשה שמשהו אינו כשורה אצלי. לא החזרתי לה מבט. מכונס בתוך עצמי, כועס ומנוכר. על יד השער פלטתי "לילה טוב" קצר ופניתי והלכתי לי.
מה קרה לך מיכאל ? – נדהמה. לא עניתי. המשכתי ללכת. רגליי כבדו, ראשי הלם. האהבה התנפצה לאלפי רסיסים. לא רוצה לראות אותה יותר, לעולם ! לעולם !
לא רוצה אותה בכלל, בוגדת…
זמן קצר לאחר מכן עזבתי את זמושץ’.
הגיעה השעה לעזוב את ברית המועצות ולחזור לפולין.
חזרנו לפולין על פי הסכם החזרת פליטים שבין שתי המדינות. שבו איתנו יהודים רבים, שרידים עקורים – שש שנים קודם לכן עשינו את הדרך בכיוון ההפוך, אל רוסיה. לפני שש שנים היתה זו בריחה מבוהלת, מופגזת ומופצצת, מיעוטה בעגלות ורובה ברגל. בריחה אל מקום מחסה. עכשיו חזרנו ברכבות. חזרה אל שום מקום. כל איש מאיתנו ביקש למצוא שרידים מהמשפחה, מהבית; כל איש מאיתנו חשש שכנראה לא ימצא דבר: לא הורים, לא אחים, לא דודים, ועל הבית השתלטו זרים.
כל משפחתי נספתה בשואה.
כל קהילת זמושץ’ הושמדה. לא רק יהודיה הטובים של העיירה, אלא גם אותם בעלי חנויות שניסו להראות כמו הגויים ולא התנהגו כיהודים – הגרמנים קבעו את יהדותם ושלחו אותם להריגה.
הסתובבתי סהרורי ברחובותיה של ילדותי ההרוסה. כמוני הסתובבו צעירים רבים חסרי בית בכל עיירה ועיר בפולין רווית הדם וחיפשו זכר – ואין.
הבנתי שאני ניצול יחידי מהשפחה.
אוד מוצל מאש.
התחושה קשה, אך גם מחייבת: אני חייב לחיות ! לחיות עם משפחתי – אשתי וילדיי – על אפם וחמתם של הצוררים ! חיינו הם הוכחה לגרמנים יימח שמם וזכרם, שאי אפשר להשמיד את עם ישראל !
אין לנו עוד מה לעשות בפולין, אמרתי לאשתי, עלינו לעלות לארץ ישראל!
שלוש שנים גרנו במחנה הפליטים בגרמניה. במרוצת אותן שנים נולדה בתנו הקטנה בת שבע. היא הצטרפה למשפחה לשמחת אחיה הגדולים. קראנו לה בת שבע על שם הסבתא שלה מזמושץ’ שלא זכתה לראות את נכדיה.
אהובה נעשתה בוגרת, חשה אחריות של בת בכורה וטיפלה באחותה הקטנה כאם. גם הטילה תפקידים על אחיה: אתה לא שומע שבת שבע בוכה ? תן לה מוצץ !…
בת שבע נולדה עם המדינה, ולנו ברור לאן פנינו מועדות: למדינה שלנו, של היהודים, למדינת ישראל !
אך מלחמת השחרור שהתחוללה בארץ אותתה לנו: עצרו! חכו עד יעבור זעם ! אמנם הארץ זועקת לידיים נושאות נשק, אך מנגד זועקת האחריות שלי לילדיי, לאשתי.
פסח 1949. ממחנה מעבר בגרמניה הוסענו, קבוצת פליטים גדולה, למרסיי שבצרפת. במרסיי עלינו על האניה "נגבה" המפליגה למדינת ישראל. אחרי חמישה ימי מסע הגענו לנמל חיפה.
